יסוד הסימן: לבד מאיסורי המאכלות התלויים בטומאה ובחפצא של האיסור, גזרו חכמים על דברים מחמת סכנה או מחמת שיקוץ הנפש. שורש הדבר בחיוב התורה לשמור את הגוף והנפש, ועליו בנה הרמ״א את הכלל הגדול שבסעיף ה': סכנתא חמירא מאיסורא — סכנה חמורה מאיסור, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. הסימן כולל איפוא שלושה ראשי דינים: דיני גילוי (סעיף א'), דיני סכנה שבמאכל ובהנהגה (סעיפים ב'–ה'), ודין בל תשקצו ומסוכנת (סעיפים ו'–ז').
שני אבות החשש בסימן : יש להבחין בין שני יסודות שונים שבסימן. (א) סכנה — חשש נזק לגוף ולנפש (גילוי, בשר ודג, זיעה, רוח רעה). (ב) שיקוץ — מאכל שנפש האדם קצה בו (סעיף ו'). הראשון יסודו בונשמרתם מאוד לנפשותיכם, והשני באל תשקצו את נפשותיכם. ונפקא מינה גדולה ביניהם: דין הסכנה חמור מן האיסור הרגיל (כדלהלן), ואילו בל תשקצו אינו אלא לאו שבכללות, שאין לוקין עליו.
מקור הדברים בש״ס וברמב״ם : רוב דיני הסימן הם מן הברייתות שבעבודה זרה (ל׳.) ובברכות (נ״ד:–נ״ה.), והרמב״ם (רוצח ושמירת הנפש פי״א–פי״ב) קבעם להלכה. הבית יוסף ליקטם כאן בשם הש״ס, והרמ״א הוסיף עליהם נופך וכלל. וכל הסימן כולו הוא סוגיית שמירת הגוף שבשולחן ערוך.
"משקים שנתגלו — אסרום חכמים, דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו — מותר."
זהו אחד היסודות החשובים בהבנת דרכי הגזרות — מתי גזרה בטלה עם טעמה ומתי לא.
החקירה — מהי גזרת הגילוי, ומדוע בטלה : חכמים אסרו משקים מגולים מחשש ארס נחש שהוטל בהם. והנה המחבר עצמו פסק שבזמן הזה מותר, "שאין נחשים מצויים בינינו". ויש לחקור: וכי גזרת חכמים בטלה מאליה ? והלא קיימא לן שדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו !
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — לא נאסר במנין : מבאר הט״ז יסוד גדול: גזרת הגילוי לא נאסרה במנין כשאר גזרות חכמים, אלא כל עיקרה אינה אלא מפני הסכנה — חשש מציאותי שיש בו ארס. וכלל הוא: דבר שלא נאסר בעצם מחמת גזרה אלא מפני חשש סכנה שבמציאות, בטל הטעם בטלה הגזרה. לפיכך כיון שאין נחשים מצויים בינינו, פקע החשש מאליו, ואין כאן צורך במנין אחר להתיר — שמעולם לא נאסר במנין.
חקירה משווה — גילוי לעומת חלב דסימן קט״ו : הקדמונים העמידו את הגילוי כדוגמה מובהקת לגזרה התלויה בטעמה שבטלה, אל מול גזרת החלב שבסימן קט״ו. שם אסרו חכמים חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, מחשש תערובת חלב טמא — ואף שבמקומות רבים אין חלב טמא מצוי כלל, לא בטלה הגזרה, "שדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו". מהו אם כן ההבדל ?
שורש החילוק — נאסר במנין או לא : החלב דסימן קט״ו נמנה במנין ונאסר כחפצא, וגזרתו עומדת אף במקום שבטל טעמה, שכן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא בגדול ממנו בחכמה ובמנין. אבל הגילוי לא נמנה במנין — אין כאן איסור חפצא כלל, אלא חשש מציאותי גרידא, ולפיכך בטל הטעם בטלה הגזרה. נמצא שעצם השאלה אם גזרה בטלה תלויה לא בעצם הטעם בלבד, אלא באופן ההיתחקקות — אם נמנתה כאיסור עומד, או אינה אלא הרחקה מסכנה שבמציאות.
