סימן ק״י הוא סימן המייסד את כללי הספק שבהלכות תערובות. שם הסימן: "דין ספק טריפות שאירע בבשר". ארבעה יסודות נדונים בו: (א) דבר חשוב — דבר שאינו בטל אף באלף (סעיפים א'–ב'); (ב) כל קבוע כמחצה על מחצה מול כל דפריש מרובא פריש — דין הרוב והקבוע (סעיפים ג'–ה'); (ג) פירש מתערובת חשובה — במתכוין או ממילא (סעיפים ו'–ז'); (ד) ספק ספיקא — מתי שני ספיקות מתירין ומתי אינם מצטרפין (סעיפים ח'–י'). היסוד המאחד את הסימן: בכל מקום שאין רוב ואין ביטול מועילים — מה דין הספק.
שלושה כלים נפרדים : צריך להבחין בין שלושה מנגנונים שונים שאינם זהים — ביטול ברוב/בששים (תערובת שהאיסור בטל בתוכה), רוב (הליכה אחר הרוב מספק — כל דפריש), וספק ספיקא (שני ספיקות המתירין מצד שאינם מתבררים). הדבר חשוב מפקיע את כוח הביטול; הקבוע מפקיע את כוח הרוב; והספק בגופו מפקיע את כוח הספק ספיקא. בשלושתם שורש אחד: גורם הממעט את כוח ההיתר הרגיל.
מקורות הסוגיא בש״ס : דבר חשוב ודבר שבמנין — ביצה ג':–ד'. (מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, והביצה שנתערבה); כל קבוע — נדרש מ"וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" (בבא קמא מ״ד., בדין ספק נפשות); כל דפריש מרובא פריש — חולין צ״ה.; ספק ספיקא — כתובות ט'. ושאר דוכתי. הראשונים (רשב״א בתורת הבית, רא״ש, ר״ן) ביססו את גדרי הסימן.
זהו יסוד הסימן: מהו "דבר חשוב" שאינו בטל אף באלף, ומדוע.
החקירה — מה גדר ה"חשיבות" : מדוע ייגרע כוח הביטול בדבר חשוב ? והלא רוב היתר מבטל איסור ! ושלוש הבנות: (א) שבעה דברים בלבד — רשימה סגורה שגזרו עליהם חכמים (אגוזי פרך, רמוני בדן, חביות סתומות, חלפות תרדין, קלחי כרוב, דלעת יוונית, ככרות של בעל הבית); (ב) כל בעל חי — שחשיבותו עצמית; (ג) לדעת הרמ״א — כל דבר שבמנין, כל דבר שדרכו להימכר תמיד במניין ולא באומד.
ר' יוחנן וריש לקיש — מקור הביטול בדבר שבמנין (ביצה ג':–ד'., ט״ז ס״ק א, ש״ך ס״ק ט) :
שיטה
דבר שבמנין
מקור
ר' מאיר
כל דבר שבמנין — אפילו דרבנן — אינו בטל
ביצה ג':; ט״ז ס״ק א
ר' עקיבא / חכמים
אינו בטל רק בדבר שדרכו להימכר תמיד במניין דווקא
ביצה ג':; ש״ך ס״ק ט
הביצה שנתערבה (ביצה שנולדה ביום טוב באלף) — שורש הדיון: ביצה היא "דבר חשוב" ואינה בטלה, ומכאן למדו הראשונים את גדר דבר שבמנין.
היסוד — דבר חשוב הוא מדרבנן, ולפיכך ספיקו לקולא :
מחדש הרמ״א (וכן הט״ז ס״ק א והש״ך ס״ק י) יסוד מכריע: מה שאין הדבר החשוב בטל — אינו אלא מדרבנן. מן התורה כל דבר בטל ברוב; חכמים הם שהחמירו בחשוב שלא יתבטל. ומאחר שהוא דרבנן — אזלינן בספיקו לקולא: כל ספק אם דבר זה "חשוב" אם לאו, או ספק אם דרכו להימכר במניין — הולכים בו להקל. וזהו הש״ך ס״ק י: ספק דבר חשוב לקולא.
