יסוד הסימן: גזרו חכמים על פת של עכו״ם — והוא מן הדברים שגזרו עליהם משום חתנות, היינו משום קירוב הדעת המביא לידי חיתון. ואין זה איסור שבגוף הפת, אלא גזרה הרחקה, שלא יבוא הישראל לאכול עמו ולהתחתן בו. ולפיכך, אף שהוא איסור דרבנן הקל, נגעו בו טובא, וכל פרטיו סובבים על שני צירים: עד כמה התפשטה הגזרה (פלטר, בעל הבית, מקום שאין נחתום), ומתי נחשבת הפת "פת ישראל" (חיתוי, קיסם, השתתפות הישראל).
חידוש הרמ״א — "לא פלוג" : מוסיף הרמ״א שאף במקום שאין שייך חתנות — כגון פת של כומר שאינו בא לידי חיתון — אסור, דלא פלוג רבנן. וכבר עמד הט״ז (ס״ק א) על כך: כיון שגוף הגזרה משום חתנות, הוה אמינא דהיכא דליכא חתנות לישתרי; קמ״ל דלא חילקו חכמים, ואסרו את הפת בכל ענין, ואפילו כהנים עכו״ם שאין להם בנים — אסור, דלא פלוג.
פת ובישולי עכו״ם — שתי גזרות (הגה השנייה) : מסיים הרמ״א דקטנית ואורז ודוחן — אף שאינם בכלל "פת" שאסרו — גם אינם אסורים משום בישולי עכו״ם אם אינם עולים על שלחן מלכים. הרי לפנינו שתי גזרות נפרדות: גזרת פת (דווקא חמשת מיני דגן, משום חתנות) וגזרת בישולי עכו״ם (דווקא העולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי לא נאכל — סימן קי״ג). ופת קטנית אינה נכנסת בשתיהן.
דקדוק לשון המחבר "לא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן" — וחקירת טעמו.
החקירה — מדוע דווקא חמשת מיני דגן : אם עיקר הגזרה משום חתנות וקירוב הדעת, מה לי פת חיטים מה לי פת אורז ? ולמה צמצמו חכמים את הגזרה לחמשת המינים בלבד ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ב–ג) — חשיבות הפת : מבאר הט״ז דעיקר קירוב הדעת בדבר חשוב, והוא הפת של חמשת מיני דגן — שעליה מברכין המוציא לחם מן הארץ והיא "סעודת קבע". אבל
קטנית, אורז ודוחן — אין עליהם תורת לחם גמור (ברכתם בורא מיני מזונות ולא המוציא), ואינם עולים על שלחן מלכים בתורת פת — ועל כן לא נכנסו בגזרה.
חמשת מיני דגן — דבר חשוב הוא, ומביא לידי קירוב הדעת, ובו דווקא גזרו.
שורש הענין : נמצא שגדר הגזרה אינו "כל מאכל של עכו״ם" אלא דווקא הדבר החשוב המביא קירוב דעת. ומכאן יסוד גדול לכל הסימן: כל הקולות שבפלטר נובעות מאותו שורש — שאין כאן איסור עצמי בגוף הפת אלא הרחקה, ולפיכך במקום צורך (שעת הדחק, פלטר, פת יפה) הקלו.
"יש מקומות שנהגו להקל ולקנות פת של פלטר (נחתום) עכו״ם במקום שאין פלטר ישראל, מפני שהוא שעת הדחק (ויש אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי — שרי); אבל פת של בעלי בתים — לא נהגו בו היתר, דעיקר הגזרה משום חתנות, ואכילת פת בעל הבית מביאה לסעוד אצלו (הגה: ואין נקרא 'פת בעל הבית' אלא מה שעשה לבני ביתו; אבל מה שעשה למכור — נקרא 'פלטר', אף שאין דרכו בכך; ופלטר שעשה לעצמו — נקרא 'בעל הבית'). ויש מי שאומר שפלטר שזימן ישראל אצלו — פתו כפת בעל הבית. ובמקום שאין פלטר ישראל מצוי — אם בא פלטר ישראל, נאסר פת הפלטר עכו״ם עד שימכור הישראל פתו, וכשיכלה פת ישראל — חוזר פת העכו״ם להיתרו. ויש אומרים שאם יש לו פת ישראל, או פלטר עכו״ם העושה פת יפה יותר או ממין אחר שאין לפלטר ישראל — מותר לקנות מן הפלטר עכו״ם, דכיון שמחבב פת זה הרי הוא כדחוקה לו."
