פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ג (ט״ז סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן קי״ג.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (מי הדליק את האש, עד כמה התבשל המאכל, מנהג ספרד או אשכנז, נוכחות משגיח) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — חתנות ושני התנאים (סעיף א')
פסק המחבר והרמ״א — מסגרת ההלכה בט״ז סעיפים
שני התנאים והיוצאים מן הכלל — נאכל חי, ביטול ברוב, שומן בעין (סעיף א'–ג')
השפחות ולא נתכוון לבישול — (סעיף ד'–ה')
השתתפות ישראל בבישול — הדלקה / חיתוי / הנחה (סעיף ו'–ז')
שני התנאים. דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עובד כוכבים — אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל — אסור משום בישולי עובד כוכבים.
— שולחן ערוך, יורה דעה קי״ג:א · בסיס תלמודי: סוגיית עבודה זרה לח (חתנות, מאכל בן דרוסאי) · ספריא יו״ד קי״ג:א
1. שורש הסימן — חתנות ושני התנאים
היסוד. סימן קי״ג עוסק בבישולי עכו״ם — מאכל שבישלו עובד כוכבים (המשך ישיר לסימן קי״ב, שעסק בפת). טעם הגזירה כפול: חשש חתנות — שיתוף בתבשילים מביא לקירוב ולחיתון — וחשש « שמא יאכילנו דברים אסורים ». מן הטעם הזה נובעים שני התנאים של האיסור, המבנים את כל הסימן.
שני התנאים (סעיף א). האיסור חל רק במה שמקבץ (א) אינו נאכל כמו שהוא חי ; וגם (ב) עולה על שלחן מלכים (ללפת בו את הפת או לפרפרת). הט״ז (ס״ק א) מבאר את עניין שלחן מלכים לפי טעם חתנות: אין מזמנין את חברו על מאכל שאינו חשוב — תבשיל פשוט אינו יוצר את הקירוב שחששו לו חכמים. הש״ך (ס״ק א) דן אם בעינן שינוי על ידי האור: רש״י, הר״ן והרי״ף מזה, והרמב״ם מזה.
« אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל »
המחבר מדגיש שהאיסור קיים אף שהכלי והבית של ישראל: אין זה איסור בכשרות המאכל (המאכל מצד עצמו מותר), אלא גזירת חכמים הקשורה במעשה הבישול בידי העכו״ם. לפיכך התרתו אינה בשישים או בביטול, אלא בהשתתפות ישראל בבישול (סעיפים ו-ז) — לב הסימן למעשה.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן קי״ג מונה 16 סעיפים. המחבר קובע את המסגרת ; הרמ״א (הגה) מגיה, ומעמיד בעיקר את הקולא המעשית בהשתתפות ישראל (ההדלקה / החיתוי מספיקים) — המחלוקת המכרעת ספרד / אשכנז. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
שני התנאים
אינו נאכל חי וגם עולה על שלחן מלכים → אסור, אף בכלי/בית ישראל. טעם: חתנות.
2
תערובת ; עיקר
נאכל חי מעורב עם שאינו נאכל חי שבישלו עכו״ם: הולכים אחר העיקר. רמ״א: אפונים קלויים / ערבשי״ן מותרים (אינם עולים על שלחן מלכים) ; פרי שבישלו → מותר (פובידל״א).
3
פנאד״ה / שומן בעין
פנאד״ה אסורה אף למקילים בפת: השומן בעין נבלע בבצק. ירקות שנתבשלו עם בשר → אסורים.
4
השפחות
יש מי שמתיר / יש מי שאוסר. רמ״א: בדיעבד סומכים על המקילים ; ואף לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל (שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית).
5
לא נתכוון לבישול
בישול שלא בכוונה → מותר (חגבים, ראשי אזנים). אך אם נתכוון לבישול, אף אם לא ידע על הבשר → אסור.
6
בישולי ישראל מעט
כל שבישלו ישראל מעט (בתחילה או בסוף) → מותר. רמ״א: אף אם לא היה מתבשל בלא העכו״ם.
7
שגירה / חיתוי / קיסם
מחבר: שגירת התנור מועילה לפת בלבד ; לשאר מאכלים → רק ההנחה בידי ישראל. רמ״א (יש חולקין): הדלקה / חיתוי מועילים גם — « וכן נוהגין » ; אף חיתוי בלא כוונה ; ועכו״ם שהדליק מאש ישראל → מותר.
