העיקרון, הלוואה על משכון, יוצא מן הכלל, מקרה שנזדמן, גביית חוב מן הגוי — להכיר ולהבין
יורה דעה · סימן קי״ז
שלא לעשות סחורה מדבר איסור
🌱 רמת מבוא · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן 117 : סעיף אחד של המחבר והגהת הרמ״א, טקסט עברי וביאור. מדוע אסור לעשות סחורה (סחורה) בדבר שאסור מן התורה, אף שמותר בהנאה? העיקרון (שמא יבוא לאכול), ההלוואה על המשכון, הקנייה להאכיל לפועלים, היוצא מן הכלל של חֵלֶב (יעשה לכל מלאכה), המקרה שנזדמן לצייד (נזדמן, שלא יתכוין), גביית חוב מן הגוי (כמציל מידם) והאיסור למכור נבילה בחזקת כשירה.
נושא : שלא לעשות סחורה מדבר איסור — העיקרון, יוצאים מן הכלל, מקרה שנזדמן מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ז
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
📑 מתווה הלימוד
1.טקסט המחבר : הסעיף היחיד, מפורק לכ־7 כלליו
2.הקשר : מדוע אסרה התורה את הסחורה, ולא רק את האכילה
3.מושגי היסוד : סחורה, דבר המיוחד למאכל, שמא יבוא לאכול, נזדמן…
4.הטבלה : אסור / מותר לפי המקרים
5.הש״ך והט״ז : מי הם, כמה ערכים מרכזיים
6.הגהת הרמ״א (הגה)
7.החקירה : האם האיסור דאורייתא או רק גזרה דרבנן?
8.מקרים מעשיים מודרניים : השקעה, מכירת טריפה, האכלה, היוצאים מן הכלל
9.סיכום ושאלות הבנה
1. טקסט המחבר — הסעיף היחיד, מפורק לכלליו
סימן 117 מונה סעיף אחד (סעיף אחד) בלבד, אך הוא דחוס מאוד : הוא קובע עיקרון כללי — אסור לעשות סחורה (סחורה) בדבר שאסור מן התורה — ואז ממחיש אותו, מרחיב ומותיר בו יוצאים מן הכלל. המחבר (רבי יוסף קארו) והגהת הרמ״א (רבי משה איסרליש) שוזרים בו כשבעה כללים. נכיר אותם אחד אחד.
כל דבר שאסור מן התורה (אסור מן התורה) — אף על פי שמותר בהנאה (מותר בהנאה) — אם הוא דבר המיוחד למאכל (דבר המיוחד למאכל), אסור לעשות בו סחורה (אסור לעשות בו סחורה). הבית יוסף, בשם הרשב״א, נותן את הטעם : גזרה שמא יבוא לאכול מהם — שמא יבוא הסוחר לאכול ממנו.
הרעיון המרכזי : אין מדובר רק באיסור אכילה של האיסור, אלא באיסור עשיית מסחר בו. הכלל מכוון דווקא אל דבר המיוחד לאכילה (דבר המיוחד למאכל) : הקרבה אל המאכל היא המדאיגה. לפי הרשב״א, החשש מעשי — מי שעושה בו סחורה עלול לטעום או לאכול (שמא יבוא לאכול). העובדה שהדבר, כשלעצמו, מותר בהנאה (מותר בהנאה) אינה משנה : אין מתעשרים מסחורתו שבמאכל.
כלל 2 — הרחבה : אסור גם להלוות עליו (להלוות עליו)
(אוֹ לְהַלְווֹת עָלָיו) (תרומת הדשן סימן ר׳)
כמו כן אסור להלוות עליו (להלוות עליו) דבר איסור כזה — כלומר לקבל בערבון להלוואה מאכל אסור המיוחד למאכל. המחבר לומד זאת מתרומת הדשן (סימן ר׳), המכנה את הדבר מכוער ; ולפי טעם הרשב״א (שמא יבוא לאכול), האיסור אמיתי.
כלל 3 — הרחבה : אסור לקנותו אפילו להאכיל לפועליו העובדי כוכבים
(וַאֲפִלּוּ לִקְנוֹתוֹ לְהַאֲכִילוֹ לְפוֹעֲלָיו עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר) (כך משמע מבית יוסף מהגהות מיימוני פ"ח דמאכלות אסורות)
אסור אף לקנותו כדי להאכילו לפועליו העובדי כוכבים (לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים) — כך מדייק הבית יוסף מן ההגהות מיימוני (פרק ח׳ דמאכלות אסורות). אפשר היה לחשוב שקנייה כדי להאכיל אחרים אינה „סחורה״ ; המחבר אוסר זאת בכל זאת.