היסוד — שני צירי הקולא :
הגזרה משום חתנות התפשטה אל פת בעל הבית — שהיא המביאה ממש לסעוד אצלו ולהתחתן; אבל פת פלטר (נחתום המוכר לכל) אינה דרך קירוב, ובה הקלו במקום הדחק. ומכאן שני קני־מידה:
• היעד — מה שעשה למכור נקרא פלטר (אף בעה״ב שמכר); מה שעשה לבני ביתו נקרא בעל הבית (אף נחתום שאפה לעצמו).
• הדחק — היכא דליכא פלטר ישראל, הקלו בפלטר עכו״ם; ויש מקילין אף במקום שפת ישראל מצוי.
מחלוקת מקום הדחק — הצריך אין פלטר ישראל ? :
שיטה
פלטר עכו״ם
מקור
דעה ראשונה (סתם)
מותר דווקא במקום שאין פלטר ישראל — דשעת הדחק היא
מחבר ס״ב
יש אומרים
מותר אף במקום שפת ישראל מצוי
מחבר ס״ב; ש״ך ס״ק ו–ז
ביאור הש״ך (ס״ק ו–ט) — התפשטות הגזרה : מאריך הש״ך (ועיין מרדכי וירושלמי פרק אין מעמידין) דעיקר הגזרה היא שלא נתפשטה בכל ישראל בשווה — יש מקומות שלא קיבלו עליהם איסור פלטר כלל, ויש שקיבלו רק היכא דליכא פלטר ישראל. ועל כן כתב הרמ״א דהמנהג להקל בפלטר; ומכל מקום בעשרת ימי תשובה נהגו להחמיר אף בפלטר (ש״ך ס״ק ט, ועיין או״ח תר״ג), משום שאז ראוי להוסיף קדושה.
פת יפה / ממין אחר (סעיף ה') : אף לשיטת המחמירים, אם פת הפלטר עכו״ם יפה יותר או ממין אחר שאין לפלטר ישראל — מותר ליטול ממנו (במקום שנהגו היתר בפלטר), דכיון שמחבב פת זה הרי הוא כדחוקה לו — ושעת הדחק כאן אינה חוסר פת אלא חוסר הפת הרצויה לו. ובא פלטר ישראל למקום שלא היה — נאסר פת העכו״ם עד שימכור הישראל, וכשיכלה — חוזר להיתרו (סעיף ד').
פלטר שזימן ישראל (סעיף ג') : "יש מי שאומר" — פלטר שזימן את הישראל אצלו לאכול, פתו כפת בעל הבית, שהרי כאן יש קירוב הדעת ממש (סעודה משותפת), והוא עיקר טעם החתנות. הרי שגדר "פלטר" אינו במעמדו של האופה בלבד אלא באופן שהפת באה לידי הישראל.
"במקום שנהגו היתר בפת פלטר — אף שנילושה בביצים או שטחו ביצים על פניה, מותר. אבל אינפנדה (פת ממולאת) שאפאה עכו״ם — הפת שסביבה אסורה (עיין סימן קי״ג). (הגה: ויש אוסרים פת שטחו ביצים על פניה, מפני שהן בעין ואין מתבטלות בפת, ויש בהן משום בישולי עכו״ם; וכן נוהגין. והנילושים הנקראים קיכלי״ך, או המתיקה הנקראת לעקו״ך — הרי הן בכלל פת, ובמקום שפת העכו״ם מותר אף הם מותרים בלא בישול עכו״ם; ומקצת קיכלי״ך הנאפים על ברזל הטוח בחֵלֶב או בחלב — יש ליזהר ולאוסרם, וכן נוהגין.)"
