גישה ראשונה לסימן 107 : 2 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי וביאור בעברית. כאשר מבשלים ביצים הרבה (או דגים קטנים) יחד ואחד מהם אסור, מדוע לא להוציאם אחד אחד בעודם חמים? החשש שמא יישאר האיסור באחרונה בלא ששים (נשאר באחרונה), התקנה (לצנן או לערות מים צוננים), השאלה הגדולה „האם מחזקינן שנשאר האיסור?״ (לא מחזקינן איסורא), הדבר המאוס (זבוב) שמשליכים בלא לאסור (נ״ט לפגם), והכף (כף) שהרימה איסור.
נושא : המבשל ביצים וסדר ההוצאה, הדבר המאוס, הכף מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ז
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
📑 מתווה הלימוד
1.טקסט המחבר : 2 הסעיפים והגהות הרמ״א
2.הקשר : מדוע סימן זה בא לאחר הלכות ביטול ותערובת
3.מושגי היסוד : נשאר באחרונה, לא מחזקינן איסורא, נ״ט לפגם, כף…
4.סדר ההוצאה : טבלת „כיצד להוציא בלא חשש״
5.הש״ך והט״ז : מי הם, כמה ערכים מרכזיים
6.הגהת הרמ״א (הגה)
7.הכף (כף) : מדוע אין חתיכה נעשית נבילה בכלי
8.מקרים מעשיים מודרניים : ביצים קשות, חרק במרק, כף שאינה כשרה
9.סיכום ושאלות הבנה
1. טקסט המחבר — 2 הסעיפים
סימן 107 דן בשני מצבים מעשיים מאוד במטבח, שאוחדו תחת כותרת אחת : דין המבשל ביצה ודבר מיאוס הנמצא בתבשיל. הסעיף הראשון עוסק בסדר ההוצאה כשמבשלים פריטים הרבה ואחד מהם אסור ; השני, בדבר המאוס שנפל לתבשיל ובכף שהרימה איסור. המחבר (רבי יוסף קארו) קובע את הכלל, והרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) לבירור המעשה. נכיר את שני הסעיפים.
סעיף 1 — סדר ההוצאה : האיסור הנשאר באחרונה (סעיף 1)
המבשל ביצים הרבה בקליפתן אינו מוציאן מן המים שנתבשלו בהם עד שיצטננו, או נותן עליהם מים צוננים לצננם, ואחר כך מוציאן — משום דחיישינן שמא יימצא באחת מהן אפרוח (אֶפְרוֹחַ), שהוא אסור. בקיצור : אם היה מוציאן אחד אחד בעודם חמים, שמא זו שיש בה האפרוח תישאר עם האחרונות ותאסור אותן, שלא נשאר ששים לבטלה. הגהת הרמ״א : ואם לא עשה כן אלא עֵרָה אותן לקערה (קערה) ונמצאת אחת טריפה → יש אוסרין את הכול, דחיישינן שמא נשארה הטריפה באחרונה בלא ששים בקדירה לבטלה, ונאסר מה שבקדירה וחוזר ואוסר הכול ; וכן בדגים קטנים שנמצא בהם דג טמא ולא עירה אותם בבת אחת. ויש מתירין בכל ענין, דלא מחזקינן איסורא (לֹא מַחְזְקִינַן אִסּוּרָא) לומר שנשאר בלא ששים (ב״י בשם רבנו שמשון) — וכן עיקר ; ואפילו להאוסרין אין אוסרין הכלים שבישלו בהם, דמעמידין הכלי על חזקתו (מַעֲמִידִין הַכְּלִי עַל חֶזְקָתוֹ).
הרעיון המרכזי : כל עוד הביצים (או הדגים) חמים, האיסור ממשיך לפלוט את טעמו. אם מוציאים אותם אחד אחד, שיעור ההיתר בקדירה פוחת בכל הוצאה — וייתכן שדווקא הפריט האסור הוא האחרון לצאת, בעוד שאין עוד היתר לששים לבטלו. הוא חוזר ואוסר את השאר. התקנה של המחבר : לצנן תחילה (להניח שיצטננו או לערות מים צוננים), ואז להוציא. המחלוקת הגדולה של הרמ״א היא בדיעבד : האם באמת מחזקינן שהאיסור נשאר בלא ششים? העיקר הוא להקל — לא מחזקינן איסורא.