8
הסיר והחזיר
ישראל נתן והסיר, עכו״ם החזיר → אסור, אלא אם כן הגיע למאכל בן דרוסאי בעת ההסרה.
9
כמאב״ד וגמרו ישראל
עכו״ם בישל כמאב״ד וישראל גמר → יש לאסור, אלא בערב שבת/יו״ט או הפסד מרובה. יש מתירין תמיד — וכן נוהגין.
10
גחלים עוממות
ישראל נתן על גחלים עוממות שאינן ראויות לבשל עד מאב״ד, ועכו״ם בא והפך ונתבשל → אסור.
11
ספק בישול עכו״ם
ישראל נתן ועכו״ם שמר והפך ; ספק אם הסיר קודם מאב״ד → מותר (ספק דבריהם להקל). וכל ספק בישול עכו״ם → מותר.
12
דגים מלוחים ; נאכל חי בדוחק
דגים קטנים מלוחים = כמבושלים מקצת ; צלאן עכו״ם → מותר. דגים גדולים (נאכלים ע״י הדחק) → אסורים ; יש מתירין. רמ״א: כל הנאכל חי בדוחק = כדגים גדולים ; בשר מליח → אסור.
13
מליחה / עישון / כבוש ≠ בישול
דג מליח, פירות מעושנים עד שראויים → מותרים: מליח אינו כרותח, מעושן אינו כמבושל. רמ״א: כבוש אינו כמבושל — לא אסרו אלא בישול האור.
14
הביצה
ביצה, אף שראויה לגומעה חיה, אם בישלה עכו״ם → אסורה.
15
תמרים מרים
תמרים מרים קצת, שאינם נאכלים אלא בדוחק, אם בישלן עכו״ם → אסורות.
16
הכלים ; חולה בשבת
כלי הבישול → צריכים הכשר ; יש אומרים שאינם צריכים. כלי חרס → ג' הגעלות (אין לאיסור עיקר מן התורה). רמ״א: עכו״ם שבישל לחולה בשבת → מותר (היכר).
כלל הפסק של הסימן :
שני תנאים — אינו נאכל חי ועולה על שלחן מלכים — והיתר אחד החותך את הסימן: השתתפות ישראל בבישול. ולמעשה נחלקו המחבר והרמ״א: לספרדים הצריך מרן פעמים רבות הדלקה או הנחה בידי ישראל, ולאשכנזים די בהדלקה / חיתוי / קיסם, אף בלא כוונה ; וכל ספק בישול עכו״ם — להקל.
3. שני התנאים — אינו נאכל חי, שלחן מלכים, והיוצאים מן הכלל
דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עובד כוכבים — אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל — אסור משום בישולי עובד כוכבים.
— שולחן ערוך יו״ד קי״ג:א
מה שיצא מן הכלל. יוצאים מן האיסור: (1) נאכל חי (פירות, ירקות הנאכלים חיים) ; (2) מה שאינו עולה על שלחן מלכים — ולכן הרמ״א (סעיף ב) מתיר אפונים קלויים וערבשי״ן קלויים, זולת היכן שמושחים את המחבת בחֵלֶב ; (3) פרי הנאכל חי אף שבישלו עד שנמוח למאכל — ולכן הפובידל״א של העכו״ם מותרת. הש״ך (ס״ק ב) מדייק שהקרביים והקורקבן, והכמהין ופטריות, המוגשים כפרפראות, נכנסים לאיסור.
עיקר — הולכין אחריו (סעיף ב). כשנאכל חי מעורב עם שאינו נאכל חי ועכו״ם בישל הכל: הולכין אחר העיקר. אם העיקר יש בו משום בישול עכו״ם → אסור ; ואם לאו → מותר. להבדיל מביטול ברוב (שלגזירה זו כסימן קי״ב): כאן ההכרעה היא לפי חשיבות הרכיב, לא לפי מנין בלבד.
שומן בעין (סעיף ג).פנאד״ה שבישלה עכו״ם אסורה אף למי שמיקל בפת, לפי שהשומן (חֵלֶב), כל זמן שהוא בעין, אינו בטל ונבלע בבצק. וכן ירקות (הנאכלים חיים) שנתבשלו עם בשר → אסורים, ששומן הבשר נבלע בהם. הט״ז (ס״ק ב) מבחין: פנאד״ה של ישראל מול של עכו״ם ; ושומן בהמה או אווז שכבר נמהתך (מהותך) אינו עושה עוד בישול עכו״ם — אין בישול אחר בישול.