העיקרון (כלל 1) אינו נשאר בודד : הוא מתרחב למעשים הקרובים לסחורה — קבלת האיסור במשכון (כלל 2) וקנייתו להאכלת אחרים (כלל 3). עצם רוחב האיסור (על ההלוואה, על הקנייה) מגלה כמה ברצינות נלקח טעם הרשב״א (שמא יבוא לאכול).
קבוצה ב — היוצאים מן הכלל
כלל 4 — היוצא מן הכלל של חֵלֶב : „יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה״
חוץ מן החֵלֶב (השומן האסור) : מותר לעשות בו סחורה, שהרי נאמר בו „יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה״ (ויקרא ז׳:כ״ד). התורה התירה אותו במפורש למלאכה : בכך הסירה את החשש שמא יבוא לאכול, וסחורתו מותרת.
מדוע החֵלֶב יוצא מן הכלל? משום שהתורה עצמה פירשה כי „יעשה לכל מלאכה״. היתר מלאכה מפורש זה גורר את היתר הסחורה : במקום שהתורה פתחה שימוש של חול, החשש שמא יבוא לאכול אינו עומד. היוצא מן הכלל מאיר את הכלל : איסור הסחורה תלוי היה רק בייעוד האכילה.
כלל 5 — המקרה שנזדמן (נזדמנו) לצייד : שלא יתכוין, למכור מיד
אם נזדמנו לצייד (נזדמנו) — שזו אומנותו — חיה ועוף ודגים טמאים (וכן מי שנזדמנה לו נבילה או טריפה בביתו — הגהת הטור), מותר למכרם — ובלבד שלא יתכוין לכך (ובלבד שלא יתכוין לכך). הגהת הרמ״א : וצריך למכרה מיד (מיד), ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו (עד שתהא שמינה אצלו).
מקרה שנזדמן ≠ סחורה. האיסור מכוון אל המסחר המכוון באיסור. אך כאן האיסור בא במקרה (נזדמנו) לידי בעל מקצוע (צייד, דייג) : אין זו עוד סחורת איסור, אלא מימוש הזדמנות שלא נתבקשה. התנאי כפול : שלא נתכוון (שלא יתכוין), ו — לפי הרמ״א — למכור ללא שיהוי (מיד), בלא להחזיקו כדי לפטמו, שיהפכנו לסחורה גמורה.
כלל 6 — גביית חוב מן הגוי (כמציל מידם) ; אך אין למכור בחזקת כשירה
כמו כן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים (לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים), דהוי כמציל מידם (כמציל מידם — רשב״א בתשובה) : גביית חוב אינה סחורה. אך אסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה (בחזקת כשירה) — זו רמאות ; ועיין חושן משפט סימן רכ״ח.
שתי דקויות חשובות כאן : גביית חוב (כמציל מידם) אינה סחורה — אין מבקשים את האיסור, אלא מצילים את שלנו. לעומת זאת, להעביר נבילה כּכשירה (בחזקת כשירה) מוסיף על איסור הסחורה את איסור הרמאות (גניבת דעת, חושן משפט רכ״ח).
וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם (אין איסורו אלא מדבריהם) — מותר לעשות בו סחורה (מותר לעשות בו סחורה). כל האיסור לא נסב אלא על איסור תורה (מדאורייתא) ; איסור שהוא רק דרבנן (מדרבנן) יוצא מן הכלל.
הגבול דאורייתא / דרבנן. הסעיף נפתח ב„כל דבר שאסור מן התורה״ ונחתם ב„כל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם״. איסור הסחורה שמור אפוא לאיסורי תורה. באיסור דרבנן גרידא, הסחורה מותרת בכל גוונא (ולפי הט״ז, אף הגבלת ה„מיד״ של המקרה שנזדמן אינה חלה עליו — עיין להלן).
2. הקשר — היכן ממוקם סימן זה
הסימנים שקדמו דנו באכילת האיסורים (טריפה, נבילה, שרצים…). סימן 117 עושה צעד צדה מכריע : אין הוא שואל עוד „האם מותר לי לאכול זאת?״ אלא „האם מותר לי לעשות בו סחורה?״. התשובה, בעיקרון, לא — אף כשהדבר מותר בהנאה (מותר בהנאה). מדוע? משום שהמסחר בדבר מאכל אסור מקרב במסוכן אל השולחן.
השאלות הגדולות של הסימן
שאלה
היכן?