היסוד — קימחא עיקר :
כל אלו — פת בעירוב ביצים, כעכים (קיכלי״ך) ועוגות (לעקו״ך) — קימחא עיקר, היינו עיקרם קמח ותורת פת עליהם (ברכתם המוציא או מזונות מחמת לחם). ולפיכך, במקום שנהגו היתר בפת פלטר — אף הם בכלל ההיתר, ואין בהם משום בישולי עכו״ם, דבטלי לגבי הפת. וזהו לשון הט״ז (ס״ק ה–ו): הביצים טפלים לפת, וקיכלי״ך — כיון דמברכין עליהם המוציא, דין פת להם.
מחלוקת ביצים — נילוש בעיסה לעומת טוח על פניה :
אופן
הדין
מקור
ביצים נילושות בעיסה
בטלות בפת → מותר (קימחא עיקר)
מחבר ס״ו; ש״ך ס״ק ט״ו
ביצים טוחות על פניה (בעין)
יש אוסרים — בעין הן ולא בטלי, ויש בישול עכו״ם; "וכן נוהגין" (רמ״א)
רמ״א ס״ו; ט״ז
אינפנדה וברזל הטוח (סעיף ו') :אינפנדה (פת ממולאת בשר או דגים) שאפאה עכו״ם — אף הפת שסביבה אסורה, שהרי המילוי בישולי עכו״ם הוא ובלע בפת (ושם דין שלקות, סימן קי״ג:ג). וכן קיכלי״ך הנאפים על ברזל הטוח בחֵלֶב או בבשר־חזיר — יש ליזהר ולאוסרם, דהשומן האסור נבלע, ואין כאן ביטול. ומסיים הרמ״א "וכן נוהגין".
הש״ך (ס״ק ט״ו) : מדקדק שאין חוששין בביצים אלו לדם ולא לביצים טמאות, שרובן אינן טמאות, וכל שעיקרו קמח — קימחא עיקר ואזלינן בתריה. ולמדנו שגדר הביטול כאן אינו ששים גרידא אלא טפלות — הביצה טפלה לקמח שהוא העיקר.
"פת של בעל הבית — אסורה לעולם, אף אם לקחה הפלטר ממנו, ואף אם נשלחה לבית ישראל, ואף אם שלחהּ ישראל לישראל אחר. ופת של פלטר — מותרת לעולם, אף אם לקחהּ בעל הבית ממנו. שאין הולכין בזה האיסור אחר מי שהפת בידו עתה, אלא אחר מי שהיתה בידו בשעת אפייה."
היסוד — בתר תחילתו ולא בתר השתא :
חידוש גדול: בכל איסור תערובות אזלינן בתר המצב עתה; אבל בפת עכו״ם — בתר תחילתו, היינו בתר שעת האפייה. נמצא שמעמד הפת (פלטר או בעל הבית) נקבע ונחתם בשעת האפייה, ושוב אינו משתנה ביד מי שהיא עתה. פת בעה״ב שנמכרה לפלטר — אסורה לעולם; פת פלטר שלקחה בעה״ב — מותרת לעולם.
שורש החקירה — מהו "בתר תחילתו" (רא״ה ורשב״א, ש״ך ס״ק י״ב) : נחלקו הראשונים בטעם הדבר. לשיטת הרשב״א, גדר הגזרה אינו על הפת אלא על הקנייה מן העכו״ם; וכיון שבשעת האפייה כך היה דרכה (לבני ביתו או למכור), נקבע מעמדה לפי ייעוד האפייה. ולפי זה ה"חתנות" נבחנת במקור הפת ולא במי שאוכלהּ עתה. והש״ך (ס״ק י״ב) מביא שאף הרא״ה כן, דאזלינן בתר תחילתו, וכן עיקר להלכה.
