יסוד הסימן: צולין או אופין היתר ואיסור בתנור אחד, והאיסור מעלה ריח (הבל) הנבלע בהיתר — האם הריח מעביר את האיסור ? נחלקו תנאים ואמוראים בסוגיית כיצד צולין (פסחים ע״ו.) ובעבודה זרה (ס״ו.) אם ריחא מילתא (הריח דבר ואוסר) או ריחא לאו מילתא (אין הריח דבר ואינו אוסר). וקיימא לן ריחא לאו מילתא — הריח לבדו אינו אוסר, ולפיכך בדיעבד מותר. ומכל מקום לכתחילה אין צולין היתר ואיסור יחד, מחשש שמא ייגעו ומשום מראית עין וזהירות.
תנאי ההיתר לכתחילה : אף שריחא לאו מילתא ובדיעבד מותר, יש שני אופנים שמתירים בהם אף לכתחילה: (א) תנור גדול ופיו פתוח — שמכיל י״ב עשרונים ופיו פתוח, שאז הריח מתפזר ויוצא ואינו נבלע; (ב) אחד מהם מכוסה בקערה, בצק וכיוצא — שאז אין הריח עולה כלל, ומותר אפילו בתנור קטן ופיו סתום. וביניהם תנאי כללי: שלא ייגעו זה בזה, שאם ייגעו הרי זה מגע ממש ולא ריחא, ואוסר בנותן טעם.
הכרעת הרמ״א (הגה) : "וכן בשר וחלב" — שאף בבב״ח ריחא לאו מילתא; ונוהגין להחמיר לכתחילה אף בתנור גדול, ולהקל בדיעבד אף בתנור קטן. ומדמהו הרמ״א לפת שנאפה עם בשר: אם יש לו פת אחר — אסור לאכלו עם חלב (לכתחילה); ואם אין לו פת אחר בנקל — מותר (דהוי כדיעבד). ועיין סימן צ״ז ובסימן קי״ח.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסוגיא, ובו תלוי כל גדרו של ריחא מילתא — חידוש רש״י (פסחים ע״ו.) שעליו עומדים הט״ז (ס״ק א) והש״ך (ס״ק א).
החקירה — כיצד הריח אוסר אם אין בו ממש : לכאורה אם ריחא לאו מילתא, מדוע יש לחוש כלל לצליית איסור עם היתר ? והלא הריח אין בו ממש, ואינו מעביר גוף האיסור ! וכן להיפך — אם הריח אכן אוסר, מדוע אינו אוסר לעולם ?
תירוץ רש״י (פסחים ע״ו.) — מנגנון הפיטום : מבאר רש״י דהריח אינו עומד בפני עצמו, אלא ההיתר מפטם את האיסור וחוזר ואוסר:
השומן וההבל החם של ההיתר "מפטמים" (מעבים ומחזקים) את ריח האיסור;
וריח האיסור המפוטם חוזר ונבלע בהיתר ואוסרו.
מכאן שהחשש דווקא כשיש פיטום — דהיינו כשאחד מהם (לרוב האיסור, וכל שכן ההיתר) שמן ומפטם; אבל בלא פיטום אין כח בריח לבדו לאסור.
קושיית המהרא״י (אין הנאסר אוסר) : הקשה המהרא״י — אם ההיתר מפטם את האיסור והאיסור חוזר ואוסר את ההיתר, נמצא שההיתר אוסר את עצמו ! והלא כלל בידינו אין הנאסר אוסר במקום שאין האיסור הולך (עיין סימן ק״ה) — דבר שנאסר אינו חוזר ואוסר אלא במקום שגוף האיסור מגיע לשם.
תירוץ המהרא״י — חילוק דריחא שאני (ש״ך ס״ק א, ט״ז ס״ק א) : מתרץ המהרא״י דריחא שאני — דין הריח אינו ככל בליעה. בשאר איסורין הולך גוף האיסור הבלוע, ובו נאמר "אין הנאסר אוסר"; אבל בריח, הריח עצמו הוא הדבר הנבלע (אחר שנתפטם), ובו לא שייך הכלל. ומביאים זה הש״ך (ס״ק א) והט״ז (ס״ק א) ליישב את שורש הדין.
שורש הענין : נמצא שכל סוגיית ריחא מתנהלת בין שני קצוות — מצד אחד ריחא לאו מילתא (בדיעבד מותר), שאין כח בריח לבדו; ומצד שני, היכן שיש פיטום וכח מיוחד לריח (שמנונית, חריפות) — הריח כן אוסר. וכל דקדוקי הסימן (שמן/כחוש, חריף, מחבת) הם הגדרת המקום שבו לריח יש די כח לאסור.