תשובה אופיינית
סחורה באיסור דאורייתא
כלל 1
אסור (שמא יבוא לאכול), אף מותר בהנאה
הלוואה על משכון וקנייה לפועלים
כללים 2-3
אסור גם (הרחבת העיקרון)
היוצא מן הכלל של חֵלֶב
כלל 4
מותר : „יעשה לכל מלאכה״
המקרה שנזדמן (נזדמן)
כלל 5
מותר אם שלא יתכוין, ולמכור מיד
חוב מן הגוי ; רמאות
כלל 6
גבייה = מותר ; מכירה בחזקת כשירה = אסור
האיסור מדרבנן
כלל 7
סחורה מותרת בכל גוונא
הרעיון החוצה את הסימן : הסחורה אינה האכילה, אך קרובה לה. האיסור רחב (הלוואה, קנייה להאכלה), אך נמחה ברגע שנופל החשש שמא יבוא לאכול — אם משום שהתורה התירה את המלאכה (חֵלֶב), אם משום שהאיסור אינו בא בבקשה (נזדמן, חוב), אם משום שהאיסור רק דרבנן.
3. מושגי היסוד של סימן זה
כדי להבין את סימן 117, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר מהי ה„סחורה״ האסורה, מה מחילו ומה מסירו.
סחורה — מסחר / סחורה : לעשות מן האיסור עניין של מסחר (לקנות כדי למכור, להפיק ממנו רווח מסחרי). זהו המעשה שכל הסימן מכוון אליו — שונה מן האכילה ואף מרווח חד־פעמי.
דבר המיוחד למאכל — דבר המיוחד לאכילה : תנאי האיסור. הסחורה אסורה רק בדבר איסור שנועד להיאכל. הש״ך (ס״ק א) ממעט סוסים, חמורים וגמלים (סתמן למלאכה — סתמם לעבודה, לא לשולחן).
מותר בהנאה — מותר בהנאה : יש איסורי אכילה הנשארים מותרים בהנאה. הסעיף מדגיש כי אף כך, הסחורה שבמאכל נשארת אסורה — אות שהייעוד לשולחן, ולא השווי, הוא המדאיג.
שמא יבוא לאכול — „שמא יבוא לאכול מהם״ : טעם האיסור לפי הרשב״א (מובא בבית יוסף). מי שסוחר במאכל אסור, מתוך עיסוקו בו, עלול לטעום ממנו. טעם זה מסביר את רוחב האיסור (הלוואה, קנייה להאכלה).
נזדמן / שלא יתכוין — מקרה שנזדמן / בלא כוונה : האיסור הנופל במקרה (נזדמן) לידי בעל המקצוע (צייד, דייג) — מותר למכרו, ובלבד שלא נתכוון לכך (שלא יתכוין). זה הגבול בין הזדמנות לבין מסחר מכוון.
כמציל מידם — „כמציל מידם״ : גביית חוב בדברים טמאים מן הגוי אינה סחורה, אלא הצלת ממונו (רשב״א). אין מבקשים את האיסור ; מצילים את החוב.
שני קטבים לזכור :מדאורייתא מול מדרבנן — איסור הסחורה שמור לאיסורי תורה ; ובחזקת כשירה — מכירת נבילה כאילו כשירה מוסיפה את עוון הרמאות (חושן משפט רכ״ח).
4. הטבלה — אסור או מותר?
כל הסעיף מתמצה בטבלה. מצליבים את טבע האיסור עם המעשה המבוקש, ובוחנים אם הסחורה מותרת או אסורה.
מצב
סטטוס
טעם
סחורה בדבר מאכל אסור מדאורייתא
🔴 אסור
שמא יבוא לאכול (רשב״א)
הלוואה על משכון / קנייה להאכיל לפועלים
🔴 אסור
הרחבת העיקרון (תה״ד, הגהות מיימוני)
סחורה בחֵלֶב
🟢 מותר
„יעשה לכל מלאכה״ (מלאכה מותרת)
מכירת איסור שנזדמן (נזדמן)
🟡 מותר
שלא יתכוין + למכור מיד (רמ״א)
גביית חוב בדברים טמאים מן הגוי
🟢 מותר
כמציל מידם (רשב״א)
מכירת נבילה בחזקת כשירה
🔴 אסור
רמאות (חושן משפט רכ״ח)
סחורה באיסור מדרבנן
🟢 מותר
האיסור נסב רק על הדאורייתא
ההיגיון במשפט אחד : סחורה בדבר מאכל האסור מן התורה אסורה (שמא יבוא לאכול) — אך איסור זה מתבטל ברגע שהתורה התירה את המלאכה (חֵלֶב), שהאיסור אינו בא בבקשה (נזדמן, חוב), או שאיננו אלא דרבנן ; ומתווסף עליו עוון רמאות אם מציגים את האיסור ככשר.
5. הש״ך והט״ז — המפרשים הגדולים
ביורה דעה, השולחן ערוך אינו נקרא לעולם לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו הם נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, שאינה מפרשת אלא את אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות של שפתי כהן, שפתי כהן, מאת רבי שבתאי הכהן (ליטא, המאה ה־17). זהו הפירוש המרכזי על יורה דעה, בעל עומק אנליטי רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות של טורי זהב, טורי זהב, מאת רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). לעיתים קרובות בדו־שיח — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.