במינו / שלא במינו (ש״ך ס״ק א) : לשון המחבר "אוסר במינו בכל שהוא". מדקדק הש״ך (ס״ק א) דמשמע דווקא במינו; אבל הרמ״א בסימן ק״א פסק שדבר חשוב אינו בטל אף שלא במינו. ונמצא שיש בזה מחלוקת אם החשיבות פוקעת את הביטול רק בתערובת מינו (טעם כעיקר) או אף בשלא במינו (שניכר).
דבר חשוב אסור בהנאה (ש״ך ס״ק ב) : מחדש הש״ך (ס״ק ב) שדבר חשוב שאינו בטל — אינו בטל אף בהנאה: אם נתערב דבר חשוב האסור בהנאה (כעורלה) ברוב היתר, כל התערובת אסורה בהנאה. ותקנתה — ימכרנו לנכרי חוץ מדמי האיסור שבו (שלא ייהנה מן האיסור). דין זה מלמד שאיסור הדבר החשוב חמור גם בממון, ולא רק באכילה.
החשיבות — מקומית וזמנית : מסיים הרמ״א: כל דבר החשוב לבני מקום — כאגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל בזמנים ההם — אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו במקום ובזמן. השבעה לא נמנו אלא לפי שאוסרים בכל שהוא בכל מקום; אבל בכל זמן ומקום נמדדת החשיבות לפי המנהג שם. ומכאן הפתחי תשובה (ס״ק א): מנחת יעקב בשם הט״ז — הביצה מותרת בהפסד מרובה דדרבנן הוא; ותשובה מאהבה חלק וסבר שהביצה לעולם אינה בטלה.
"בעלי חיים שנתערבו זה בזה ואחר כך נשחטו — בטלה חשיבותן ובטלים ברוב; והוא שנשחטו בשוגג, ודווקא בהמות קטנות שאינן ראויות להתכבד בהן אחר השחיטה."
היסוד — חשיבות שאינה אלא בחיים :
חשיבות בעל החי אינה אלא כל זמן שהוא חי: כל בריה שלמה חיה חשובה היא ואינה בטלה. אבל משנשחט — שוב אינו "בעל חי" אלא חתיכת בשר, ובטל ברוב (אם אינו ראוי להתכבד ואינו בריה). ומכאן שני תנאים בביטולו: (א) שנשחט בשוגג — שלא יהא נראה כמערים לבטל איסור לכתחילה; (ב) בהמות קטנות שאינן ראויות להתכבד — שאם ראויות להתכבד, חזרו להיות "דבר חשוב" אחר מסוג חתיכה הראויה להתכבד.
שתי חשיבויות נפרדות (ט״ז ס״ק ב) : מדקדק הט״ז (ס״ק ב) — חשיבות בעל חי אינה זהה לחשיבות חתיכה הראויה להתכבד (חהל״ה דסימן ק״א): בעל חי חשוב מחמת היותו בריה שלמה חיה, וזו פוקעת בשחיטה; אך אם הבהמה גדולה ושחוטה ראויה להתכבד — חזרה החשיבות מצד אחר (חהל״ה). לפיכך הדגיש המחבר "בהמות קטנות" — שאינן ראויות להתכבד אף לאחר שחיטה. נמצא שיש כאן שני שערי חשיבות, ובעל חי שחוט קטן יצא משניהם.
"תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו לקח — אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל בשר הנמצא בשוק או ביד נכרי — מותר, שכל דפריש מרובא פריש; וזה דין תורה, אלא שחכמים אסרוהו (הגה: עיין סימן ס״ג. ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא כשלא פירש לפנינו, אבל פירש לפנינו, או שראה הנכרי לוקחו — הוי כאילו נטלו מן הקבוע ביד.)"
היסוד — קבוע נגד פריש :
שני דינים הפוכים בסעיף אחד:
• כל קבוע כמחצה על מחצה — איסור הקבוע במקומו (תשע חנויות שלקח מאחת ואינו יודע) נדון כמחצה על מחצה, ואין הרוב מבטלו, אף שרוב החנויות כשרות → אסור.
• כל דפריש מרובא פריש — ומה שכבר פירש (בשר הנמצא בשוק או ביד נכרי) — הולכים בו אחר הרוב, שמן הרוב פירש → מותר.