היסוד — שלוש מדרגות (ש״ך ס״ק א, ט״ז ס״ק א) :
מדקדק הש״ך (ס״ק א) דכל חשש הריח אינו אלא כשאחד מהם שמן (מפטם):
• כחוש בכחוש — שניהם רזים → מותר לכ״ע, אף לכתחילה, שאין כאן פיטום כלל.
• שמן בכחוש (האיסור שמן או ההיתר שמן) → יש פיטום → לכתחילה אסור, ובדיעבד מותר (ריחא לאו מילתא).
• איסור דאורייתא כחוש → אף שכחוש הוא, לכתחילה אסור (חומרא דדאורייתא), אבל בדיעבד מותר.
שמן בכחוש — האם שמן ההיתר אוסר :
המצב
הדין
מקור
האיסור שמן וההיתר כחוש
פיטום מן האיסור → חשש; ובדיעבד מותר דריחא לאו מילתא
מחבר ס״א; ש״ך ס״ק א
ההיתר שמן והאיסור כחוש
אף שמנונית ההיתר מפטמת את ריח האיסור (כל שכן) → חשש
רש״י; ט״ז ס״ק א
כחוש בכחוש
מותר לכ״ע — אין פיטום (כדם קלוש / כבד, ט״ז)
ש״ך ס״ק א; ט״ז ס״ק א
דקדוק הש״ך (ס״ק ב) — בדיעבד וכותח : מבאר הש״ך דריחא לאו מילתא בדיעבד — ולפיכך אם צלאן בדיעבד, מותר אף לאכלו כמות שהוא. אבל פת שנאפה עם בשר — אסור לאכלו בכותח (תבשיל חלב), משום דאפשר בלא כותח — שאינו דחוק לאכלו דווקא בחלב, ולפיכך החמירו בו לכתחילה (וכדמיון הרמ״א "אם יש לו פת אחר"). ומכאן שכל חילוקי לכתחילה / דיעבד תלויים ב"אפשר".
זוהי החזית העיקרית של הסוגיא — היכן ריחא חוזר ונעשה מילתא ואוסר אף בדיעבד.
לשון הרמ״א (המשך סעיף א')
"(הגה:) ואם היה האיסור דבר חריף, וכל שכן אם ההיתר חריף — ריחא מילתא ואסור אפילו בדיעבד, אם שניהם מגולים; אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא — מותר. ואם צלו או אפו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולים — אסור אפילו בדיעבד; וכן פת עם בשר → אסור עם חלב. אבל זה אחר זה — אין לחוש; אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, שאז אסור אף זה אחר זה אם מגולים (כדין כיסוי הקדירה, סימן צ״ג)."
היסוד — דבר חריף "עשוי להריח" :
מבאר הש״ך (ס״ק ט) דבדבר חריף (כבצלים, שום, צנון) — או דבר העשוי להריח — הריח חזק ופועל יותר, ולפיכך בו ריחא מילתא אפילו בדיעבד, ואף בתנור הפתוח מן הצד. וכל שכן אם ההיתר חריף — שהרי החריפות מבליעה ומפעפעת ביתר שאת. ומכל מקום, אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא — בטל החשש, שאין הריח עולה.
מחבת אחת · זה אחר זה · הזיע (ש״ך ס״ק יב; פ״ת ס״ק ב) :
המצב
הדין
מקור
תחת מחבת אחת, מגולים, בבת אחת
כבישול → אסור אף בדיעבד
רמ״א ס״א; ש״ך
זה אחר זה (לא בבת אחת)
אין לחוש — אין פיטום לכלי
ש״ך ס״ק יב
הזיע המחבת משניהם
אסור אף זה אחר זה (כמכסה קדירה, סי' צ״ג)
רמ״א; סימן צ״ג
דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק ב) בזה אחר זה : מדקדק הפתחי תשובה (בשם חינוך בית יהודה סי' ס״ב) דהיתר הזה אחר זה אמור דווקא כשהפעם השנייה אף היא על ידי ריח בלבד; אבל אם בפעם השנייה נעשה האיסור על ידי מגע ממש בכלי הבלוע — אסור, שכבר אין זה דין ריחא אלא דין בליעה רגילה. נמצא שכל קולת "זה אחר זה" תלויה בכך שאין כאן אלא ריח ולא נגיעה.
כאן נדון אם לריחא יש שיעור ביטול ככל איסור, ומה דין איסור האוסר במשהו.
