מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״א (ז' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן קי״א.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (טיב האיסור, דרבנן או דאורייתא, מין במינו או לא, נפחים מדויקים, אדם אחד או שניים, סדר הנפילות) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסּוּר, וּלְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסּוּר — אִם הַחֲתִיכָה הִיא מֵאִסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן שׁוּמָּנוֹ שֶׁל גִּיד, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — מֻתָּרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין לוֹמַר הָאִסּוּר נָפַל לְתוֹךְ הָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר לְתוֹךְ שֶׁל הֶתֵּר.
וַאֲפִלּוּ אֵין הַהֶתֵּר שֶׁבַּקְּדֵרָה מְרֻבֶּה עַל הַחֲתִיכָה. וְכֵן אִם לֹא הָיְתָה כָּאן אֶלָּא קְדֵרָה אַחַת וְנָפַל בָּהּ אַחַת מִשְּׁתֵּי הַחֲתִיכוֹת וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ — תּוֹלִין לְהָקֵל.
אנו תולין (תולין). שתי קדירות, אחת של היתר ואחת של איסור, ולפניו שתי חתיכות, אחת של היתר ואחת של איסור — אם החתיכה היא מאיסור דרבנן, כגון שומנו של גיד, ונפלו אלו לתוך אלו → מותרים, שאנו תולין לומר: האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר.
ואפילו אין ההיתר שבקדרה מרובה על החתיכה. וכן אם לא היתה כאן אלא קדרה אחת ונפל בה אחד משני החתיכות ואין ידוע איזו → תולין להקל.
— שולחן ערוך, יורה דעה קי״א:א · בסיס תלמודי: יבמות פב (שני קופות חולין / תרומה, « שאני אומר ») · ספריא יו״ד קי״א:א
הש״ך מביא את הנמוקי יוסף: באיסורי משהו החמורים (איסורים שאינם בטלים אף במשהו), אין אומרים שאני אומר אף באיסור דרבנן בלא רוב. התולין הוא קולת ספק דרבנן, לא היתר גורף: הוא נסוג מפני איסור שמחמת חומרתו אינו סובל ביטול.
סימן קי״א מונה 7 סעיפים. המחבר קובע את מסגרת התולין (סעיפים א-ד), אחר כך שני המקרים שבהם התולין אינו פועל או מתהפך (סעיפים ה-ו), ולבסוף הדין הגדול של ההכל נכנס בספק — צירוף שתי קדירות להשלמת השישים (סעיף ז) ; הרמ״א (הגה) מגיה בעיקר את סעיפים ו-ז. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
| סעיף | נושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| 1 | תולין לאיסור דרבנן | שתי קדירות (היתר/איסור) + שני חתיכות (היתר/איסור), או קדרה אחת + אחת החתיכות, או חתיכה אחת + שתי קדירות: אם האיסור דרבנן (כגון שומנו של גיד) → מותר ; תולין האיסור בצד האיסור, אף שאין ההיתר מרובה. |
| 2 | רק כשאין האיסור מרובה | כל זה כשאין האיסור מרובה על ההיתר ; אבל אם האיסור מרובה → אין תולין להקל. |
| 3 | איסור דאורייתא | אם האיסור של תורה → אין תולין להקל, עד שירבה ההיתר לבטלו מן התורה (ברוב). |
| 4 | כשההיתר מרובה ; מין במינו / אינו מינו | היתר מרובה → תולין. מין במינו → רוב מספיק (מן התורה בטל ברוב). אינו מינו (מין אחר) → צריך שישים. |
| 5 | שתי קדירות היתר + שני חתיכות | זו נפלה בזו וזו בזו → שתיהן אסורות (אף דרבנן) אם אין באחת כדי לבטל. ויש באחת כדי לבטל → שתיהן מותרות. |