זהירות השל״ה והגר״א (פתחי תשובה ס״ק א) : אף שמדינא הגילוי בטל, מביא הפתחי תשובה (בשם השל״ה והגר״א) שיש מן הגדולים שנהגו זהירות גם בזמן הזה, ולא הקילו לגמרי במשקים שנתגלו. ויסוד דבריהם: שמא לא נעקר החשש לחלוטין, או משום מעלת ההרחקה מספק סכנה. ולמדנו מכאן שאף בגזרה התלויה בטעמה שבטלה מדינא — נשתיירה מדת חסידות וזהירות במקום שיש בו צד סכנה.
"צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת. (הגה: וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא, מיהו בדיעבד אינו אסור.) ירחוץ ידיו בין בשר לדג, ויאכל פת שרוי בנתים כדי לרחוץ פיו. (הגה: ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש; וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומכל מקום יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קינוח והדחה.)"
היסוד — דרגות החשש בבשר ודג :
שלוש מדרגות בדבר, מן הקל אל החמור:
• ריחא בלבד (צלייה זה בצד זה) — לכתחילה אסור משום הריח, אך בדיעבד אינו אסור (רמ״א, ש״ך ס״ק א).
• קינוח והדחה — בין אכילת בשר לדג, מנהג לאכול ולשתות דבר ביניהם.
• בישול ממש זה עם זה — שניהם נתבשלו יחד, ובו דין הסכנה החמור (כדלהלן).
חקירה — מדוע ריחא לחוד מותר בדיעבד, ובישול ממש אסור אף בדיעבד : בכל איסורי התורה, ריחא לאו מילתא היא בדיעבד (חולין ק״ג:, כיצד צולין), ולפיכך הצולה בשר עם דג — בדיעבד מותר. ואם כן בבשר ודג, שכל איסורם מחמת סכנה, מדוע כשנתבשלו ממש יחד אסורים אף בדיעבד ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ב–ג) — דין סכנה חמור מדין איסור : מחדש הט״ז שדבר שיש בו סכנה אינו נדון ככל איסור. באיסור רגיל, ריחא בלבד אינו אוסר בדיעבד; אבל בסכנה, כיון שעלולה לבוא לידי נזק לגוף, מחמירים בה יותר מאיסור. לפיכך כשהריח לבדו — אין כאן סכנה ממשית, ובדיעבד מותר; אבל כשנתבשלו ממש יחד — הטעם והסכנה מעורבים בגוף המאכל, ואסור אף בדיעבד. ומביא הט״ז (ס״ק ג) מן הגמרא (כיצד צולין) דברי מר בר רב אשי — "אסרה אפילו במילחא" — שאף במליחה (לא בבישול) החמירו בדגים ובשר, משום שדין הסכנה חמור.
נפקא מינה — סכנה צריך ששים אפילו ביבש במינו : מחדש הט״ז (ס״ק ב) חומרא יתירה: דבר שיש בו סכנה, כשמערבים אותו, צריך ששים לבטלו — ואפילו ביבש במינו. והוא חידוש גדול, שהרי באיסור רגיל יבש ביבש במינו בטל ברוב (עיין סימן ק״ט), ואילו כאן, מפני הסכנה, אין הרוב מבטל, אלא בעינן ששים דווקא. נמצא שסכנה חמורה מאיסור אף בשיעור הביטול. ולמעשה — שאל את רבך.
שומן עוף בדג, וגדרי המנהג (פתחי תשובה ס״ק ב) : מביא הפתחי תשובה בשם שבות יעקב דשומן אווז שנפל לתבשיל של דג — דינו כבשר ודג, ויש בו חשש סכנה, ואין לחלק בין עוף לבהמה בענין זה. ולמדנו שדין בשר ודג נוהג בכל מיני בשר, אף בעוף ובשומנו, וכל שכן בבישול ממש.
לאחר שנתבאר שסכנה חמורה מאיסור — נחלקו האחרונים אם בכל זאת היא בטלה בששים.
שורש המחלוקת — האם דבר סכנה בטל בששים (פתחי תשובה ס״ק ג) :
שיטה
ביטול הסכנה
מקור
חוות יאיר ושבות יעקב (להקל)
דבר שיש בו סכנה — בטל בששים ככל איסור; אין הסכנה חמורה לענין הביטול
פ״ת ס״ק ג
ארס נחש (לחומרא)
אינו בטל כלל — שאני ארס שסכנתו ודאית וחמורה ביותר
פ״ת ס״ק ג
יישוב הסתירה — שני סוגי סכנה : לכאורה סותרים דברי הט״ז (סכנה חמורה, צריך ששים אף ביבש במינו) לדברי החוות יאיר והשבות יעקב (סכנה בטלה בששים). אך באמת אין כאן סתירה אלא שתי מדרגות בסכנה:
• סכנה רחוקה (כבשר ודג, שאינה אלא חשש "קשה לצרעת") — בטלה בששים, אלא שמחמירים בה יותר מאיסור רגיל לענין יבש במינו.