נפקא מינה בלשון "לעולם" : דקדקו האחרונים בלשון "לעולם" — להשמיענו שאין כאן חזרת היתר או חזרת איסור מחמת שינוי הבעלות; שלא כדין פלטר ישראל הבא למקום (סעיף ד'), ששם ההיתר תלוי במצוי בשוק. כאן, לעומת זאת, השעה הקובעת היא שעת האפייה לבדה.
זוהי המחלוקת המייסדת של כל הסימן — מהו ה"מעשה" המכריע אם הפת ישראל או עכו״ם.
החקירה — איזה מעשה קובע "פת עכו״ם" : האם האיסור תלוי דווקא במי שאָפה (מעשה האפייה הוא הקובע), או אף בלישה ועריכה (כל מעשה העיסה) ? נפקא מינה: עכו״ם שלש וישראל אפה, או להפך.
שורש המחלוקת (ש״ך ס״ק א) :
שיטה
המעשה הקובע
מקור
רמב״ם ורשב״א (וכן דעת המחבר)
אפייה דווקא — אם ישראל אפה, מותר אף שעכו״ם לש; וכל האיסור היכא דהעכו״ם אפה
ש״ך ס״ק א
הר״ן והטור
אף לישה ועריכה בכלל — וצריך השתתפות ישראל אף בהן
ש״ך ס״ק א
ביאור הש״ך (ס״ק א) : מכריע הש״ך כדעת הרמב״ם והרשב״א שהמחבר נמשך אחריהם — דעיקר הגזרה באפייה, שהיא גמר מלאכת הפת והנותנת בה תורת לחם. ולפיכך, אם הישראל עשה את מעשה האפייה — הפת פת ישראל, אף שהעכו״ם לש ועָרך. ובזה מיושב כל דין החיתוי שלהלן (סעיף ט'): השתתפות הישראל בְּחֻם התנור (היא תחילת האפייה) — די בה.
נפקא מינה — פת ישראל שאפאה עכו״ם (סוף סעיף ז') : להפך — עיסת ישראל שאפאהּ העכו״ם בלא חיתוי ובלא קיסם — אסורה משום בישולי עכו״ם (לא משום פת עכו״ם, שהרי העיסה של ישראל), ודינה כשלקות (סימן קי״ג). וכן דקדק הט״ז (ס״ק ז) והש״ך (ס״ק ז): היכא דהעכו״ם אפה, אף שהבצק של ישראל — דין בישול עכו״ם לו. הרי שמעשה האפייה הוא הציר, בין לקולא בין לחומרא.
"עכו״ם שהדליק את התנור וישראל אפה, או ישראל הדליק ועכו״ם אפה, או שהדליק העכו״ם ואפה — וישראל ניער מעט את האש: מותר. ואפילו לא השליך בתנור אלא עץ אחד — התיר את כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיכר בעלמא שפת עכו״ם אסור (הגה: ונפיחה באש — כחיתוי). אפו בתנור על ידי עכו״ם שלוש פעמים ביום, וכישרהּ הישראל בקיסם בשתי הראשונות ולא בשלישית — מותר (הגה: ויש אומרים שאם כישר הישראל פעם אחת, ולא עמד התנור עשרים וארבע שעות בלא היסק — אף שאפו בו כמה ימים, הכל מותר מכוח הכשר ראשון, ויש לסמוך על זה). פת של ישראל שאפאה עכו״ם בלא חיתוי ובלא קיסם — אסורה, ואסור למכרה לעכו״ם פן יחזור וימכרנה לישראל; ואם בצע הפת לשניים — מותר למכרה לעכו״ם (הגה: והוא הדין לכל פת עכו״ם האסורה; ומכאן נהגו שלא לקנות פתיתי פת מן העכו״ם). חיתה הישראל אף לאחר שקרמו פני הפת — מהני, כל זמן שהפת צריכה עדיין לתנור ומשתבחת באפייה; ויש מי שאומר שאף אם הוציא הפת, יש תקנה — להחזירה לתנור על ידי ישראל אם משתבחת."