סעיף 2 — הדבר המאוס ; הכף (סעיף 2)
סעיף 2 — הזבוב (זבוב) שמשליכים, והכף (כף) שהרימה איסור
זבוב (זבוב) וכיוצא בו, מדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם (דְּבָרִים הַמְאוּסִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם), שנמצא בתבשיל : משליכו והתבשיל מותר, שפליטת דברים המאוסים אינה אוסרת. הגהת הרמ״א : וכן נוהגין ; אף על גב שיש מחמירין, המקל לא הפסיד, וכן עיקר, ואין לשנות המנהג. ואם הרים בכף דג טמא מן הקדירה, או דבר אחר שאינו מאוס — אסור להחזיר הכף לקדירה ; ואם החזירה, צריך ששים בקדירה נגד האיסור, ולא נגד כל הכף, שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה בכלי (אֵין אוֹמְרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה בִּכְלִי). אבל אם היה מעט מן התבשיל עם האיסור על הכף והחזירה, צריך גם כן ששים נגד אותו מעט תבשיל, שנעשה נבילה על הכף (איסור והיתר הארוך, כלל כ״ז).
שני דינים בסעיף זה : (א) הדבר המאוס (הזבוב) נותן רק טעם פגום — נ״ט לפגם — שאינו אוסר : משליכים אותו, והתבשיל נשאר מותר (קשר ישיר לסימן 104). (ב) הכף שהרימה איסור אסור להחזירה לקדירה ; ואם החזירה, מבטלים את האיסור שבלעה בששים נגד אותו איסור בלבד — לא נגד כל הכף, שכן כלי אינו נעשה נבילה. יוצא מן הכלל : אם נשאר מעט תבשיל דבוק לאיסור על הכף, אותו מעט נעשה נבילה → ששים גם כנגדו.
2. הקשר — היכן ניצב סימן זה
סימן 107 ממשיך את הלכות התערובות והביטול בששים שנלמדו בסימנים הקודמים. אלא שהוא מיישם אותן על מקרה מיוחד : לא איסור שכבר נמהל בתבשיל, אלא איסור הניתן עדיין לזיהוי (ביצה, דג) שצריך להוציאו — וכל הסיכון תלוי בסדר ובַזמן של ההוצאה. השאלה אינה „כמה היתר צריך?״ אלא „בהוצאת הפריטים אחד אחד, האם לא נדלדל את ההיתר עד שלא יישאר ששים בעת שהאיסור ייצא?״.
השאלות הגדולות של הסימן
שאלה
היכן?
תשובה אופיינית
כיצד להוציא ביצים/דגים הרבה בלא חשש
סעיף 1
לצנן תחילה (או לערות מים צוננים), ואז להוציא
אם זה כבר אירע : האם מחזקינן שהאיסור נשאר?
סעיף 1 (רמ״א)
מקל — לא מחזקינן איסורא (וכן עיקר)
האם הכלים נאסרים?
סעיף 1 (רמ״א)
לא — מעמידין הכלי על חזקתו
דבר מאוס בתבשיל
סעיף 2
משליכו והתבשיל מותר (נ״ט לפגם, קשר 104)
הכף שהרימה איסור, שהוחזרה
סעיף 2 (רמ״א)
ששים נגד האיסור לבד (אין חנ״נ בכלי)
הרעיון החוצה את הסימן : הכול עניין של סדר, חזקה ושיעור. באיזה סדר מוציאים? האם מחזקינן שהאיסור נשאר בלא ששים (המחלוקת המרכזית)? וכשהורם איסור שאינו פוגם (דג), כמה צריך לבטלו — נגדו לבדו, או נגד כל הכלי?