לשון הרמ״א (המשך סעיף א')
"(הגה:) ויש אומרים דכל מקום שריחא אוסר בדיעבד — דווקא כשאין ששים בהיתר כנגד האיסור; אבל אם יש ששים (אפילו בכל התנור) — מבטלו, ובהפסד יש לעשות כן. ויש אומרים דאיסור האוסר במשהו (כחמץ בפסח) — ריחא אוסר אף בדיעבד בתנור קטן וסתום מגולים; ויש אומרים דאין חילוק, ובהפסד יש לסמוך על המקילים. ועיין סימן קי״ח."
צירוף ששים — ריחא ככל האיסורין (ש״ך ס״ק יג; ט״ז ס״ק ו) : מבאר הש״ך (ס״ק יג) דריחא דינו ככל האיסורין לעניין צירוף הששים (ועיין סימן קי״א): בלא הפסד — כל חתיכה צריכה ששים מצד עצמה; ובהפסד — כל מה שבתנור מצטרף לבטל. והט״ז (ס״ק ו) הוסיף הסברה: כל הנכנס בספק מסייע לבטל — שכיון שספק אם נבלע כלל, הכל מצטרף להקל.
חידוש הט״ז — "פת אין לה ריח" : מחדש הט״ז (ס״ק א) בשם רבנו תם דהפת אין לה ריח כל כך, ולפיכך אף בחמץ בפסח האוסר במשהו, אם נאפה חמץ עם מצה בתנור אחד — המצה מותרת, שאין כאן ריח בר־פיטום. ומכאן שכל חומרת "במשהו" אמורה במאכל העשוי להריח, ולא בפת. ובהפסד, מסיים הרמ״א, יש לסמוך על המקילים אף בחמץ בפסח.
"כל זה בצלי; אבל אם בא לבשלם בקדירה — כל אחד בקדירה בפני עצמה, אפילו בתנור קטן וסתום — מותר, אף שפי הקדירות מגולה (הגה: ודווקא שהתנור פתוח קצת; אבל אם סתום מכל צד כדרך שטומנין חמין לשבת — אסור; ובדיעבד יש מחמירין כשהאיסור וההיתר מגולים, ובהפסד גדול יש להקל)."
היסוד — הקדירה מפסקת (ש״ך ס״ק טז; ב״י נגד הטור) :
בצלי, האיסור וההיתר ערומים בתנור, והריח עולה מזה לזה. אבל בבישול בקדירה — דופן הקדירה מפסקת בין המאכל לאוויר התנור, ואין הריח עולה מן המאכל עצמו אלא מן הקדירה, ולפיכך מותר אף בתנור קטן וסתום. ומדייק הש״ך (ס״ק טז) דזו ראיית הבית יוסף נגד הטור — דהקדירה חוצצת בפני הריח כשני קדירות הנוגעות.
תנור פתוח קצת לעומת סתום לגמרי (הטמנה) :
המצב
הדין
מקור
בישול בקדירות, תנור פתוח קצת
מותר — הקדירה מפסקת
מחבר ס״ב
סתום מכל צד (כהטמנת חמין לשבת)
אסור — הריח כלוא ונבלע
רמ״א ס״ב
בדיעבד, מגולים, הפסד גדול
יש מחמירין; ובהפסד גדול יש להקל
רמ״א ס״ב
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ג' — המרדה)
"אם יש שמנונית איסור על המרדה (הפלה שאופין בה הפת) — אסור ליתן עליה היתר כל אותו היום; ומכל מקום כשאינה בת יומא — מותר להשתמש בה, מפני שאי אפשר בעניין אחר (הגה: וכל זמן שהיא בת יומא — לא מהני לה לא הגעלה ולא קליפה, לפי שהיא כלי של אומן)."
חקירה — "אי אפשר בעניין אחר" (ט״ז ס״ק ז–ח) : מדוע בלא בת יומא הקלו במרדה אף לכתחילה ? מבאר הט״ז (ס״ק ח) דאי אפשר בעניין אחר — אין הנחתום יכול לעשות מרדה חדשה בכל יום, וכן אין הנכרי משאיל פלה אחרת; ובנותן טעם לפגם (אינה בת יומא) הקלו מחמת ההכרח. וזהו יסוד "אי אפשר" — שבמקום הכרח הקלו אף לכתחילה בנטל״פ.
