שולחן ערוך · יורה דעה

חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ — אָסוּר, שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ חָלָב טָמֵא. הָיָה חוֹלֵב בְּבֵיתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב מִבַּחוּץ: אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ — מֻתָּר, אֲפִלּוּ אֵין הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חוֹלֵב. הָיָה לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל — אִם יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, מֻתָּר, שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַעֲמוֹד וְיִרְאֵהוּ. (הגה: וְלַכַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַיִּשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת הַחֲלִיבָה … וּשְׁפָחוֹת הַחוֹלְבוֹת בְּבֵית יִשְׂרָאֵל מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה … וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל קָטָן אוֹ קְטַנָּה מוֹעִילִים … וְעַכְשָׁו בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין חָלָב דָּבָר טָמֵא מָצוּי כְּלָל — מֻתָּר.) … חָלָב שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱסַר — אוֹסֵר כֵּלִים, וְכֵן גְּבִינוֹתֵיהֶם; אֲבָל לֹא חֶמְאָה שֶׁלָּהֶם.

יסוד הסימן: שלושה מיני מאכל היוצאים מן הבהמה ונעשים ביד העכו״ם, וכל אחד גזרתו וטעמו בפני עצמו. חלב (סעיף א') — נאסר שמא עירב בו חלב טמא, ויש לו היתר על ידי ראייה או מרתת. גבינה (סעיף ב') — נאסרה בגזרה קדומה במנין, ואין לה הביטול הרגיל. חמאה (סעיף ג') — קלה שבשלושתם, ותלויה במנהג המקום ובבישול. שלושת המינים נדונים בעבודה זרה ל״ה:–ל״ו:, וכל הסוגיא הענפה של חלב ישראל וחלב סתם נולדת מתוך החקירה ביסוד איסור החלב.

המחבר בונה שלוש מדרגות של היתר: (א) ישראל יושב מבחוץ ואין דבר טמא בעדר — מותר אף אם אינו רואה כלל בשעת החליבה, שאין מה לחוש. (ב) יש דבר טמא בעדר והעכו״ם חולב לצורך ישראל — מותר רק אם יכול לראותו כשהוא עומד, שאז העכו״ם מרתת — שמא יעמוד ויראהו. (ג) ובלבד שיודע העכו״ם שחלב טמא אסור לישראל, שאם אינו יודע — אינו ירא ואין כאן מרתת.

"ולכתחילה צריך להיות הישראל בתחילת החליבה ויראה בכלי שלא יהיה בו דבר טמא … מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה. ושפחות החולבות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עכו״ם מפסיק — מותר אפילו לכתחילה אף שאין שם ישראל כלל … ואפילו ישראל קטן או קטנה מועילים, דהעכו״ם מרתת לפניהם … ועכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל — מותר."

"חלב של עכו״ם שנאסרה — אוסרת כלים שנתבשלה בהם כשאר איסור, אף על פי שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא, וכן גבינותיהם. אבל לא חמאה שלהם — אפילו במקום שנהגו בה איסור אינה אוסרת הכלים שנתבשלה בה, ולא תערובת שלה, שאם נתערבה בהיתר הכל שרי (כדלעיל גבי פת של עכו״ם, ועיין לעיל סימן קי״ב). חלב של עכו״ם שנאסרה — אינו מועיל אם יעשו אחר כך גבינות או חמאה ממנה, אלא נשארת באיסורה, וכל מה שנעשה ממנה אסור."

"גבינות העכו״ם אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה, ואפילו העמידוה בעשבים אסורה. (הגה: וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר, אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים. ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה — מותר … ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה — יש להתיר בדיעבד, כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא מאחר שעשה גבינות מן החלב, כי דבר טמא אינו עומד … ומכל מקום אסור לאכול החלב כך.)"

"החמאה של עכו״ם — אין מוחין לאנשי המקום שנוהגים בו היתר ; ואם רוב בני המקום נוהגים איסור — אין לשנות ; ובמקום שאין מנהג — אם בשלה עד שהלכו צחצוחי החלב — מותרת. (הגה: גם מותר לבשלה לכתחילה כדי שילכו צחצוחי חלב ; ואם בשלה עכו״ם — מותרת, דסתם כליהם אינן בני יומן. וההולך ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור — אסור לאכלה שם … ויש אומרים דהוא הדין אם הובאה ממקום היתר למקום איסור — אסורה אפילו יש בה היכר, והכי נהוג.)"