3. מושגי היסוד של הסימן
כדי להבין את סימן 107, יש לשלוט באוצר מילים טכני קצר המתאר כיצד האיסור נשאר, מוחזק ומתבטל בעת ההוצאה.
נשאר באחרונה — „נשאר באחרונה״ : בהוצאת פריטים אחד אחד מקדירה חמה, אם אחד מהם אסור (ביצה עם אפרוח או דם, דג טריפה או טמא), הוא עלול להיות דווקא האחרון לצאת — בעת שאין עוד מספיק היתר לששים לבטלו. הוא חוזר ואוסר את השאר. התקנה : לצנן תחילה, או לערות הכול בבת אחת.
לא מחזקינן איסורא — „אין מחזיקין איסור״ : כלל של חזקה (ר׳ שמשון), עיקר לרמ״א. אין מניחים, במקרה שכבר אירע, שהאיסור נשאר דווקא במיעוט בלא ששים ; הוא בחזקת נמצא ברוב (איסורא ברובא איתא). השיטה המחמירה (יש אוסרין) רואה בכך חשש ממשי.
מעמידין הכלי על חזקתו — „מעמידין הכלי על חזקתו״ : אף לשיטת המחמירין, אין אוסרין את הכלים שבישלו בהם. הכלי נשאר בחזקת היתרו (חזקה), שכן אין ראיה שהאיסור נשאר בו.
נ״ט לפגם — נותן טעם לפגם : הטעם שפולט דבר מאוס (זבוב, שרץ) פוגם את התבשיל במקום לשבחו → אינו אוסר (סעיף 2 ; הכלל מתבאר בסימן 104). משליכים את הדבר המאוס והתבשיל נשאר מותר.
דברים המאוסים — דברים המאוסים : הדברים שנפשו של אדם קצה בהם. פליטתם בחזקת פוגמת, ולפיכך אינה משפיעה על מעמד התבשיל (סעיף 2).
חתיכה נעשית נבילה (חנ״נ) — „חתיכה נעשית נבילה״ : מאכל היתר שבלע איסור בלא ששים יכול להיעשות בעצמו איסור כולו. סעיף 2 מלמד שדין זה אינו חל על כלי (הכף) : מבטלים רק את האיסור שנבלע, לא את כל הכף.
החוט המקשר בין שני הסעיפים : בשניהם איסור הניתן לזיהוי שכֵן להיתר, וכל השאלה היא נגד מה — והאם — צריך ששים. לביצה/דג שנשאר באחרונה (סעיף 1), אין מחזקינן שחסר הששים. לכף (סעיף 2), מונים ששים נגד האיסור לבד, לעולם לא נגד כל הכף.
4. סדר ההוצאה — טבלת „כיצד להוציא בלא חשש״
כל סעיף 1 מסתכם בטבלה. מצליבים כיצד הוציאו? עם מה נמצא?, ובוחנים אם התוכן נשאר מותר.
מצב
מה החשש
תוצאה
צונן תחילה (או מים צוננים), ואז הוצא
אין עוד פליטה בחום
🟢 הדרך המומלצת — אין בעיה
עֵרָה בבת אחת לקערה, והכול יצא יחד
האיסור אינו נשאר לבדו
🟢 מותר
הוצא אחד אחד בחום, נמצא אחד טריפה / טמא (רמ״א)
האיסור נשאר באחרונה בלא ששים
🟡 יש אוסרין מול יש מתירין → מקל (עיקר)
ומה בדבר הכלים שבישלו בהם?
—
🟢 אינם נאסרים (חזקה), אף לשיטת המחמירין
מקרה ספק : האם עירה בבת אחת?
ספק באופן ההוצאה
🟡 נוטים להחמיר (עיין ברמות הגבוהות)
ההיגיון במשפט אחד : הוצאה אחד אחד בחום מסוכנת, שכן האיסור עלול לצאת אחרון בלא שיישאר ששים. התקנה פשוטה : לצנן תחילה, או לערות הכול יחד. ואם זה כבר אירע, העיקר מקל — אין מחזקינן שהאיסור נשאר — והכלים נשארים מותרים.