זהו דין תורה; וחכמים אסרו את ה"בשר שנתעלם מן העין" (סימן ס״ג) אף שכל השוחטים והמוכרים ישראל.
מקור כל קבוע — דרשת "וְאָרַב לוֹ וְקָם" (בבא קמא מ״ד., ש״ך ס״ק טו) :
הגדר
התוכן
מקור
דרשת הכתוב
"וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" — עד שיתכוון לו; דרשו חכמים: קבוע במקומו אינו נדון אחר הרוב אלא כמחצה
בבא קמא מ״ד.; ש״ך ס״ק טו
שורש בספק נפשות
תשע צדיקים ואחד שמתחייב מיתה — אין הולכים אחר הרוב בקבוע אלא מחצה; ומשם לכל איסורי תורה
סנהדרין; ש״ך ס״ק טו
פירש לפנינו / שלא לפנינו (רמ״א ס״ג, ועיין סימן ס״ג) : מסייג הרמ״א — כל דפריש מרובא פריש אמור דווקא בלא פירש לפנינו: דבר שכבר ניתק ממקומו שלא בידיעתנו, הולכים בו אחר הרוב. אבל אם פירש לפנינו — שראינו את הפרישה, או שראה הנכרי לוקחו מן הקבוע — הרי זה כאילו נטלו מן הקבוע בידו, ודינו קבוע, אסור. וזהו ההבדל בין "בשר הנמצא" (פריש שלא לפנינו, מותר) ל"בשר שראינוהו ניטל מן הקבוע" (כקבוע, אסור).
בשר שנתעלם מן העין (עיין סימן ס״ג) : אף ש"בשר הנמצא" מותר מן התורה (כל דפריש), אסרו חכמים בשר שנתעלם מן העין — חתיכת בשר שהונחה ונעלמה ונמצאה, גזירה שמא נתחלפה בנבילה. וזו חומרא דרבנן הנדונה בסימן ס״ג, והרמ״א מפנה לשם. ולמעשה רבים מן הפוסקים הקלו בזה בזמננו (שמיעוט נבילה מצויה), ועיין שם.
זוהי אחת מן המחלוקות החריפות שבסימן: האם הספק ספיקא מתיר כשהספק הראשון הוא קבוע.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ד')
"רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוטן בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו, ונתערבה אותה חתיכה באחרות ואינו מכירה — בטלה ברוב, מטעם ספק ספיקא (הגה: יש אוסרים בכהאי גוונא, דכל שהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה, ומאחר שספק הראשון איסור מן התורה — אין כאן ספק שני להתיר, רק תערובת בעלמא, ואין זה נקרא ספק ספיקא; וכן נוהגין.)"
שורש המחלוקת — ספק ספיקא בקבוע :
שיטה
רוב חנויות + תערובת
מקור
המחבר
בטלה ברוב מטעם ספק ספיקא — ספק מאיזו חנות לקח, וספק שמא נתערבה זו ולא זו
מחבר ס״ד
הרמ״א (יש אוסרים, וכן נוהגין)
הספק הראשון הוא קבוע (כמחצה על מחצה) ואיסור מן התורה; התערובת אינה "ספק שני" אלא תערובת בעלמא — ואינו ספק ספיקא
רמ״א ס״ד
החקירה — מהו "ספק שני" אמיתי : שורש הפלוגתא: המחבר רואה את שני המאורעות (מאיזו חנות / לאיזו חתיכה נתערבה) כשני ספיקות עצמאיים. אבל הרמ״א חידד: כיוון שהספק הראשון איסורו מן התורה (קבוע = ודאי מחצה), שוב אין התערובת מוסיפה ספק בעצם האיסור, אלא רק שאלה היכן הוא — ותערובת בעלמא אינה ספק ספיקא. זהו אותו כלל ששב ומופיע בסעיף ט' (ספק בגופו).
רוב החנויות או רוב הבשר (פתחי תשובה ס״ק ב בשם בית אפרים) : דן הפתחי תשובה (ס״ק ב) בשאלת בית אפרים — בקבוע ובפריש, האם הולכים אחר רוב החנויות (מספר המוכרים) או אחר רוב הבשר (כמות הנמכר) ? ונפקא מינה כשחנות אחת מוכרת הרבה. ויש בזה אריכות בפוסקים, ועיקר הדין שהולכים אחר רוב המסייע להיתר במקום שאין חשש מבורר.