למעשה (שני התנאים). מאכל נוגע בבישולי עכו״ם רק אם הוא מקבץ את שני התנאים: אינו נאכל חי וגם חשוב לשלחן מכובד. קפה, תה (מים שהוחמו), שימורי ירקות הנאכלים חיים, פירות מבושלים → בדרך כלל מחוץ לגזירה. אך שומן בעין (פנאד״ה, מוצרי בשר תעשייתיים) אוסר אף היכן שהיו מקילים. הערכת « שלחן מלכים » ו« נאכל חי » למוצר נתון היא שאלת מציאות. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
4. שפחות ולא נתכוון — השפחות והבישול שלא בכוונה
יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד. (הגה: ובדיעבד יש לסמוך אמקילין, וכן נוהגין להקל אפילו לכתחלה בבית ישראל, שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט.)
— שולחן ערוך יו״ד קי״ג:ד
השפחות (סעיף ד) — דין ומנהג
יש מי שמתיר בישול « שפחות שלנו » ; יש מי שאוסר אפילו בדיעבד.
רמ״א: בדיעבד סומכים על המקילים, ואף לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל, שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (חיתוי).
ט״ז (ס״ק ג): מבחין בין שפחות קנויות — שחייבות בשבת מן התורה — לשפחות שכורות. הש״ך (ס״ק ז) מחמיר בשכורות אף בדיעבד (רשב״א סח), והיסוד הוא « אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית ».
לא נתכוון לבישול (סעיף ה). עכו״ם שבישל בלא כוונה לבשל → מותר. דוגמאות המחבר: הדליק אש באגם להעביר העשב ונתבשלו בו חגבים — מותרים אף במקום שעולים על שלחן מלכים ; חרך ראש להעביר השער — ראשי אזנים הנצלים מותרים. אך אם נתכוון לבישול (הסיק התנור לבשל, והיה בו בשר שנצלה) → אסור, אף שלא ידע על הבשר. הכוונה לבשל, ולא הידיעה על המאכל המסוים, היא הקובעת.
למעשה (שפחות, עזרה בבית, בישול שלא בכוונה). לעוזרת שאינה יהודיה המבשלת בבית ישראל, מנהג (רמ״א) להקל כל שאחד מבני הבית משתתף (מנער, מדליק). מה שנתבשל במקרה בלא כוונת בישול — מותר. אך אין להרחיב זאת למטבח המסור כולו לעכו״ם. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
5. השתתפות ישראל — השתתפות ישראל בבישול (המחלוקת המכרעת)
שגירת התנור אינו מועיל אלא לפת, אבל לשאר מאכל הנאפה או נצלה לא מהני... ויש חולקין לומר דגם בהדלקת האש או בחיתוי מהני אף לשאר מאכלים, וכן נוהגין.
מחבר (סעיף ו): כל שבישלו ישראל מעט — בתחילה או בסוף — מותר. לכן אם עכו״ם נתן הבשר/הקדרה והישראל הפך או ניער, או שישראל ניער ועכו״ם גמר → מותר. רמ״א: אף אם לא היה מתבשל בלא סיוע העכו״ם (סוגיית ע״ז לח).
מחבר (סעיף ז):שגירת התנור מועילה לפת בלבד — « מלאכה מיוחדת » (ט״ז ס״ק ז) ; לשאר תבשילים → רק ההנחה בידי ישראל. הרוצה לטגן במחבת בתנור עכו״ם צריך שישראל יניח את המחבת במקום הראוי לבשל.
רמ״א (יש חולקין):הדלקת האש או חיתוי הגחלים מועילים לבישול כלפת — « וכן נוהגין ». אף חיתוי בלא כוונה מועיל. ויש אומרים: אף אם לא חיתה ולא נתן קיסם, אם הדליק העכו״ם אשו מאש ישראל → מותר.