נקודת הרמ״א (סעיף 1) : בין היש אוסרין (החוששין שהאיסור נשאר באחרונה) ליש מתירין (שאין מחזיקין איסור), הרמ״א מכריע שהעיקר הוא השיטה המקלה — לא מחזקינן איסורא — ושממילא הכלים אינם נאסרים.
5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים
ביורה דעה, השולחן ערוך אינו נלמד לעולם לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. הם נושאי הכלים העיקריים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המבארת רק את אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות של שפתי כהן, מאת רבי שבתי הכהן (ליטא, המאה הי״ז). זהו המפרש המרכזי על יורה דעה, בעל עומק עיוני רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות של טורי זהב, מאת רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה הי״ז). פעמים רבות בדו־שיח — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.
הט״ז (ס״ק א) מבאר שהמחבר מדבר רק בלכתחילה : לכתחילה אין מוציאים אחד אחד בחום — אבל בדיעבד (אם כבר נעשה) מותר, כשיטת היש מתירין. ובערך ארוך (ס״ק ד) הוא מציג את שני הטעמים של ההיתר : לר׳ שמשון, מפני שאין מחזיקין איסור (לא מחזקינן) ; ולר׳ ברוך, מפני שמעט הדגים האסורים בטלים ברוב (יבש ביבש) של המרובים. ומכאן אסימטריה : בדגים מבשלים מספר רב → יש רוב → מקל ; אך בביצים אין מבשלים עשרים או שלושים → אין רוב → המהרש״ל מחמיר („ביצים אסורות, דגים מותרים״).
ערך מרכזי בש״ך
ש״ך ס״ק ה — אין חנ״נ בכלי ; חדש או ישן
הש״ך (ס״ק ה) מבאר את סוף סעיף 2 : אין אומרים חנ״נ („חתיכה נעשית נבילה״) בכלי של עץ או מתכת חדש → ששים נגד האיסור לבד מספיק. אבל כלי ישן או של חרס (חרסינה) → אומרים חנ״נ → צריך ששים נגד כל הכף (עיין סימן 98:5). הש״ך (ס״ק ב) מוסיף שהכלים מותרים רק לאחר 24 שעות (מהרי״ל) — ראיה שהראשונים מדברים כאן באיסור ממש.
רואים את הדרך : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על המחבר — הם מבארים את המנגנון (שני טעמי ההיתר, אסימטריית ביצים/דגים) ומכריעים (לכתחילה / בדיעבד ; אין חנ״נ בכלי חדש). זה בדיוק מה שמעמיקים ברמת הלמדן.
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את המנהג ומדייקות את המעשה. הנה התערבויותיו הבולטות בסימן שלנו.
על סעיף 1 — יש אוסרין / יש מתירין, וההיתר כעיקר
הגהת הרמ״א : ויש מתירין בכל ענין דלא מחזקינן איסורא… וכן עיקר — „ויש מתירין בכל ענין, דלא מחזקינן איסורא… וכן עיקר״. במקום שיש (יש אוסרין) החוששין שהטריפה נשארה באחרונה בלא ششים, הרמ״א מכריע שהשיטה המקלה גוברת. ומוסיף : אפילו להאוסרין אין אוסרין הכלים… דמעמידין הכלי על חזקתו — אף לשיטת המחמירין, הכלים אינם נאסרים.
על סעיף 2 — הזבוב : המנהג המקל ; הכף
הגהת הרמ״א : וכן נוהגין, אף על גב שיש מחמירין, המקל לא הפסיד וכן עיקר, ואין לשנות המנהג — „וכן נוהגין ; אף על גב שיש מחמירין, המקל לא הפסיד וכן עיקר, ואין לשנות המנהג״ (לדבר המאוס). אחר כך הוא מלמד את דין הכף : הרים בה איסור, אל יחזירנה ; ואם החזירה → ששים נגד האיסור לבד, שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה בכלי — אין חנ״נ בכלי ; אלא אם כן היה מעט תבשיל על הכף, שנעשה נבילה → ששים גם כנגד אותו מעט.