"הלוקח בשר מן המקולין, אפילו חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת טריפה במקולין ואין חתיכות הטריפה ניכרות, ואינו יודע מאיזו לקח — כל מה שלקח קודם שנמצאת הטריפה מותר (שלא נולד הספק אלא לאחר שפירש, והרוב כשר). אבל ליקח מכאן ואילך — אסור, אפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד, לפי שאין הכל בקיאין בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה."
היסוד — קודם / לאחר :
המקולין (בית המטבחיים שמוכרים בו) נמצאה בו טריפה, ואינה ניכרת.
• קודם שנמצאה הטריפה — מה שכבר לקח, הספק נולד לאחר שכבר פירש ממקום קבוע, והולכים אחר רוב המקולין הכשר → מותר (כל דפריש מרובא פריש).
• מכאן ואילך — לאחר שנודעה הטריפה, אם יבוא ליקח עתה הרי הוא נוטל מן הקבוע → אסור, ואפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד, גזירה שאין הכל בקיאין ויבואו להקל אף בראויה להתכבד.
הגזירה "שאין הכל בקיאין" (ט״ז ס״ק ג–ז) : מאריך הט״ז (ס״ק ג–ז) בדיני הקבוע, תשע חנויות, המקולין ופירש, ומבאר את הגזירה שמא יקח מן הקבוע — שורש איסור הלקיחה מכאן ואילך. ומחדש חילוק יסודי בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן: קבוע דאורייתא הוא במקום שהאיסור ניכר במקומו (כתשע חנויות, שהנבילה קיימת באחת); אבל באיסור שאינו ניכר, החומרא שיקח מן הקבוע אינה אלא גזירה דרבנן. נפקא מינה רבה לספיקות.
קבוע דאורייתא / קבוע דרבנן (ט״ז) : בקבוע דאורייתא — האיסור עומד בעין במקומו, ועל כן אינו בטל אף בדיעבד; בקבוע דרבנן — אין כאן איסור בעין אלא חשש (שמא יקח מן הקבוע), והוא גזירה בלבד, ולכן בו אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומקילין בו במקום צורך. ופתחי תשובה (ס״ק ד–ה) מביא בזה דברי מהרי״ט ותפארת צבי בכמה ציורים מעשיים של מקולין וקבוע.
"בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו באחרים ואינם בטלים אפילו באלף — אם פירש אחד מן הרוב לאחר שנודעה התערובת, אסור; והוא שפירש במתכוין, אבל פירש ממילא — מותר (הגה: ולא אמרינן דאסור בפירש במתכוין אלא כשפירש מקצתן ועדיין נשארו איסורין במקומן, דחיישינן שמא יקח מן הקבוע; אבל אם נתפזרו כולן בבת אחת ובשעת לקיחה פירשו מקצתן — אותן מותרין, חוץ משנים האחרונים שנשארו אסורין. ואם תרנגולת טריפה נתערבה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן — הביצה מותרת, שאף שהתרנגולות חשובות ואינן בטלות, הולכין אחר הרוב לענין הביצה.)"
פירש ממילא — מחלוקת רשב״א ורא״ש (ש״ך ס״ק לג–לז) :
שיטה
פירש ממילא מתערובת חשובה
מקור
הרשב״א (תורת הבית)
מותר — כיוון שפירש מאליו ולא ביד, הולכים אחר הרוב כדין כל דפריש
ש״ך ס״ק לג–לז
הרא״ש
אסור — אף בפירש ממילא, דחיישינן שמא יקח מן הקבוע; ולא הקילו אלא בנתפזרו כולן
ש״ך ס״ק לג–לז
המחבר פסק כרשב״א (פירש ממילא מותר); והרמ״א צירף את סייג הרא״ש — דווקא כשנשארו איסורין במקומן.
היסוד — במתכוין נגד ממילא :
תערובת של דברים חשובים שאינם בטלים. אם פירש אחד לאחר שנודעה התערובת:
• פירש במתכוין — נטלוֹ ביד → אסור, דהוי כנוטל מן הקבוע במקומו.