• סכנה ודאית וחמורה (כארס נחש ממש) — אינה בטלה כלל, שאין מבטלים סכנת נפשות ודאית בששים.
ולפי זה דברי הכל אמת, וכל אחד מדבר בסוג סכנה אחר.
הכרעה למעשה : רוב האחרונים נקטו דבכל הנוגע לבשר ודג — אם נתערב בששים, מותר בדיעבד (כדעת חוות יאיר ושבות יעקב), אך לכתחילה יש להחמיר בכל ענין משום שדין הסכנה חמור. ואילו בארס ממש — אין מקילים כלל. ולמעשה — שאל את רבך.
זהו לב הסימן וההלכה החיה ביותר שבו — היסוד לכל הנהגת הזהירות בפיקוח נפש.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ה')
"צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין; ולא יתן פס ידו תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם רע; ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה; ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם; ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון, שמא יפול אדם על חודה וימות. (הגה: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור; ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה, כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה; וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה; ועיין בחושן משפט סימן תכ״ז.)"
היסוד — סכנתא חמירא מאיסורא ושומר נפשו ירחק :
הכלל הגדול שחידש הרמ״א (בשם הש״ס) הוא שסכנה חמורה מאיסור, ושני ראשים לו:
• בספק — חוששים יותר לספק סכנה מלספק איסור. שבעוד שספק איסור דרבנן לקולא, ספק סכנה — לחומרא.
• בהרחקה — שומר נפשו ירחק מכל המביא לידי סכנה (קיר נטוי, יחידי בלילה, מי הנהרות בלילה).
ויסוד הכל בחיוב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
חקירה — איסור הסמיכה על הנס : מסיים הרמ״א "ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו". ויש לחקור ביסוד האיסור: האם הוא מצד גזל מן השמים — שמנכים לו מזכויותיו (כמ"ש בש״ס, "אין סומכין על הנס"), או מצד עצם החיוב לשמור הגוף, שהמכניס עצמו לסכנה עובר על "ונשמרתם". ונפקא מינה אם ההסתכנות נעשתה לצורך מצוה, ובגדרי "שלוחי מצוה אינן ניזוקין".
הפניית הרמ״א לחושן משפט סימן תכ״ז : מסיים הרמ״א "ועיין בחושן משפט סימן תכ״ז" — שם נתבארו דיני מעקה ושמירת הגוף מנזק (מצוות עשה ולא תעשה דמעקה, "ולא תשים דמים בביתך"). נמצא שדין הסכנה שביורה דעה מצטרף לדין שבחושן משפט, ושניהם יסודם בחיוב התורה לשמור הנפש מכל נזק.
היישום בזמן הזה : הכלל "סכנתא חמירא מאיסורא" ו"שומר נפשו ירחק" שימש לאחרונים יסוד להוראות רבות בענייני בריאות וזהירות הגוף. רבים מפוסקי דורנו (כאגרות משה, ציץ אליעזר ויביע אומר) דנו על פיו בעניינים שיש בהם חשש נזק לגוף, וקבעו שאסור להכניס עצמו לידי סכנה ולסמוך על הנס. וכן הוא יסוד הנהגת הזהירות מעישון, מנהיגה פרועה ומכל מעשה מסוכן. ולמעשה — שאל את רבך.
חקירה — האם איסורי הסכנה לכתחילה בלבד או אף בדיעבד : דיני הסכנה שבסעיף ה' חמורים מאיסור, ולכאורה אין בהם היתר בדיעבד כלל. אך האחרונים דקדקו שיש בהם מדרגות — יש שאסורים אף בדיעבד (סכנה ממשית), ויש שלא נאמרו אלא לכתחילה, ובדיעבד הקילו.