היסוד — חיתוי כהיכר ולא כבישול :
ההשתתפות של הישראל באש — חיתוי (ניעור האש), השלכת קיסם (זריקת עץ אחד) או נפיחה — אינה צריכה לפעול שיעור ממשי בבישול, שאין הדבר אלא להיכר בעלמא. די בעץ אחד להתיר את כל הפת שבתנור. ומכאן יסוד גדול: כל גזרת פת עכו״ם — הרחקה והיכר היא, ולא איסור עצמי; ועל כן סגי במעשה כל־שהוא של ישראל לשנות את שֵם הפת.
הכשר התנור — כמה פעמים ולכמה זמן (סעיף י') :
שיטה
הכשר הקיסם
מקור
המרדכי (וסתם המחבר)
צריך לכשר בכל אפייה ואפייה (וכאן הקיל בשתי הראשונות ולא בשלישית)
מחבר ס״י; מרדכי
יש אומרים (רמ״א)
הכשר פעם אחת מועיל, כל עוד לא עמד התנור כ״ד שעות בלא היסק — "ויש לסמוך על זה"
רמ״א ס״י
ספק דרבנן לקולא (ש״ך ס״ק כ) : כתב הש״ך דהיכא דמספקא לן אם כישר הישראל את התנור או לא — אזלינן לקולא, דספק דרבנן לקולא הוא (שהרי כל פת עכו״ם דרבנן). ומכאן יסוד מרחיב: בכל ספק שבסימן זה — אם ניער, אם השליך קיסם, אם עמד התנור כ״ד שעות — נוטים להקל, מאחר שגזרת הרחקה היא, ולא איסור גמור.
חיתוי תוך כדי ולאחר קרימה (סעיף י״ב) : אף לאחר שקרמו פני הפת בתנור — מהני חיתוי הישראל, כל זמן שהפת צריכה עוד לתנור ומשתבחת באפייה. ו"יש מי שאומר" דאף הוציא הפת — תקנה יש: יחזירנה לתנור על ידי ישראל אם משתבחת. הרי שגדר ההיכר אינו רגע אחד אלא כל משך השבחת הפת.
איסור מכירה לעכו״ם ובציעת הפת (סעיף י״א) : פת עכו״ם אסורה — אסור למכרהּ לעכו״ם, פן יחזור וימכרהּ לישראל (פתחי תשובה ס״ק ג בשם נודע ביהודה — מקור איסור הזביני). ואם בצעהּ לשניים — מותר למכרה, דעתה ניכרת ולא יבוא לידי מכשול. ומכאן נהגו (רמ״א) שלא לקנות פתיתי פת מן העכו״ם, שמא פת ישראל אסורה היא שמכרהּ ישראל לעכו״ם בבציעה.
"מי שאינו נזהר בפת עכו״ם, שנתארח אצל בעל הבית הנזהר, ויש על השלחן פת ישראל ופת עכו״ם יפה ממנו — בעל הבית בוצע על היפה, ומותר לו כל אותה הסעודה (לאכול) מפת עכו״ם. כותח של עכו״ם — מותר, ואין חוששין לפת עכו״ם המעורב בו (הגה: וכן כל מקום שנתערב פת עכו״ם במאכל אחר — בטל ברוב, בין בלח בין ביבש; ואסור לבטלו לכתחילה כדי לאוכלו). הנזהר מפת עכו״ם — אוכל מקערה אחת עם שאינו נזהר, ואף שטעם פת העכו״ם מתערב — אינו חושש לכך (הגה: ויש אומרים דהנזהר האוכל עם אחרים שאינם נזהרים — אוכל עמהם משום איבה, הואיל ואם לא יאכל עמהם הפת, שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה; ואין למדין מזה לשאר איסורין). ויש מי שאומר שהנזהר מפת עכו״ם, ההולך בדרך, אם יש פת ישראל בתוך ארבעה מילין לפניו — ימתין (הגה: וכבר נתבאר לעיל שהמנהג להקל)."