• פירש ממילא — פירש מאליו → מותר, שהולכים אחר הרוב כדין כל דפריש (וזהו דעת הרשב״א שפסק המחבר).
טעם החילוק: בנטילה ביד הוא מברר מן הקבוע, וכאילו נטל מן המחצה; אבל בפרישה מאליה — סתם פריש מן הרוב פירש.
נתפזרו כולן ושנים האחרונים (רמ״א ס״ו, ש״ך) : מסייג הרמ״א — איסור הפירש במתכוין אינו אלא כשפירש מקצתן ונשארו איסורין במקומן (אז חיישינן שמא יקח מן הקבוע). אבל אם נתפזרו כולן בבת אחת ובשעת הלקיחה פירשו מקצתן — אותן מותרין, שכבר אין "קבוע" שיקח ממנו, חוץ משנים האחרונים שנשארו — שהם בקבוע (מחצה על מחצה ממש). וביאר הש״ך שנתפזרו כולן בפנינו דינו כשלא בפנינו, שכבר אין כאן קביעות.
נפקא מינה — הביצה ורוב התרנגולות : תרנגולת טריפה שנתערבה בכשרות ונמצאה ביצה ביניהן — הביצה מותרת: אף שהתרנגולות עצמן חשובות ואינן בטלות (בעלי חיים), הביצה אינה "בעל חי" אלא דבר נפרד הבטל ברוב, והולכים בה אחר רוב התרנגולות הכשרות. וזהו חידוש — שהחשיבות של האם אינה עוברת אל הביצה. ולמעשה — שאל את רבך.
"דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו (בעלי חיים, בריה, חתיכה הראויה להתכבד, דבר שיש לו מתירין) שנתערב באחרים, ונאכל אחד מהן בשוגג (בין שאכלו הוא בעצמו, בין שאכלוהו אחרים בשוגג) או נפל אחד מהן מאליו לים עד שאבד מן העולם — כל השאר מותרין, שתולין לומר האיסור הלך לו. ואין אוכלין הנשארים אלא שנים שנים, דממה נפשך יש בהן אחד מותר; אבל לאכלן אחד אחד — אסור (הגה: ואף שנים שנים, אין אדם אחד יכול לאכלן כולן; ואף שני בני אדם לא יאכלו את כולן בבת אחת.)"
היסוד — "האיסור הלך לו" :
דבר חשוב שנתערב, ואחד מן התערובת נאכל בשוגג או אבד לים (אבד מן העולם) → תולין שהאיסור הוא שהלך לו, וכל השאר מותרין. אבל אכילתם — שנים שנים דווקא: שבכל זוג, ממה נפשך יש בו אחד מותר (שאי אפשר ששניהם איסור, שהרי איסור אחד בלבד היה); אבל אחד אחד אסור, שמא זה הוא האיסור.
"נאבד מן העולם" דווקא (ש״ך ס״ק מד) : מדייק הש״ך (ס״ק מד) — דווקא נאבד מן העולם (נפל לים) או נאכל; אבל אם נפל למקום שאפשר שיימצא, או נשאר בעולם — איסורא ברובא איתא, האיסור עדיין בנמצא, ואין תולין שהלך לו. וזהו תנאי יסודי: ההיתר אינו אלא כשהאיסור יצא מן המציאות לגמרי.
שוגג ולא מזיד — חילוק נאכל מנפל לים (ט״ז ס״ק ח) : מבאר הט״ז (ס״ק ח) שבנאכל הצריכו שוגג — שאין קונסין את השוגג כמזיד; אבל אם אכלוֹ במזיד (כדי לבטל האיסור בכוונה) — קונסין ואין מתירין. ובנפל לים אין צריך לזה, שלא נעשה מעשה בידי אדם להערים. נמצא שבנאכל יש חשש הערמה ובנפל לים אין.
שנים שנים / ארבעה ארבעה (ש״ך ס״ק מז–מט) : מאריך הש״ך (ס״ק מז–מט) — אם נאבדו שנים מן התערובת, אוכלין ארבעה ארבעה (ממה נפשך אין בכל ארבעה אלא שני איסורין, ויש בהן מותר); וכלל הוא: לפי מנין האבוד מרבים בכל קבוצה. ועוד: אף בשנים שנים אדם אחד לא יאכל את הכל — שמא יצרף הכל ויאכל גם האיסור (ועיין סימן ק״מ).