תבשיל שתחת המטה — בדיעבד מותר (פתחי תשובה ס״ק ד) : תבשיל ומשקים שהונחו תחת המטה נאסרו "מפני שרוח רעה שורה עליהם". ומביא הפתחי תשובה בשם שבות יעקב שבדיעבד, בהפסד מרובה או בשעת הדחק, יש להקל ולא לאסור את התבשיל. נמצא שאיסור הרוח רעה אינו אלא הרחקה לכתחילה, ולא איסור גמור בחפצא של המאכל.
הגר״א — אף באוכלין חיים, ו"דדשים בה רבים" (פתחי תשובה ס״ק ה) : מביא הפתחי תשובה בשם הגר״א שדין רוח רעה (תחת המטה) נוהג אף באוכלין חיים, ולא רק בתבשיל. ומאידך מביא הסברא שהאידנא דדשים בה רבים — כיון שרבים דשים ורגילים בכך, ואין הנזק מצוי, יש בו צד להקל. וזהו אותו יסוד עצמו של "בטל הטעם בטלה הגזרה" שראינו בגילוי. ולמעשה — שאל את רבך.
הכלל העולה — שלוש מדרגות בסכנה : מן הסוגיא כולה עולות שלוש מדרגות: (א) סכנה ודאית (ארס, קיר נטוי) — אסורה לגמרי, אף בדיעבד, ואין לה ביטול. (ב) סכנה רחוקה (בשר ודג) — בטלה בששים, ולכתחילה מחמירים. (ג) הרחקה והנהגה (תחת המטה, רוח רעה) — לכתחילה בלבד, ובדיעבד או ב"דדשים בה רבים" יש מקום להקל. ובזה מתיישבת כל הסוגיא.
"אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם; וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם; וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים — שכל אלו בכלל אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם."
חקירה — מהו טיב הלאו ד"בל תשקצו" : פסוק "אל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא י״א) נאמר בעיקרו על אכילת שרצים. וחקרו: האם איסור אכילת דבר מאוס הוא לאו דאורייתא גמור (ולוקין עליו), או שאינו אלא לאו שבכללות — שכולל דברים רבים בלשון אחת, שאין לוקין עליו ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ו) — לאו שבכללות, מכת מרדות ולא מלקות : מכריע הט״ז ש"בל תשקצו" הוא לאו שבכללות — לאו אחד הכולל ענייני שיקוץ רבים (שרצים, דברים מאוסים, השהיית נקביו) — וקיימא לן שאין לוקין על לאו שבכללות. לפיכך האוכל דבר מאוס אינו לוקה מלקות דאורייתא, אלא מכת מרדות מדרבנן בלבד. ויסוד הדבר שאיסור עצמותו דרבנן או לכל הפחות אינו לאו פרטי שחל עליו מלקות.
פולמוס הט״ז והמהרש״ל (פתחי תשובה ס״ק ט) :
שיטה
גדר בל תשקצו
מקור
הט״ז (ס״ק ו)
לאו שבכללות, מכת מרדות בלבד; ונחלק על דברי המהרש״ל בגדרי האיסור
ט״ז ס״ק ו; פ״ת ס״ק ט
המהרש״ל (ים של שלמה)
החמיר בגדרי השיקוץ; והפתחי תשובה (ס״ק ט) מביא הפולמוס ביניהם
פ״ת ס״ק ט
נפקא מינה — בין מלקות למכת מרדות : אם בל תשקצו לאו גמור — לוקין עליו, ובספקו הולכים לחומרא דאורייתא; ואם אינו אלא לאו שבכללות (מכת מרדות) — הקילו בו טפי, ובספקו אפשר להקל כדין דרבנן. ועוד נפקא מינה לענין חולה או צורך גדול, שבדרבנן יש מקום להקל יותר. ולמעשה — שאל את רבך.
"מסוכנת, אף על פי שניתרת בשחיטה — המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה. (הגה: בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת — בעל נפש לא יאכל ממנה.)"
היסוד — היתר גמור ומדת חסידות : מסוכנת — בהמה הנוטה למות — אם נשחטה כדין, מותרת מעיקר הדין. ואף על פי כן:
• המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלה.
• וכן (הרמ״א) בהמה שהותרה בסברת חכם ולא נמצא הדין בפירוש — בעל נפש לא יאכל ממנה.
הרי שאין כאן איסור, אלא מדת זהירות וחסידות לבעלי הנפש.