הכרעה. כאן המחלוקת הכבדה ביותר במשקלה. למרן (ספרד), בתבשילים (≠ פת), ההדלקה/שגירה אינה מספקת: צריך פעמים רבות שהישראל יניח (הנחה) או ידליק בשעה שהמאכל על האש. לרמ״א (אשכנז), ההדלקה / החיתוי / קיסם מספיקים, אף בלא כוונה — « וכן נוהגין ». הש״ך (ס״ק ח) והש״ך (ס״ק יא) מבארים שהקיסם מועיל אף לבישול, ודנים בחילופי המנהגים בני א״י / בבל.
למעשה (השתתפות ישראל). זהו היישום המודרני הישיר: המשגיח המדליק את האש במטבח / מסעדה / מפעל תחת השגחה ; התנור או הכיריים שהדליק ישראל. לאשכנזי, הדלקה זו מספקת בדרך כלל להתיר בישולי עכו״ם. לספרדי, מנהג מרן מצריך פעמים רבות שהישראל יניח את המאכל או ידליק תחת המאכל, ולא רק את התנור ריק. לדעת מה ההשגחה שלך מיישמת — לפי קהילתך. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
6. מאכל בן דרוסאי — שליש בישול, והספק
נתן ישראל קדרה על האש והסירה, ובא עובד כוכבים והחזירה — אסור, אלא אם כן הגיעה למאכל בן דרוסאי כשהסירה הישראל.
— שולחן ערוך יו״ד קי״ג:ח
מאכל בן דרוסאי ומקריו (סעיפים ח-יא)
סעיף ח (הסיר/החזיר): ישראל נותן, מסיר ; עכו״ם מחזיר → אסור, אלא אם כן הגיע המאכל למאכל בן דרוסאי (שליש בישול) בעת ההסרה. הט״ז (ס״ק ט): אסור אף אם העכו״ם הוא שהסיר.
סעיף ט (כמאב״ד וגמרו ישראל): עכו״ם בישל עד מאב״ד וישראל גמר → יש לאסור, אלא בערב שבת/יו״ט או הפסד מרובה. יש מתירין תמיד — וכן נוהגין.
סעיף י (גחלים עוממות): ישראל נתן על גחלים עוממות שאינן ראויות לבשל עד מאב״ד, עכו״ם הפך ונתבשל → אסור.
סעיף יא (ספק בישול עכו״ם): ישראל נתן, הניח לעכו״ם לשמור ; עכו״ם הפך, ואין יודעים אם הסיר קודם מאב״ד → מותר (ספק דבריהם להקל). וכן כל ספק בישול עכו״ם → מותר.
פתחי תשובה (ס״ק ג-ד) : התפארת למשה מכריע שאם בישל עכו״ם עד כמאב״ד ואחר כך גמרו (או שגמרו ישראל), אסור (≠ דגים מלוחים שבסעיף יב) ; והשל״ה מחמיר כמהרש״ל — אין תקנה אחר מאב״ד. זו חומרא חשובה על סעיף ט כנגד « יש מתירין » של המנהג.
למעשה (מאכל בן דרוסאי, ספק). אם הישראל הביא את המאכל לשליש בישול (מאב״ד), העכו״ם יכול להחזיר/לגמור בלא לאסור. למקרה ההפוך — עכו״ם המגיע למאב״ד ואחר כך ישראל גומר — המנהג (יש מתירין) מקל, אך השל״ה והפתחי תשובה מחמירים: לא להכריע לבד. וכל ספק בישול עכו״ם — להקל. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
7. מליחה / עישון / כבוש ≠ בישול
דג מליח שמלחו עובד כוכבים, ופירות שעישנן עד שראויין לאכילה — מותרים, שאין מליח כרותח ולא מעושן כמבושל לענין זה. (הגה: וכן כבוש אינו כמבושל, דלא אסרו אלא בישול האור.)
