יסוד הסימן: חתיכת איסור יבשה — שאינה נימוחה ולא נבללת בהיתר אלא עומדת בפני עצמה וניכרת בגופה, אלא שנתערבה בחתיכות היתר של מינה ואין אנו יודעים איזו היא האסורה — דין מיוחד לה: אינה נדונה בטעם (כלח בלח שמתפשט) אלא ברוב מנין. ולפיכך חד בתרי בטיל — חתיכה אחת בטלה בשתים, ברוב, בלא צורך בששים כלל. ותנאי הוא שאינה ראויה להתכבד בה לפני האורחים, שאם ראויה להתכבד — דבר חשוב הוא ואינו בטל אף באלף (עיין סימנים ק״א, ק״י).
למה דווקא יבש ולא לח : בלח בלח האיסור נימוח ומתפשט בכל ההיתר, ואין דנים אלא בטעמו — שיעורו ששים. אבל ביבש ביבש כל חתיכה שלמה בעינה, גוף האיסור עומד בפני עצמו ולא נתן טעם בחבירו; כל החיסרון הוא שאיננו מכירים איזו אסורה. וחיסרון זה אינו ענין לטעם אלא לבירור — ולבירור די ברוב, אחרי רבים להטות. וכבר דקדק הש״ך (ס״ק ג) דקמח בקמח אינו "יבש" אלא דינו כלח בלח (רשב״א, ותוספות זבחים ומנחות), שהרי הדקין מתערבים זה בזה כדבר הנימוח.
הש״ך ס״ק א — ראויה להתכבד : "ראויה להתכבד אינה בטלה אפילו באלף", בין במינה בין שלא במינה (ועיין סימנים ק״א, ק״י). ולפיכך כל סימן זה אינו אמור אלא בשאינה ראויה להתכבד; דאם ראויה להתכבד — אף יבש ביבש במינו אינה בטלה ברוב.
זהו שורש כל הסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — מ״ט יבש ביבש אין צריך ששים : בכל איסורין שנתערבו דרך טעם בעינן ששים; ומדוע כאן די ברוב — אף שנים כנגד אחד (חד בתרי) ?
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — דין רוב מן התורה : מבאר הט״ז דחד בתרי בטיל הוא מדין אחרי רבים להטות — בירור הרוב מן התורה. שיעור ששים אינו אלא במקום שיש טעם ממשי המתפשט (לח, או שלא במינו), ושם צריך לבטל את הטעם. אבל ביבש במינו אין טעם כלל — האיסור עומד בעצמו ולא נתן טעם בהיתר; כל החיסרון הוא בידיעה איזו חתיכה אסורה, ולזה די ברוב חתיכות היתר שנלך אחריו. והוסיף הט״ז: לא הצריכו חכמים אף ס' מאחר שהחתיכה אינה ראויה להתכבד, ולא העמידוה חכמים אלא על חומרא שלא יאכל שלשתן יחד.
הש״ך ס״ק ו — אף חתיכה גדולה בטלה ברוב : אין הביטול תלוי בגודל החתיכות אלא במנין: אף חתיכת איסור גדולה בטלה בשתי חתיכות היתר קטנות ממנה, כשאין אנו מכירים איזו האסורה — שהכל הולך אחר רוב המנין (אחרי רבים להטות), לא אחר רוב המשקל.
היסוד — אכילה אחת אחת מותרת, שלשתן יחד אסורה :
מאחר שהביטול הוא בירור הרוב — מותר לאדם לאכלן כל אחת בפני עצמה, מטעם ממה נפשך: בכל חתיכה שיאכל יש לתלות שהיא ההיתר (הרוב). אבל אם יאכל שלשתן יחד — בודאי יאכל גם את חתיכת האיסור, ואין כאן ספק כלל. לפיכך אסר המחבר את אכילת שלשתן כאחת, והתיר אכילתן אחת אחת.