חקירה — מהו מעמדו של היתר מסברא (פתחי תשובה ס״ק י) : חידש הרמ״א שבעל נפש יחמיר בדבר שהותר מסברא בלבד. ויש לחקור: הלא סברת חכם אף היא בכלל ההוראה, וכמ"ש "אם אינו דין — נעשנו דין" ? ומדוע יחוש בעל הנפש להחמיר ? אלא שהיכן שאין לדבר מקור מפורש אלא הכרעת הדעת בלבד, נשתייר בו צד חשש, ועל כן בעל הנפש מחמיר במקום שיש בו שמץ סכנה לגוף או לנפש.
הבחנת הדינים (פתחי תשובה ס״ק י) : מדקדק הפתחי תשובה בין שני דינים שבסעיף: מדקדקים — לענין מסוכנת ממש (חשש בריאות הבהמה), ובעל נפש — לענין היתר מסברא (חשש בעצם ההוראה). שניהם אינם איסור אלא מדת חסידות, ואין למחות ביד הנוהג היתר; אבל ראוי לבעל נפש להחמיר. ולמעשה — שאל את רבך.
מותר בזמן הזה — בטל הטעם בטלה הגזרה (לא נאסר במנין)
מחבר ס״א; ט״ז ס״ק א
בשר ודג — ריחא (צלייה)
לכתחילה אסור, בדיעבד מותר
רמ״א ס״ב; ש״ך ס״ק א
בשר ודג — בישול ממש
אסור אף בדיעבד; צריך ששים אף ביבש במינו
מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ב–ג
בין בשר לדג
קינוח והדחה — לאכול ולשתות דבר ביניהם
רמ״א ס״ג
ביטול דבר סכנה
בטל בששים; אך ארס נחש אינו בטל
פ״ת ס״ק ג
סכנתא חמירא מאיסורא
ספק סכנה חמור מספק איסור; שומר נפשו ירחק
רמ״א ס״ה; ב״י בשם הש״ס
תחת המטה (רוח רעה)
לכתחילה אסור; בדיעבד יש מקילין
מחבר ס״ה; פ״ת ס״ק ד–ה
בל תשקצו
לאו שבכללות — מכת מרדות, אין לוקין
מחבר ס״ו; ט״ז ס״ק ו
מסוכנת / היתר מסברא
מותר מן הדין; מדקדק ובעל נפש מחמיר
מחבר ורמ״א ס״ז; פ״ת ס״ק י
טבלה — מחלוקות וחקירות מרכזיות בסימן
נושא
צד א'
צד ב'
גזרה התלויה בטעמה
גילוי — בטל הטעם בטלה הגזרה (לא נמנה)
חלב סי' קט״ו — נמנה במנין, לא בטל
גילוי בזמן הזה
המחבר — מותר לגמרי
של״ה והגר״א — זהירות (פ״ת ס״ק א)
ריחא בבשר ודג
בדיעבד מותר (כשאר ריחא)
בישול ממש — אסור אף בדיעבד (סכנה)
ביטול דבר סכנה בששים
חוות יאיר/שבות יעקב — בטל בס'
ארס נחש — אינו בטל (פ״ת ס״ק ג)
גדר בל תשקצו
הט״ז — לאו שבכללות, מכת מרדות
פולמוס המהרש״ל (פ״ת ס״ק ט)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : עבודה זרה ל׳. (גילוי וארס נחש) · חולין ק״ג: (כיצד צולין, בשר ודג, ריחא; מר בר רב אשי) · ברכות נ״ד:–נ״ה. (שמירת הגוף, סכנתא חמירא) · מכות ט״ז: (בל תשקצו)
ראשונים : רמב״ם (מאכלות אסורות; רוצח ושמירת הנפש פי״א–פי״ב) · רשב״א (תורת הבית) · טור · בית יוסף · איסור והיתר הארוך (כלל ל״ט) · מרדכי · הגהות שערי דורא
אחרונים : רמ״א · ט״ז (טורי זהב) · ש״ך (שפתי כהן) · פרי חדש · מהרש״ל (ים של שלמה) · חוות יאיר · שבות יעקב · הגר״א (ביאור הגר״א) · של״ה · פתחי תשובה · אגרות משה · ציץ אליעזר · יביע אומר · ערוך השולחן
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדברים האסורים משום גילוי וסכנה · סימן קט״ז · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.