| 6 | נפילות זו אחר זו | איסור באחת (וידוע), אחר כך באחת (ואינו ידוע) → « השני נפל למקום הראשון » (השנייה מותרת). אינו ידוע ואחר כך ידוע → שתיהן אסורות. רמ״א: ודוקא שאין ס' ; ויש ס' → כאילו לא נפל (ב״י בשם הרשב״א). |
| 7 | הכל נכנס בספק — הצירוף | איסור באחת (אינו ידוע), אין באחת כדי לבטל אבל בשתיהן יחד יש → מצטרפות. אף בית ועלייה ; אף עד מאה. ודוקא לאדם אחד (עומד להתערב) ; לשני בני אדם → אין מצטרפות. רמ״א: יש מחמירין אף לאדם אחד ; בהפסד → מותר אך יערב תחילה. |
| המקרה | המצב | הפסק (איסור דרבנן) |
|---|---|---|
| (א) שתי קדירות + שני חתיכות | קדרת היתר + קדרת איסור ; חתיכת היתר + חתיכת איסור ; נפלו אלו לתוך אלו | מותר: תולין האיסור בתוך האיסור וההיתר בתוך ההיתר — אף שאין ההיתר מרובה |
| (ב) קדרת היתר אחת + שני חתיכות | אחת החתיכות נפלה בה ואין ידוע איזו | מותר: תולין שההיתר נפל, אף שאין ההיתר מרובה על האיסור |
| (ג) חתיכה אחת + שתי קדירות | חתיכת איסור דרבנן אחת, שתי קדירות (היתר/איסור), ואין ידוע באיזו | מותר: תולין להקל |
למעשה (שלושת המקרים). באיסור דרבנן שאין יודעים היכן נפל — אחד משלושת המקרים — תולין להקל והתבשיל מותר, אף בלא רוב היתר. אך קולה זו רק כשהאיסור באמת דרבנן ואינו איסור משהו חמור (ש״ך ס״ק ג), וכשתנאי סעיפים ב-ד מתקיימים. הגדרת האיסור (דרבנן / דאורייתא, חומרתו) היא שאלת מציאות — שאל את רבך.
| התנאי | הכלל | המקור |
|---|---|---|
| אין האיסור מרובה (סעיף ב) | תולין (אף בלא רוב היתר) כל עוד אין האיסור מרובה על ההיתר. איסור מרובה → אין תולין. | מחבר ס״ב |
| איסור דאורייתא (סעיף ג) | אין תולין עד שירבה ההיתר כדי לבטלו מן התורה (ברוב). | מחבר ס״ג |
| מין במינו (סעיף ד) | היתר מעט מרובה על חתיכת הנבילה → תולין: מן התורה מין במינו בטל ברוב (רק חכמים הצריכו שישים). | מחבר ס״ד ; ט״ז ס״ק ג (סימן צח) |
| אינו מינו (סעיף ד) | מין אחר → אין תולין עד שיהיה ההיתר פי שישים מן האיסור. | מחבר ס״ד |
למעשה (התנאים). שלוש משוכות: (1) אין האיסור מרובה (סעיף ב) ; (2) איסור דאורייתא דורש רוב היתר (סעיף ג) ; (3) מין במינו → רוב מספיק, אינו מינו → צריך שישים (סעיף ד). הערכת « מין במינו או לא », הנפחים וטיב האיסור היא שאלת מציאות — שאל את רבך.
למעשה (שתי קדירות היתר). כששתי חתיכות (היתר ואיסור) נפלו לשתי קדירות היתר ואין יודעים היכן, ואין באחת כדי לבטל → שתיהן אסורות (מאי חזית), אף איסור דרבנן. אבל אם יש באחת כדי לבטל → שתיהן מותרות. אם יש בקדרה « כדי לבטל » תלוי בנפחים — שאל את רבך.
| סדר הנפילות | הפסק | ההיגיון |
|---|---|---|
| ראשונה ידועה, ואחריה שנייה אינה ידועה | « השני נפל למקום הראשון » → השנייה מותרת | תולין הספק במקום שכבר נאסר |
| ראשונה אינה ידועה, ואחריה שנייה ידועה | שתיהן אסורות | הספק הראשון נשאר שלם ; השני מוסיף איסור ודאי לאחת |
למעשה (נפילות זו אחר זו). כשהנפילה הראשונה ידועה והשנייה לא, תולין השנייה במקום הראשונה (השנייה מותרת). הסדר ההפוך אוסר את שתיהן. ומשיש שישים לבטל — כאילו לא נפל כלל. שחזור סדר הנפילות ולדעת אם יש שישים הן שאלות מציאות — שאל את רבך.