אדם אחד — אחת אחת או שתים כאחת :
שיטה
אכילת אדם אחד
מקור
הרשב״א (ועיקר, ש״ך ס״ק ז)
אוכל כל אחת בפני עצמה, ואף שתים כאחת מותר — דאכתי איכא חדא דנימא בה ממה נפשך; ולא נאסר אלא שלשתן יחד
ש״ך ס״ק ז
ויש אוסרין (סוף ס״א)
אדם אחד לא יאכלם אף זה אחר זה — שמא יצרף את הכל לאכילה אחת בצירוף הכרס
מחבר ס״א
הכרעת הש״ך (ס״ק ז) : מביא הש״ך את לשון הרשב״א ששנים יאכל זה אחר זה — שאף בשתי חתיכות איכא ממה נפשך, שכן עדיין נשארה אחת שאפשר לתלות בה את האיסור. ולפי זה אין האיסור אלא בשלשתן יחד דווקא, שאז ודאי אכל את האיסור ואין מקום לתלות. והרמ״א הכריע שלכתחילה ראוי לנהוג כדעת ה"יש אוסרין" שלא יאכלם אדם אחד אף זה אחר זה, ויש מחמירין להשליך אחת או לתתה לנכרי — ואינו אלא חומרא בעלמא.
זוהי אחת מן ההבחנות החריפות שבסימן, ושורש לדין סעיף ב'.
החקירה — מ״ט שלא במינו בעי ששים אף ביבש : אם ביבש ביבש במינו די ברוב (חד בתרי) — מדוע ביבש ביבש שלא במינו (חתיכת איסור שנתערבה בחתיכות היתר ממין אחר, ואינה ניכרת) הצריכו ששים, והלא אף כאן האיסור עומד בעצמו ולא נתן טעם ?
תירוץ הר״ן (ט״ז ס״ק ב) — גזירה שמא יבשלם : החילוק הוא בשורש הביטול מן התורה:
מין במינו — בטל מן התורה ברוב אף בלח בלח (סימן צ״ח ס״ב), שאין טעמו ניכר כלל; לפיכך הקלו חכמים אף ביבש שלא להצריך ס'.
שלא במינו — מן התורה אינו בטל אלא בששים (לח בלח), שטעמו ניכר; ולפיכך אף ביבש הצריכוהו ס', גזירה שמא יבשלם — שאם יבשל את התערובת יצא הטעם ויתפשט, ויבוא לידי איסור דאורייתא בפחות מששים.
שורש הענין : נמצא שכל ההבחנה תלויה בדין הלח: ביבש לעולם אין טעם ממשי, אך חכמים תקנו את דין היבש על פי מה שיהיה אם יתבשל. במינו — אף אם יתבשל יישאר ברוב (98:2), על כן הקלו; שלא במינו — אם יתבשל בעי ס' מן התורה, על כן החמירו אף ביבש לכתחילה. וזהו יסוד גדול שעליו בנוי כל סעיף ב': עיקר החשש הוא הבישול שיוציא את הטעם הכמוס.
הש״ך ס״ק ח — מהו "שלא במינו" : מבאר הש״ך דשלא במינו היינו כשהאיסור נתרסק דק דק ונתערב, או כמה מיני חתיכות שאחת מהן טריפה ואינה ניכרת בין השאר; ובכל אלו אף יבש ביבש בעי ששים, מן הטעם הנ״ל דחיישינן לבישול.
"ואין חילוק בכל זה בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא (ב״י). כלומר: בין באיסור תורה בין באיסור מדרבנן — מין במינו יבש בטל ברוב (חד בתרי) ולא בעי ס'; ושלא במינו בעי ששים. ולא אמרינן דאיסור דרבנן בטל אף בחד בחד (אחד באחד), אלא לעולם בעינן רוב."