— שולחן ערוך יו״ד קי״ג:י״ג
הליך / מקרה
הדין
המקור
דגים קטנים מלוחים, ואחר כך צלאן עכו״ם
מותר (כמבושלים מקצת)
מחבר ס׳יב ; ש״ך ס״ק טז
דגים גדולים (נאכלים ע״י הדחק), צלאן עכו״ם
אסורים ; יש מתירין
מחבר ס׳יב
כל הנאכל חי בדוחק ; בשר מליח
כדגים גדולים → אסור
רמ״א ס׳יב
דג מליח / פירות מעושנים עד שראויים
מותר (מליח/מעושן ≠ מבושל)
מחבר ס׳יג ; ש״ך ס״ק יח
כבוש
מותר (≠ מבושל)
רמ״א ס׳יג
ביצה שבישלה עכו״ם
אסורה (אף שראויה לגומעה חיה)
מחבר ס׳יד ; ט״ז ס״ק יד
תמרים מרים קצת (נאכלים בדוחק), בישלן עכו״ם
אסורות
מחבר ס׳טו
הכלל (סעיפים יב-טו). לגזירה זו, רק בישול האור נאסר: מליח אינו כרותח, מעושן אינו כמבושל, והרמ״א מוסיף כבוש אינו כמבושל. אבל הנאכל חי רק בדוחק (דגים גדולים, בשר מליח, ביצה, תמרים מרים) נחשב « אינו נאכל חי » ונכנס לאיסור אם עכו״ם בישלו. הט״ז (ס״ק יד) מסווג את הביצה והתמרים כאכילה על ידי דוחק גדול.
למעשה (מליחה / עישון / כבוש). שימורי דגים מלוחים, פירות מעושנים, ירקות כבושים (כבוש) בידי עכו״ם → בדרך כלל מחוץ לבישולי עכו״ם, שהליכים אלו אינם « בישול ». לעומת זאת, ביצה קשה שבישלה עכו״ם אסורה, וכן כל שאינו נאכל חי אלא בדוחק. להבחין בין מוצר « מלוח/מעושן/כבוש » למוצר « מבושל » לעתים דק. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
8. הכלים והחולה בשבת — הכלים והחולה בשבת
כלים שבישל בהם עובד כוכבים בפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובד כוכבים — צריכים הכשר ; ויש אומרים שאינם צריכים. ולמצריכים, אם הוא כלי חרס — די בשלש הגעלות, לפי שאין לאיסור זה עיקר מן התורה.
— שולחן ערוך יו״ד קי״ג:ט״ז
הכלים (סעיף טז). כלים שבישל בהם עכו״ם בפנינו דברים שיש בהם משום בישול עכו״ם צריכים הכשר (הגעלה) ; יש אומרים שאינם צריכים. ולמצריכים, אם הוא כלי חרס, שלוש הגעלות מספיקות — אף שכלי חרס בדרך כלל אינו נכשר — לפי שאין לאיסור זה עיקר מן התורה. הש״ך (ס״ק כ-כא) מציין שכלי השפחה המבשלת לעצמה חמורים יותר, ושבדיעבד המאכל בטל ברוב (וציין לסימן קי״ב:כג וקט״ו).
החולה בשבת (סעיף טז, רמ״א). עכו״ם שבישל לחולה בשבת → מותר אחר שבת אף לבריא, ואין בו בישול עכו״ם, שבכהאי גוונא יש היכר (סימן ניכר: שיודעים שהיה לחולה). הט״ז (ס״ק טו) מביא שהרשב״א (משמרת הבית) דוחה את הרא״ה — « חלילה » — ושאחר שבת חוזר ונאסר, ומציין שהשו״ע/רמ״א היו פוסקים אחרת לו ראו את המשמרת הבית (עיין סימן קכג). הפתחי תשובה (ס״ק ו) מביא לעניין החולה את דין הכלים לאחר 24 שעות בלא הגעלה (חכמת אדם, חיי אדם).
פתחי תשובה (ס״ק א) : המומר — אין בו חשש חתנות, אבל חשש « שמא יאכילנו דברים אסורים » קיים → בישולו אסור כעכו״ם ; וכן המחלל שבת בפרהסיא, סימן ב:ה וסימן קיט.
למעשה (כלים, חולה, מומר). כלי ששימש לבישול עכו״ם נכשר בהגעלה (כלי חרס, יוצא דופן, בשלוש הגעלות — אין שורש דאורייתא). בישול מומר / מחלל שבת בפרהסיא אסור (פ״ת ס״ק א, סימן קיט). ובישול עכו״ם לחולה בשבת מותר מחמת ההיכר. סוג הכלי ומעמד האדם הם שאלות מציאות. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
9. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן קי״ג שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: שני התנאים (סעיף א), ובעיקר דרישת מרן בהשתתפות ישראל (סעיף ז). בתבשילים, מנהג ספרד מצריך פעמים רבות שהישראל יניח (הנחה) או ידליק תחת המאכל — שגירת התנור לבד אינה מספקת. הרב עובדיה יוסף ידוע בהישענות על המקילים בשעת הצורך (ספק בישול עכו״ם → מותר, סעיף יא ; מאכלים שאינם « שלחן מלכים »), בעוד מקיים את דרישת ההדלקה/הנחה היכן שצריך.