הרמ״א מבחין היטב בין הדין היסודי (המחבר) למעשה : בהוצאה (סעיף 1) ובדבר המאוס (סעיף 2) הוא נוקט את השיטה המקלה כעיקר (לא מחזקינן איסורא ; נ״ט לפגם), תוך שהוא מדייק את הגבולות המעשיים (הכלים אינם נאסרים, ששים נגד האיסור לבד בכף).
7. הכף (כף) — מדוע אין חנ״נ בכלי
סוף סעיף 2 — הלב המושגי המעשי של הסימן — ראוי לעצירה. מה קורה בדיוק כשכף הרימה איסור ואז הוחזרה לקדירה?
הכול תלוי בהבחנה. הכף, במגע חם, בלעה מעט מן האיסור (הדג הטמא). שתי שאלות :
כמה בלעה הכף? רק את האיסור שנגע — לכן מבטלים בששים נגד אותו איסור שנבלע, לא נגד כל הכף.
האם הכף עצמה נעשית נבילה? לא — כלי אינו נעשה חנ״נ (אם הוא חדש, של עץ או מתכת). רק מה שבלע באמת נחשב.
מקרה
חנ״נ?
ששים נגד מה?
כף חדשה (עץ / מתכת) שהרימה איסור
🟢 לא
נגד האיסור שנבלע בלבד
כף ישנה / של חרס (חרסינה)
🟡 כן (עיין סימן 98:5)
נגד כל הכף
כף עם מעט תבשיל דבוק לאיסור
🔴 אותו מעט תבשיל נעשה נבילה
גם נגד אותו מעט תבשיל
הדבר המאוס (זבוב) שפלט בתבשיל
—
אין מה לבטל (נ״ט לפגם)
הכלל המרכזי : אל תחזיר לקדירה כף ששימשה להרים איסור. אם עשית, אין זו כל הכף ש„מזהמת״ — מונים רק ששים נגד האיסור שנבלע, שכלי אינו נעשה נבילה. אך שים לב למעט התבשיל שנשאר דבוק : אותו, כן, נעשה נבילה.
8. מקרים מעשיים מודרניים
כיצד חלים כללים אלו במטבחים שלנו כיום? הנה שלושה מצבים שכיחים שמאיר עליהם הסימן שלנו.
מקרה 1 — להוציא ביצים קשות אחת אחת מן הסיר
בישלנו סיר גדול של ביצים קשות בקליפתן, ומתחילים להוציאן אחת אחת בעודן חמות (סעיף 1). הסיכון : אם אחת הכילה אפרוח (או דם), היא עלולה להיות האחרונה לצאת, בלא שיישאר מספיק מים/ביצים לששים. ההתנהגות הנכונה : להניח שיצטננו או לערות מים צוננים לפני ההוצאה. ואם זה כבר אירע, העיקר מקל (לא מחזקינן איסורא) והכלים נשארים מותרים. להלכה למעשה, התייעץ עם הרב שלך.
מקרה 2 — חרק שנפל למרק
זבוב (או שרץ מאוס קטן) נמצא בסיר המרק (סעיף 2). לפי הסימן, משליכים אותו והתבשיל נשאר מותר, שכן מה שפולט דבר מאוס פוגם ואינו אוסר (נ״ט לפגם, קשר סימן 104). זה אמור בשרץ מאוס : חרק שאינו מאוס (או בכמות מרובה), או מצע חומצי/מותסס, עשוי לשנות את התמונה. להלכה למעשה — ולבירור מעמד החרק המדויק — התייעץ עם הרב שלך.