חד בתרי בטל וראויה להתכבד (ט״ז ס״ק ז) : מדקדק הט״ז (ס״ק ז) דשמנונית האיסור שעל המרדה אינה אוסרת אלא את הפת הראשונה הנוגעת בה; ואותה פת — אף שהיא חתיכה הראויה להתכבד — חד בתרי בטל בשאר הפת, לפי שאיסורה בלוע ולא ניכר (ואין דין דבר חשוב באיסור בלוע); והמהרש״ל הצריך ששים. ומכל מקום כל זמן שהמרדה בת יומא — אין הגעלה ולא קליפה מועילות לה, לפי שכלי אומן הוא שצריך ליבון (ועיין סימן קכ״א).
"פת חמה שהניחהּ על פי חבית של יין נסך פתוחה — אסורה (ודווקא כנגד המגופה); אבל פת צוננת — אפילו חבית פתוחה, או פת חמה וחבית סתומה — מותרת. ואם היה פת של שעורים — אסורה כשהפת חמה אפילו חבית סתומה."
היסוד — הפת החמה שואבת את הריח (ש״ך ס״ק כא–כב) :
מבאר הש״ך (ס״ק כא–כב) דפת חמה שואבת אל תוכה את ריח היין, וריח זה כאכילה ואוסר אף בסתם יינם שמותר בהנאה — שהרי כאן אוכלו ממש. וזה שלא כדין סעיף א': ששם ריחא לאו מילתא בדיעבד, וכאן הפת החמה והשואבת הופכת את הריח לטעם ממש. ולפיכך פת צוננת (אינה שואבת) או חבית סתומה (אין ריח) — מותרת; ופת שעורים (סופגת יותר) — אסורה אף בחבית סתומה.
חילוק מסעיף א' (תוס', רא״ש) : הקשו הראשונים — מאי שנא לחם חם על חבית, שאוסר, מצליית היתר ואיסור בתנור שריחא לאו מילתא ובדיעבד מותר ? ותירצו (תוס', רא״ש) דהתם אין הריח אלא הבל מתפזר, וכאן הפת החמה שואבת את הריח ממש מן החבית הסמוכה, וכמו שמערה משקה מזה לזה; ולפיכך כאן ריחא מילתא ואוסר.
לשון המחבר והרמ״א (סעיפים ה'–ז' — להריח, לטעום, זילוף)
"(ה) מותר לשאוב בפיו ריח יין נסך דרך נקב החבית לדעת אם הוא יפה (הגה: אבל אסור לטעמו אף שאינו בולעו; ואסור לזלף יין נסך האסור בהנאה, ומותר לזלף סתם יינם המותר בהנאה). (ו) שק של פלפלין וזנגביל שהניחו בכדי יין נסך — מותר להריחם; אבל בשמים של הבדלה — אסור. (ז) בשמים של עבודה זרה, של כלאי הכרם ושל ערלה — אסור להריחן."
להריח · לטעום · לזלף (רי״ב״ש; ש״ך ס״ק כד–כז) :
הפעולה
הדין
טעם / מקור
לשאוב ריח יין לבדיקה
מותר
אין בו הנאת איסור (מחבר ס״ה)
לטעום יין נסך (בלא בליעה)
אסור
הריב״ש — אף בלא אכילה (ש״ך ס״ק כד)
לזלף יין האסור בהנאה
אסור
זילוף = הנאה גמורה (ש״ך ס״ק כה)
פלפלין וזנגביל מכד יין
מותר להריח
הם מפטמים את היין, לא להיפך (ש״ך ס״ק כו)
בשמים של הבדלה (מן הכד)
אסור
הקריבהו נא לפחתך (ש״ך ס״ק כו)
בשמים של עבודה זרה, ערלה וכלאי הכרם — סוגיית הדס ואתרוג (ש״ך ס״ק כז) : מבאר הש״ך (ס״ק כז) דבשמים של ע״ז, ערלה וכלאי הכרם — אסור להריחן, לפי שהם אסורין בהנאה, וריח בדבר העומד להריח נחשב הנאה (כסוגיית הדס ואתרוג בסוכה ל״ז:, ובדין ורד והדס). וזהו החילוק: יין ופלפלין אינם עומדים להריח אלא לאכילה ולפיטום, ולפיכך הריח אינו הנאה האסורה; אבל בשמים העומדים להריח — הריח עצמו הוא ההנאה ונאסר.
נפקא מינה — עומד להריח (פ״ת ס״ק ה) : נחלקו האחרונים בעומד להריח של איסור שאינו אסור בהנאה: השער אפרים אסר, והאמונת שמואל התיר, וחולק על הש״ך (ס״ק כז). ומביא הפתחי תשובה (ס״ק ה) דכל אלו תלויים אם הריח שבעומד להריח חשוב כגוף ההנאה. ולמעשה — שאל את רבך.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין שלא לאפות היתר ואיסור בתנור אחד · סימן ק״ח · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.