כאן מתחיל עיקר העיון בספק ספיקא — כיצד דילול התערובת בורא ספק שני.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ח')
"דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים, ונפל אחד מן התערובת לתוך שתים אחרות, ומן השלוש נפל אחד לתוך שתים אחרות — האחרונות מותרות (שהאחד שמן התערובת הראשונה בטל ברוב). אבל אם נפל אחד מן הראשונה לתוך אלף — כולן אסורות; ולא אמרינן 'בטל ברוב' אלא להתיר את ספק ספיקא שלו, שאם יפול אחד מן השני למקום אחר — אינו אוסר (הגה: ומכל מקום אדם אחד לא יאכל את כולן; ודווקא כשהאיסור המעורב הוא איסור ודאי, אבל ספק איסור שנתערב ונפל אחד למקום אחר — התערובת השנייה מותרת. ויש אומרים דדבר שיש לו מתירין אינו ניתר בספק ספיקא, וטוב להחמיר בו אם לא בשעת הדחק, שהרי יש לו היתר ממילא.)"
היסוד — שתי / שלוש תערובות :
איסור חשוב שנתערב, ונפל אחד מן התערובת לתוך שתי חתיכות אחרות, ומן השלוש נפל אחד לתוך שתים → האחרונות מותרות. הטעם: האחד שמן התערובת הראשונה הוא ספק איסור, ובהיפלוֹ אל הרוב נברא ספק ספיקא — ספק אם הוא האיסור, ואם כן ספק אם פירש דווקא הוא. אבל אם נפל אחד מן הראשונה לאלף — כולן אסורות, שאין כאן אלא תערובת, לא ספק שני.
איסור ודאי — שלוש תערובות; ספק איסור — שתי תערובות (רמ״א ס״ח) : מחלק הרמ״א — בתערובת של איסור ודאי צריך שיתדלל דרך שלוש תערובות עד שנברא הספק ספיקא; אבל אם המעורב הוא כבר ספק איסור (שכבר יש ספק אחד בגופו) — די בשתי תערובות, שהספק הראשון כבר נתון, ובדילול נברא הספק השני. נמצא שמספר התערובות הדרושות תלוי בכמה ספיקות כבר ישנם בגוף הדבר.
דבר שיש לו מתירין בספק ספיקא (ש״ך ס״ק נו–נט, פתחי תשובה ס״ק יא) :
שיטה
דשיל״מ בספק ספיקא
מקור
יש אומרים (רמ״א)
אינו ניתר בספק ספיקא, שיש לו היתר ממילא — וטוב להחמיר אם לא בשעת הדחק
רמ״א ס״ח; ש״ך ס״ק נו–נט
נודע ביהודה (פתחי תשובה ס״ק יא)
אף דשיל״מ דרבנן ספיקו אסור, אלא אם כן היה לו חזקת היתר (צל״ח, נודע ביהודה)
"ספק טריפה שנתערב באחרים — כולן אסורין עד שיהיה שם היתר כדי לבטל את האיסור (אם הוא מדברים הבטלים), לפי שהספק הראשון בגופו היה, ואי אפשר להתירו בספק ספיקא (הגה: יש אומרים הטעם, שהספק הוא איסור דאורייתא ואין לומר ספק אחר שאין כאן איסור, רק שנתערב, ואין זה נקרא ספק ספיקא. אבל אם היו שני ספיקות בעצם האיסור ונודעו כאחד — הספק ספיקא מתיר בכל מקום, אפילו איסור דאורייתא ובגופו, ואפילו בחזקת איסור: כעוף שנשבר אגפו או נשמט, ספק קודם שחיטה ספק לאחריה, ואם קודם שמא לא ניקבה הריאה — מתירין בספק ספיקא, ואפילו אפשר לבדוק הריאה אין חוששין. ועיין סימן נ״ג.)"