| המצב | מצטרפות? | הטעם |
|---|---|---|
| שתי קדירות של אדם אחד, אין באחת שישים אבל בשתיהן יחד יש | כן — מצטרפות לבטל | « עומד להתערב »: כל מה שהוא לאדם אחד עומד להתערב |
| אחת בבית ואחת בעלייה | כן — אף רחוקות | הריחוק הפיזי אינו מונע צירוף לאדם אחד |
| עד מאה קדירות (עד מאה) | כן | הצירוף אינו מוגבל לשתיים |
| שתי קדירות של שני בני אדם | לא — אין צירוף | מה שהוא לשני בני אדם אינו עומד להתערב |
למעשה (הכל נכנס בספק). שתי קדירות (או יותר, עד מאה) של אדם אחד, שאין באחת שישים אבל יחד יש → מצטרפות והאיסור מתבטל — אף אם אחת במרתף ואחת בעלייה. לשני בני אדם → אין צירוף. לרמ״א, מנהג מחמיר מצמצם את הקולא חוץ מהפסד, ואז מערבים תחילה קודם האכילה. אם הכל באמת לאדם אחד וחישוב הנפחים הם שאלת מציאות — שאל את רבך.
למעשה (צירוף וחנ״נ). זכור: (1) החנ״נ אינו מעכב הצירוף כשמקום האיסור אינו ידוע ; (2) אבל אין מצרפין כשיש טעם ממש לתת (ראה). דקויות אלו — איסור יבש או בעל טעם, מין במינו, ניכר או לא — הן שאלות מציאות שרק פוסק מכריע בהן — שאל את רבך.
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחוה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) מאריכות את עקרונות סימן קי״א דלעיל למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב קודם כל יישום.
| מקרה | נטייה ספרדית (לאישור) |
|---|---|
| איסור דרבנן שאין יודעים באיזו קדרה | תולין להקל (סעיף א), כל עוד אין האיסור מרובה ואינו איסור משהו (ש״ך ס״ק ג). |
| צירוף שתי קדירות של אדם אחד לשישים | נשענים על הכל נכנס בספק (סעיף ז), אף רחוקות, בעיקר בהפסד ; אך מערבים תחילה (רמ״א). |
| שתי קדירות היתר + איסור (היכן?) | מאי חזית → שתיהן אסורות בלא שישים ; מותרות משיש באחת כדי לבטל (סעיף ה). |
| נפילות זו אחר זו | ראשונה ידועה ואחריה לא → השנייה מותרת ; ויש שישים → כאילו לא נפל (סעיף ו). |
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו מאריכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כסימני דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
| מקרה | נטייה אשכנזית (לאישור) |
|---|---|
| תולין לאיסור דרבנן | הולכים אחר המחבר (סעיף א), אך נזהרים באיסורי משהו (ש״ך ס״ק ג) ובתנאי הרוב. |
| צירוף שתי קדירות של אדם אחד | יש מחמירין אף לאדם אחד (רמ״א) ; מותר בהפסד, אך מערבים תחילה קודם האכילה. |
| נפילות זו אחר זו | יש שישים → כאילו לא נפל (רמ״א, ב״י בשם הרשב״א). |
| גבול הצירוף | אין מצרפין כשיש טעם ממש לתת (ראה, ש״ך ס״ק כ). |
| מקרה מודרני | כלי הסימן | נטייה (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| מרכיב אסור (דרבנן) שנפל לאחת משתי קדירות, ואין יודעים באיזו | סעיף א (תולין) | תולין להקל (איסור דרבנן שאינו מרובה) → מותר ; אך לא באיסור משהו חמור (ש״ך ס״ק ג). |
| צירוף שני תבשילים של אדם אחד להשלמת השישים | סעיף ז (הכל נכנס בספק) | מצטרפים — אף רחוקים — אם הם לאדם אחד ; מערבים תחילה (רמ״א). לשני בני אדם → לא. |
| שתי נפילות זו אחר זו (אחת ידועה, אחת לא) | סעיף ו (זו אחר זו) | ראשונה ידועה ואחריה לא → השנייה מותרת ; הסדר ההפוך → שתיהן אסורות ; יש שישים → כאילו לא נפל. |
| שתי קדירות היתר, באחת יש כדי לבטל | סעיף ה (מאי חזית) | בלא שישים בשתיהן → אסורות ; משיש באחת כדי לבטל → שתיהן מותרות. |
למעשה. מקרים אלו משלבים שאלות מציאות — טיב האיסור (דרבנן או לא, איסור משהו), הנפחים, מין במינו או לא, אדם אחד או שניים, סדר הנפילות וידיעתן — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר במדויק איזה איסור, היכן, בכמה, של מי, ובאיזה סדר, ואז לשאול את רבך.