מקרה 3 — כף ששימשה לדבר שאינו כשר, שהוחזרה לסיר
טעמנו או הרמנו מאכל שאינו כשר בכף, ואז החזרנו אותה לסיר הכשר הרותח (סעיף 2). לעולם אין מחזירים כף כזו. אם עשינו, צריך ששים נגד האיסור שהכף בלעה — לא נגד כל הכף (כלי אינו עושה חנ״נ), אלא אם כן כף ישנה / של חרס. ואם נשאר מעט תבשיל דבוק לאיסור, ששים גם כנגדו. להלכה למעשה, התייעץ עם הרב שלך.
החוט המקשר בין שלושת המקרים : לפני שנבהלים, שאל את עצמך את השאלות הנכונות — האם האיסור ניתן לזיהוי וחם? האם באמת מחזקינן שנשאר בלא ששים? האם זה דבר מאוס (שרק פוגם)? ונגד מה מונים את הששים? אך ההכרעה המעשית שמורה תמיד לרב, היודע את פרטי המציאות.
9. סיכום סימן 107
עיקרי סימן 107 בכמה משפטים :
כשמבשלים ביצים הרבה (או דגים קטנים), אין מוציאים אותן אחת אחת בחום : מצננים תחילה או מערים מים צוננים (סעיף 1).
מדוע? שמא האיסור (ביצה עם אפרוח/דם, דג טריפה/טמא) יישאר באחרונה בלא ששים (נשאר באחרונה) ויחזור ויאסור הכול.
אם זה כבר אירע : אין מחזיקין איסור (לא מחזקינן איסורא) — השיטה המקלה היא העיקר (רמ״א, ר׳ שמשון).
אף לשיטת המחמירין, הכלים שבישלו בהם אינם נאסרים (חזקה).
דבר מאוס (זבוב) שנמצא בתבשיל : משליכים אותו, התבשיל מותר, שפליטתו רק פוגמת (נ״ט לפגם, קשר 104).
הכף (כף) שהרימה איסור : אין מחזירין ; אם החזירה → ששים נגד האיסור לבד, לא נגד כל הכף.
הטעם : כלי אינו עושה חנ״נ (אלא ישן / חרס, סימן 98:5).
יוצא מן הכלל : מעט תבשיל דבוק לאיסור על הכף נעשה נבילה → ששים גם כנגדו.
טבלת זיכרון
מצב
שיעור
ביצים/דגים הרבה להוציא
🟢 לצנן תחילה, או לערות מים צוננים, ואז להוציא
הוצאה אחת אחת כבר נעשתה, נמצא אחד אסור
🟡 מקל : לא מחזקינן איסורא (וכן עיקר)
הכלים שבישלו בהם
🟢 אינם נאסרים (מעמידין הכלי על חזקתו)
דבר מאוס (זבוב) בתבשיל
🟢 משליכים אותו, התבשיל מותר (נ״ט לפגם)
כף (חדשה) שהרימה איסור, שהוחזרה
🟡 ששים נגד האיסור לבד (אין חנ״נ)
מעט תבשיל דבוק לאיסור על הכף
🔴 ששים גם כנגדו (נעשה נבילה)
שאלות הבנה
בדוק את הבנתך :
מדוע אין מוציאים את הביצים אחת אחת בעודן חמות (סעיף 1)? מהן שתי התקנות?
באר נשאר באחרונה. מדוע האיסור עלול להישאר בלא ששים?
מהו לא מחזקינן איסורא? איזו שיטה נוקט הרמ״א כעיקר (סעיף 1)?
האם הכלים שבישלו בהם נאסרים, אף לשיטת המחמירין? מדוע (חזקה)?
מדוע זבוב שנמצא בתבשיל אינו אוסרו (סעיף 2)? איזה כלל (נ״ט לפגם) ואיזה קשר (סימן 104)?
מדוע אין מחזירים לקדירה את הכף שהרימה איסור? אם החזירה, נגד מה מונים את הששים?
מדוע לא נגד כל הכף? באר „אין אומרים חתיכה נעשית נבילה בכלי״.
מה משנה העובדה שנשאר מעט תבשיל דבוק לאיסור על הכף?