שלא במינו דרבנן — אם בעי ששים :
שיטה
שלא במינו יבש, איסור דרבנן
מקור
הב״י (פשט הרמ״א)
אין חילוק — אף דרבנן בעי ס' כדאורייתא
רמ״א ס״א; ב״י
הש״ך (ס״ק ט–י) בשם הר״ן
שלא במינו דרבנן אין צריך ס' — שכל הששים אינו אלא גזירה שמא יבשלם ויבוא לדאורייתא, ובדרבנן ליכא דאורייתא לבא לידו; ומיישב בזה את גליון הא״ז (אור זרוע)
ש״ך ס״ק ט–י
שורש מחלוקת הש״ך והב״י : כל הנידון תלוי בטעם הששים שלא במינו. אם הששים הוא משום שכבר עכשיו האיסור היבש "נחשב" כנותן טעם — אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא (ב״י). אבל אם הששים אינו אלא גזירה שמא יבשלם ויגיע לאיסור תורה — הרי באיסור דרבנן אין דאורייתא שיבוא לידו, ולפיכך אין צריך ס' (ש״ך בשם הר״ן). והש״ך מסיק דהששים הוא מדרבנן בלבד (לא מן התורה), ובזה מיישב את הסתירה שבגליוני הא״ז. וצ״ע למעשה.
הש״ך ס״ק ד — האיסור עומד בעצמו אף מבושל : אף שנתבשל האיסור היבש במים — כל זמן שהוא עומד בפני עצמו ולא נימוח, עדיין דין "יבש" לו. אלא שאם נתבשל בעי ששים (החתיכות והמים) כנגד האיסור, וגם רוב במנין החתיכות — דאם אין רוב, אף בששים כולן אסורות (כדין דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו או מחמת חוסר רוב).
היסוד — מ״ט בישול אוסר מה שכבר נתבטל :
תערובת יבש ביבש שכבר נתבטלה חד בתרי והותרה — אם בישלם כולם יחד, חוזרת ונאסרת (אם אין ס'), אף לאכלן אחת אחת. וטעם המחבר: הרוטב נותן טעם ונבלע בחתיכות — בבישול יוצא טעם האיסור אל הרוטב ומתפשט בכל החתיכות, ושוב אין כאן בירור ברוב אלא איסור טעם, ובעי ששים.
קושיית הט״ז (ס״ק ב) — איך חוזר ונאסר מן התורה : מקשה הט״ז קושיא עצומה: הלא כבר נתבטל האיסור ברוב מן התורה והותר! ואם כן כשמבשלו, הרי זה כמבשל היתר גמור — ומנין יחזור הטעם להיות איסור דאורייתא בפחות מששים ? והלא בסימן צ״ח (ס״ב) קיימא לן דמין במינו שנתבטל ברוב, אם נפל אחר כך לתבשיל — מינו רבה עליו ובטל, ולא חיישינן ?
תירוץ הט״ז — הטעם נרגש בפני עצמו : מחלק הט״ז חילוק יסודי: בסימן צ״ח (ס״ב) המדובר באיסור שכבר נימוח ונתערב בהיתר ומינו רבה עליו — אין טעמו נרגש לעולם. אבל כאן, ביבש ביבש, האיסור עומד בפני עצמו בחתיכה שלמה, וכשמבשלו טעם האיסור נרגש בפני עצמו — יוצא מן החתיכה האסורה אל הרוטב כדבר העומד בעינו. ולפיכך חוזר ואוסר מן התורה (בלא ס'), שאין זה כסימן צ״ח שמינו כבר רבה עליו, אלא כאיסור חדש היוצא ומתפשט.
עומק היסוד : נמצא שהביטול ברוב ביבש אינו "מבטל" את גוף האיסור — אלא רק פוטר מאיסור הספק (איזו חתיכה אסורה), כל זמן שעומדות יבשות זו לצד זו. אבל גוף החתיכה האסורה איסורא בעיניה קאי — האיסור עומד בעינו בתוכה. ולפיכך כשבא הבישול ומוציא את טעמה — חוזר האיסור להתפשט, ובעי ששים. וזהו ההבדל המכריע מ"לח בלח" של סימן צ״ח, שם נימוח גוף האיסור ואין לו עוד עמידה בפני עצמו.