היסוד — ספק בגופו אינו ניתר בספק ספיקא : ספק טריפה שנתערב — כולן אסורין עד שיהא שם די היתר לבטל. הטעם: הספק הראשון בגופו היה — בגוף החתיכה עצמה נולד ספק (טריפה או כשרה), והתערובת אינה מוסיפה ספק בעצם האיסור אלא רק היכן הוא. ולפיכך אין כאן שני ספיקות עצמאיים, ותערובת בעלמא אינה ספק ספיקא (וזה גופו של הכלל שבסעיף ד').
החקירה — שני ספיקות בעצם האיסור (רמ״א ס״ט, ט״ז ס״ק י–טו) : מחדש הרמ״א — אם היו שני ספיקות בעצם האיסור ונודעו כאחד, הספק ספיקא מתיר בכל מקום — אפילו איסור דאורייתא, אפילו בגופו, ואפילו בחזקת איסור. דוגמתו: עוף שנשבר אגפו או נשמט, ספק נשבר קודם שחיטה ספק לאחריה, ואם קודם — שמא לא ניקבה הריאה: שני ספיקות, ומתירין. ואפילו אפשר לבדוק את הריאה — אין חוששין, שהספק ספיקא מתיר בלא בדיקה.
כללי הספק ספיקא (ש״ך ס״ק סג) — מתי שני ספיקות מצטרפין :
התנאי
הביאור
מקור
בגוף אחד מענין אחד
שני הספיקות צריכים להיות בעצם האיסור, לא ספק בגופו וספק של תערובת בעלמא
ש״ך ס״ק סג
שניהם נודעו כאחד
אין הספק ספיקא מתיר אלא כששני הספיקות נולדו ונודעו יחד, ולא שכבר הוכרע האחד
ש״ך ס״ק סג
חזקת איסור וספק ספיקא (ש״ך ס״ק סד–סו, רשב״א) : מביא הש״ך (ס״ק סד–סו) בשם הרשב״א — ספק ספיקא מתיר אף במקום חזקת איסור: אף שהעוף בחזקת איסור (אינו זבוח / טריפה), כיוון שיש שני ספיקות בעצם — מתירין. ויותר מזה: הספק ספיקא מתיר אף כשאפשר לברר בבדיקה — ולא כמאן דסבר שחייב לבדוק. ופתחי תשובה (ס״ק יג–טו) מביא משער המלך ופרי חדש (ס״ק טו) דבאיתחזק איסורא יש מי שאינו אומר ספיקא דרבנן לקולא, ודלא כש״ך — ויש בזה אריכות.
לשון המחבר (סעיף י')
"ריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשרות, ואמר הבודק שמכיר אותה סירכא, ונתערבה ריאת הטריפה בטעות בין הכשרות, ולא היה ערבוביא בין הכבשים — הכבשים מותרין."
היסוד — אין ערבוביא בכבשים :
ריאה טריפה (שהבודק מכיר את הסירכא) נתערבה בטעות בין ריאות כשרות. כל זמן שלא היה ערבוביא בין הכבשים עצמם — כל ריאה עדיין מיוחסת לכבשה שלה, והכבשים מותרין: שהרי הספק אינו אלא בריאות שנתערבו, לא בגופי הכבשים. נמצא שאף שהריאות נתערבו, הכבשים לא נתערבו — וזהו תנאי ההיתר.
פרי חדש — באיתחזק איסורא אין ספ״ד לקולא (פ״ת ס״ק יג–טו)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : ביצה ג':–ד'. (דבר שבמנין, הביצה, ר' יוחנן וריש לקיש, ר״מ ור״ע) · בבא קמא מ״ד. (וְאָרַב לוֹ וְקָם — מקור כל קבוע) · חולין צ״ה. (בשר שנתעלם מן העין, כל דפריש) · כתובות ט'. (יסוד ספק ספיקא)
ראשונים : ר' יוחנן · ריש לקיש · רש״י · רבנו תם (ר״ת) · רבנו יצחק (ר״י) · רמב״ם · רשב״א (תורת הבית) · רא״ש · ר״ן · מרדכי · טור · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · פרי חדש · פרי מגדים · מנחת יעקב · פתחי תשובה · נודע ביהודה (צל״ח) · תשובה מאהבה · בית אפרים · שער המלך · מהרי״ט · תפארת צבי
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין דבר חשוב, קבוע, רוב וספק ספיקא · סימן ק״י · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.