מקרה מעשי
כיוון ספרדי (לבדיקה)
תבשיל תעשייתי תחת השגחה
מצריכים שהישראל ידליק או יניח (הדלקה/הנחה) ; שגירת התנור ריק לרוב אינה מספקת (מרן, סעיף ז).
קפה, תה, מים שהוחמו
מחוץ לגזירה: נאכל/נשתה בלא בישול במובן הסימן, ואינו עולה כפרפרת מלכים.
שימורי ירקות / דגים מלוחים או כבושים
מליח / כבוש ≠ בישול (סעיף יג) → מחוץ לבישול עכו״ם ; לוודא שלא היה בישול האור.
ביצה קשה שנקנתה מבושלת מעכו״ם
אסורה (סעיף יד) ; זולת אם ישראל השתתף בבישול.
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: שני התנאים (סעיף א), עיקר ושומן בעין (סעיפים ב-ג), הנחה / הדלקה (סעיף ז), מאכל בן דרוסאי וספק (סעיפים ח-יא), מליח/מעושן/כבוש (סעיף יג), הביצה (סעיף יד). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחים, מסעדות ותעשיות של ימינו.
10. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). הקו השולט בסימן זה הוא קולת הרמ״א בהשתתפות: הדלקת האש / חיתוי / קיסם מספיקים לתבשילים כלפת — « וכן נוהגין » — אף חיתוי בלא כוונה, ואף העכו״ם המדליק אשו מאש ישראל. זה בדיוק מה שמכשיר את המשגיח המדליק את האש במטבח אשכנזי תחת השגחה.
מקרה מעשי
כיוון אשכנזי (לבדיקה)
הדלקת האש בידי המשגיח
הדלקה / חיתוי מספיקים (רמ״א, סעיף ז) ; אף בלא כוונה. מתיר בישול עכו״ם לתבשילים.
מסעדה / מפעל תחת השגחה
ישראל המדליק התנור או מחתה → מותר ; מספיק לרמ״א.
בישל עכו״ם כמאב״ד וגמרו ישראל
יש מתירין (מנהג) ; אך של״ה / פ״ת מחמירים (ס״ק ד) — לא להכריע לבד.
כלים להכשרה
הגעלה ; כלי חרס ×3 (אין עיקר מן התורה, סעיף טז).
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן קי״ג. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
11. מקרים מודרניים — מטבח ימינו
כיצד סימן קי״ג מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) שני התנאים (סעיף א) ; (2) השתתפות ישראל — הדלקה / חיתוי / הנחה (סעיפים ו-ז) ; (3) מליח / מעושן / כבוש ≠ בישול (סעיף יג) ; (4) הספק להקל והחולה בשבת (סעיפים יא, טז).
מקרה מודרני
כלי הסימן
כיוון (לאישור אצל הרב)
תבשילים תעשייתיים תחת השגחה
סעיף ו-ז (השתתפות ישראל)
המשגיח מדליק את האש: לאשכנזי (רמ״א) די בכך ; לספרדי (מרן) צריך פעמים רבות שהישראל יניח או ידליק תחת המאכל.
מסעדה תחת השגחה
סעיף ז (חיתוי / הדלקה)
היישום המודרני הישיר של החיתוי: ישראל המדליק/מחתה את האש מתיר בישול עכו״ם (לפי מנהג הקהילה).
שימורי ירקות / דגים
סעיף א, יג (התנאים ; מליח/כבוש)
ירקות הנאכלים חיים או מלוחים/כבושים בלבד → מחוץ לגזירה ; לוודא העדר בישול האור ו« שלחן מלכים ».
קפה ותה (מים שהוחמו)
סעיף א (שני התנאים)
מחוץ לבישול עכו״ם בדרך כלל (אינם מקבצים את שני התנאים).
ביצים קשות ; עוזרת / עזרה בבית
סעיף ד, יד (שפחות ; ביצה)
ביצה שבישלה עכו״ם → אסורה. עזרה בבית ישראל: מקילים אם אחד מבני הבית משתתף (רמ״א).
למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות — מי הדליק את האש, אם המאכל מקבץ את שני התנאים, אם זה בישול או מליחה/עישון, אם המנהג ספרדי או אשכנזי — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מה התבשל, בידי מי, והאם השתתף ישראל בהדלקה או בהנחה. ליישום למצבך, שְׁאַל את רבך.
12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — האיסור ומה שמתיר אותו, למעשה
המקרה
הדין (לדידן)
הערה
אינו נאכל חי וגם שלחן מלכים, בישלו עכו״ם
אסור (בישול עכו״ם)
אף בכלי/בית ישראל (סעיף א)
נאכל חי / אינו שלחן מלכים / פרי מבושל
מותר
אפונים קלויים, פובידל (רמ״א ס׳ב)
השתתפות ישראל (הדלקה, חיתוי, הנחה, ניעור)
מתיר את האיסור
ספרדי: הנחה/הדלקה ; אשכנזי: חיתוי מספיק (סעיף ז)
ישראל הביא למאכל בן דרוסאי, עכו״ם גמר
מותר
שליש בישול (סעיף ח)
ספק בישול עכו״ם
מותר (ספק דבריהם להקל)
סעיף יא
מליחה / עישון / כבוש
≠ בישול → מותר
מליח/מעושן/כבוש (סעיף יג)
ביצה / תמרים מרים (נאכל חי בדוחק), בישלן עכו״ם
אסורים
סעיפים יד-טו
בישול מומר / מחלל שבת בפרהסיא
אסור
פ״ת ס״ק א ; סימן קיט
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-טז)
שני התנאים ; עיקר ; פנאד״ה / שומן בעין ; שפחות ; לא נתכוון ; בישולי ישראל מעט ; שגירה/הנחה ; מאכל בן דרוסאי וספק ; מליח/מעושן ≠ בישול ; ביצה, תמרים ; כלים (חרס ×3).
ס״ק א (חתנות ; אין מזמנין על מאכל שאינו חשוב) ; ס״ק ב (פנאד״ה ; שומן בעין ; שומן מהותך = אין בישול אחר בישול) ; ס״ק ג (שפחות קנויות ≠ שכורות) ; ס״ק ט (הסיר/החזיר) ; ס״ק יד (ביצה/תמרים = דוחק גדול) ; ס״ק טו (חולה בשבת ; רשב״א/משמרת הבית).
פרי מגדים (פר״מ)
מדייק בגבולות « שלחן מלכים » וההשתתפות, בעקבות הש״ך והט״ז.
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א (מומר / מחלל שבת בפרהסיא → אסור) ; ס״ק ג (תפארת למשה: כמאב״ד וגמרו → אסור) ; ס״ק ד (של״ה מחמיר, אין תקנה אחר מאב״ד) ; ס״ק ו (החולה ; כלים אחר 24 שעות, חכמת אדם / חיי אדם).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: מצריכים פעמים רבות הדלקה או הנחה בידי ישראל בתבשילים ; נשענים על המקילים (ספק בישול עכו״ם, מחוץ ל« שלחן מלכים ») בשעת הצורך.
אשכנזים: ערוך השולחן (הרב יחיאל מיכל אפשטיין), חכמת אדם, ואחרונים. ממשיכים את הרמ״א: ההדלקה / החיתוי מספיקים (אף בלא כוונה) — ומכאן יעילות המשגיח המדליק את האש.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
מעיקר הדין, זכור את שני התנאים (אינו נאכל חי + שלחן מלכים): בלעדיהם אין איסור. זוהי הרשת המוציאה קפה, פירות, שימורים פשוטים.
למעשה, האיסור מותר בהשתתפות ישראל: לאשכנזי, ההדלקה / החיתוי מספיקים ; לספרדי, מנהג מרן מצריך פעמים רבות הנחה / הדלקה תחת המאכל — ומכאן תפקיד המשגיח המדליק את האש.
מליחה, עישון, כבוש אינם « בישול » ; אבל הביצה וכל שאינו נאכל חי אלא בדוחק נשארים אסורים אם בישלם עכו״ם ; וכל ספק בישול עכו״ם — להקל.
ולכל מקרה אמיתי — מי הדליק, אם המאכל מקבץ את שני התנאים, מנהג ספרד או אשכנז — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פסק והלכה למעשה בדיני בישולי עובדי כוכבים · סימן קי״ג · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.