| המצב | המידה (לדידן) | הערה |
|---|---|---|
| איסור דרבנן, קדרה לא ידועה | תולין — מותר | כל עוד אין האיסור מרובה (סעיף ב) ; ואינו איסור משהו (ש״ך ס״ק ג) |
| איסור דאורייתא | צריך רוב היתר (ביטול מן התורה) | סעיף ג |
| מין במינו / אינו מינו | מין במינו → רוב ; אינו מינו → שישים | סעיף ד ; ש״ך ס״ק ה |
| שתי קדירות היתר + איסור | מאי חזית → שתיהן אסורות ; מותרות אם באחת שישים | סעיף ה ; ש״ך ס״ק יא |
| נפילות זו אחר זו | ראשונה ידועה ואחריה לא → השנייה מותרת ; יש שישים → כלום | סעיף ו ; רמ״א |
| הכל נכנס בספק (צירוף) | אדם אחד → מצטרפות (אף בית/עלייה) ; שניים → לא | סעיף ז ; יערב תחילה (רמ״א) |
| חנ״נ וצירוף | החנ״נ אינו מעכב הצירוף ; אבל לא כשיש טעם ממש | ש״ך ס״ק יז, כ ; ט״ז ס״ק י |
| הפוסק | תרומה מכרעת (מעוגן בקורפוס) |
|---|---|
| מחבר (סעיפים א-ז) | תולין / שאני אומר לאיסור דרבנן (סעיף א) ; תנאי הרוב (סעיפים ב-ד) ; מין במינו / אינו מינו ; מאי חזית (סעיף ה) ; נפילות זו אחר זו (סעיף ו) ; הכל נכנס בספק והצירוף — אדם אחד, בית ועלייה, עד מאה (סעיף ז). |
| רמ״א (הגה) | סעיף ו: יש שישים → כאילו לא נפל (ב״י בשם הרשב״א). סעיף ז: יש מחמירין אף לאדם אחד ; בהפסד מותר אך יערב תחילה. |
| ש״ך (שפתי כהן) | ס״ק א (דרבנן = ספק דרבנן לקולא) ; ס״ק ב (שומנו של גיד, גבינת עכו״ם — רשב״א) ; ס״ק ג (איסורי משהו → אין שאני אומר) ; ס״ק ה (חהל״ה: מן התורה בטל ברוב) ; ס״ק ו (ב״י/רשב״א: שתי קדירות = חד בחד ; קדרה + שני חתיכות מיקל יותר) ; ס״ק יא (מאי חזית) ; ס״ק יג-יט (מחלוקת רמב״ן/רשב״א, שני בני אדם ; העיקר כרמב״ן) ; ס״ק יז (חנ״נ אינו מעכב הצירוף) ; ס״ק כ (ראה: אין צירוף כשיש טעם). |
| ט״ז (טורי זהב) | ס״ק א (קל וחומר מן הבבות ; יבמות פב ; ספק דאורייתא של שיעור דרבנן מותר בשאני אומר — קל מסימן ק״י) ; ס״ק ג (מין במינו / אינו מינו, סימן צח) ; ס״ק ה (חהל״ה: בספק מקילין — ר״ן) ; ס״ק ו (דוחה ההבחנה שתי נפילות / נפילה אחת ; תוספתא תרומות) ; ס״ק ז (לא בדאורייתא ; שאני אומר רק דרבנן) ; ס״ק ט (יש מחמירין אף לאדם אחד — מהרי״ש) ; ס״ק י (יערב תחילה ; היתר הרשב״א אף בלא עירוב ; « כאלו כבר מעורב »). |
| פרי מגדים (פר״מ) | על תנאי התולין והצירוף — מבהיר את גדר השאני אומר וספק דרבנן לקולא בנושאי הכלים. |
| פתחי תשובה (פתחי תשובה) | ס״ק א (שער המלך: חתיכות ניכרות = איתחזק איסורא [נגד פר״ח] ; חזקת היתר של הקדרה → תולין ; ספק דרבנן + חזקת איסור = כללי ס״ס) ; ס״ק ב (שמן רוקח: שלוש קדירות, ספקות זה אחר זה ; בהפסד מרובה מקילין). |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קי״א · ♥ תמיכה