היסוד — בציעה על הפת היפה :
מצד דין הבציעה (או״ח קס״ח) בוצעין על הפת היפה; וכאן הפת היפה היא פת העכו״ם. נחלקו הראשונים מה יעשה הנזהר המארח את שאינו נזהר: הראבי״ה (וירושלמי פת נקייה) — יבצע בעל הבית על היפה, והותר לו פת עכו״ם כל אותה סעודה; והשר מקוצי (בעל הבית) חולק (עיין ט״ז ס״ק ח, ש״ך ס״ק כ״א, ואו״ח קס״ח). ועיקר ההיתר: כיון שכבר בצע על היפה — אין לגרוע מכבוד הפת באמצע הסעודה.
הבציעה — ראבי״ה, ירושלמי והשר מקוצי (ט״ז ס״ק ח) :
שיטה
הבציעה על הפת היפה (עכו״ם)
מקור
ראבי״ה (וירושלמי פת נקייה)
בוצע על היפה, והותר פת עכו״ם כל אותה סעודה
ט״ז ס״ק ח; מחבר ס״י״ג
השר מקוצי (ועיין או״ח קס״ח)
חולק — אין לבצע על האסור לו, ויקדים פת ישראל
ט״ז ס״ק ח; ש״ך ס״ק כ״א
ביטול אף דבר חשוב (ש״ך ס״ק כ״ג) : חידוש גדול בכותח (סעיף י״ד): פת עכו״ם המעורב באוכל אחר בטל ברוב — בין בלח בין ביבש. ומחדש הש״ך דאף שהפת היא דבר חשוב (כפת שלמה הראויה להתכבד) — מתבטלת ברוב, ולא אמרינן בה "דבר חשוב אינו בטל", וכן בבישולי עכו״ם (איסור והיתר); דכל גזרת הרחקה — אין מחמירין בה כאיסור גמור. ומכל מקום אסור לבטלו לכתחילה לאוכלו. והש״ך (ס״ק כ״ד) מוסיף: עירוב פת בקערה (כלי שני) אינו אוסר אף בטעם, דאין בו דרך בישול.
איבה — דווקא בפת (ש״ך ס״ק כ״ו) : הרמ״א התיר לנזהר לאכול עם שאינם נזהרים משום איבה; ומדקדק הש״ך דהיתר האיבה דווקא בפת, משום ש"על הלחם יחיה האדם" — הפת היא עיקר הסעודה, ובלעדיה לא יוכל לאכול עמהם כלל. אבל בחמאה ובשאר מאכלות עכו״ם — אין מתירין משום איבה (עיין סימן קט״ו), שאינם עיקר הסעודה. הרי שגדר האיבה כאן צר — לפת לבדה.
ההולך בדרך (סעיף ט״ז) ; ומומר ; וחנ״נ : "יש מי שאומר" — הנזהר ההולך בדרך, אם יש פת ישראל בתוך ארבעה מילין לפניו (או מיל לאחריו) — ימתין (פתחי תשובה ס״ק ו בשם חכמת אדם; ומחלק בין הולך רגלי לרוכב). והרמ״א מסיים שהמנהג להקל. ובפתחי תשובה (ס״ק א, תפארת למשה) — פת של מומר מותרת, דליכא חתנות, שהרי מותר לישא בתו. ובסוף (ס״ק ה, חתם סופר ופרי מגדים) — פת/בישול/חמאת עכו״ם שנתערבו ונפלו למאכל אחר, אין בהם חתיכה נעשית נבילה כשאר איסורי דרבנן, מאחר שאין קולות אלו ענין לבשר בחלב.
גמרא : עבודה זרה ל״ה: (גזרת פת ושמן, "ושמן דניאל וחבריו גזור") · עבודה זרה ל״ו: (פלטר ובעל הבית, חתנות) · עבודה זרה ל״ז:–ל״ח. (חיתוי, מי שהדליק התנור) · ירושלמי עבודה זרה פ״ב ה״ח (פת באתר דליכא ישראל)
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · דרכי משה · ש״ך · ט״ז · ב״ח · פרי חדש · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה · חתם סופר (סי' ק') · תפארת למשה · מים רבים · חכמת אדם