אין כאן מבטל איסור — שהרי כל אחת כבר היתר היא בעצמה (חד בתרי), ואינו אלא מוסיף היתר על היתר
ט״ז ס״ק ג
חידוש הט״ז (ס״ק ג) : לכאורה אסור לבטל איסור לכתחילה! אלא מבאר הט״ז: כאן אין כאן מבטל איסור, לפי שכבר נתבטל האיסור מקודם ברוב, וכל חתיכה היתר גמור היא; ובמרבה עליהן אינו מבטל איסור אלא מוסיף היתר על היתר כדי שלא יחזור הבישול ויוציא טעם. ולפי זה — אילו לא נתבטל מקודם, היה אסור להרבות; וכל ההיתר בנוי על כך שכבר נתבטל חד בתרי.
הרמ״א — נודע קודם הבישול, הכל מותר (הרא״ש והתוספות) : אם נודעה התערובת קודם שנתבשלו יחד — הכל מותר, ואינם חוזרים ונאסרים מאחר שכבר נתבטלו ביבש (טור בשם הרא״ש, ורבנו ירוחם בשם התוספות, וכתב שכן עיקר). דכיון שעמד עליו שם היתר בעודו יבש, שוב אין הבישול מחזירו לאיסור (ט״ז ס״ק ד — "כבר חל עליו שם היתר"). ובמקום הפסד יש לסמוך על המקילין ולהתיר.
הש״ך ס״ק יב — שתי קדירות, וספק דאורייתא :
חילקן לשתי קדירות וביַשׁל — מותר, דבכל קדירה איכא רוב היתר; וכשהוא ספק דרבנן מקילין.
עדיין לא נודע איזו אסורה ובישלן — חיישינן לספק דאורייתא, ושתי הקדירות מצטרפות לששים (ועיין סימן קי״א בדין שתי קדירות המצטרפות).
נפקא מינה — נודע מול לא נודע : כל ההיתר של "נודע קודם" תלוי בכך שחל שם היתר קודם הבישול. נמצא: (א) נודע וביטל ביבש → בישל → מותר (ואף לחומרא יש מרבין עד ס'). (ב) לא נודע כלל ובישל → ספק דאורייתא → בעי ס', ואף שתי קדירות מצטרפות. ולמעשה — שאל את רבך.
פ״ת ס״ק א — רוב מנין וכפל : מביא הפתחי תשובה בשם הפרי חדש דסגי ברוב מנין כל דהו — אף חתיכה אחת ומשהו יותר על חציין; ומביא נידון הכפל (פי שנים) — אם צריך שיהיו חתיכות ההיתר כפל מן האיסור — מדרבנן (מנחת יעקב, פרי מגדים, חתם סופר סי' צ״ט); וכן חתיכת היתר גדולה שנתבטלה בחתיכות איסור קטנות ממנה — שאף זה הולך אחר המנין.
פ״ת ס״ק ב — השליך אחת, אוכל השאר : בשם הנודע ביהודה (תניינא יו״ד מ״ז) — אם השליך אחת מן השלוש, מותר לאכול את השתים הנותרות (אף יחד), ולא אמרינן איסורא ברובא אישתייר (שהאיסור נשאר ברוב הנותר); דמאחר שכבר נתבטל ברוב, אין האיסור "נתפס" באחת מן הנותרות.
פ״ת ס״ק ג — ר׳ עקיבא איגר בנאבד שלא במינו : מביא בשם ר׳ עקיבא איגר (סי' פ״ב) — שלא במינו יבש שנתערב ונאבד מקצתו בלא שנודע אם היה שם ששים → מחמירין (≠ דין לח בלח / נשפך שמקילין בו), לפי שביבש אין ההיתר נעשה איסור, החזקת איסור במקומה עומדת, ועוד דאיכא גזירה שמא יבשלם. ולפיכך אין תולין להקל בנאבד.
פ״ת ס״ק ד — מליחה כבישול : בשם החנוך בית יהודה והנודע ביהודה — מליחה דינה כבישול לענין זה: אם נודעה התערובת רק לאחר המליחה — שוב אין הביטול ביבש מועיל, אלא בעי ששים, שהרי המלח כבר הוציא והבליע את הטעם כבישול.