הט״ז מביא תחילה את הטעם של הבית יוסף בשם הרשב״א : גזרה שמא יבוא לאכול — שהיה עושהו איסור דרבנן. אך הט״ז מקשה : בפסחים דף כ״ג משמע שהוא איסור דאורייתא (דאורייתא), מדכתיב „לָכֶם״ — שלכם יהא — ומשמע דבר המיוחד לכם. יסוד האיסור (גזרה דרבנן או דין דאורייתא) נשאר אפוא חקירה פתוחה.
הש״ך מדייק את התנאי דבר המיוחד למאכל : הוא ממעט סוסים, חמורים וגמלים, שסתמן למלאכה (סתמן למלאכה), לא לשולחן. הוא מביא את רבנו תם : שאר דברים טמאים, אם מגדלם לסוך עורות בשומנם או להדליק — מותר בסחורה ; אבל החזיר (חזיר) — הכול אסור (סחורה כשימוש), משום מעשה שהיה (משום מעשה שהיה).
רואים את השיטה : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על דברי המחבר — הם חופרים ביסוד (הט״ז : גזרה דרבנן או דאורייתא?) ותוחמים את הגדר (הש״ך : מהו דבר המיוחד למאכל? המקרה המיוחד של החזיר). זה בדיוק מה שמעמיקים בו ברמת הלמדן, עם חקירת הט״ז והבחנות הש״ך.
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את מנהג אשכנז ומדייקות את ההלכה. הנה התערבויותיו בסימן שלנו.
על המקרה שנזדמן — למכור מיד (מיד)
הגהת הרמ״א : וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו — „וצריך למכרה מיד, ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו״ (ב״י בשם ארחות חיים). הרמ״א מוסיף את תנאי הזמן : האיסור שנזדמן (נזדמן) צריך להימכר ללא שיהוי. החזקת הדבר כדי לפטמו תהפכנו לסחורה ממש, שתחזור לאיסור.
על המקרה שנזדמן — הנבילה / טריפה שנזדמנה בבית
הרמ״א (בשם הטור) מרחיב את המקרה שנזדמן לצייד אל מי שנזדמנה לו נבילה או טריפה בביתו (וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו) : אף הוא מותר למכרה, באותם תנאים (שלא יתכוין, מיד). ההזדמנות שלא נתבקשה אינה שמורה לבעל אומנות הציד בלבד.
הרמ״א מבחין בקפידה בין המקרה שנזדמן המותר (למכור את האיסור שנזדמן, מיד ובלא כוונה) לבין הסחורה המכוונת (לקנות, להחזיק, לפטם, למכור בכוונה) שנשארת אסורה. דיוקו „מיד״ הוא המפתח המעשי : השיהוי הוא המסגיר את הכוונה.
7. החקירה — דאורייתא או גזרה דרבנן?
הסעיף ראוי לעצירה על יסודו. האם איסור עשיית סחורה בדבר מאכל אסור הוא גזרה דרבנן גרידא או דין דאורייתא ממש?
גזרה דרבנן (בית יוסף בשם הרשב״א) : אין זו אלא גזרה, שמא יבוא לאכול. זה המסביר את הרחבתה (הלוואה, קנייה לפועלים) ואת ההיתר לאיסור מדרבנן.
דין דאורייתא (קושיית הט״ז, פסחים כ״ג) : הפסוק „לכם — שלכם יהא״ עושהו איסור תורה. זה ייתן לעיקרון תוקף חזק יותר.
דרך
מקור
נפקא מינה
גזרה דרבנן (שמא יבוא לאכול)
בית יוסף / רשב״א
מסביר את ההרחבה ואת ההיתר לדרבנן
דין דאורייתא („לכם״)
ט״ז ס״ק א (פסחים כ״ג)
תוקף חזק יותר לעיקרון
ה„כלל״ של הט״ז
ט״ז (נחלקו עליו חוות יאיר, פנים מאירות)
„מה שהתירה התורה במפורש, אין חכמים אוסרים״
חקירה זו אינה עיונית בלבד : היא מכריעה את רוחב האיסור (עד ההלוואה, עד הקנייה להאכלה) ואת תוקף היוצאים מן הכלל. הט״ז מסיק ממנה כלל — „מה שהתירה התורה במפורש (חֵלֶב : יעשה לכל מלאכה), אין חכמים אוסרים״ — שאחרונים אחרים (חוות יאיר, פנים מאירות) נחלקו עליו. זה לב רמת הלמדן.
8. מקרים מעשיים מודרניים
כיצד מתפרשים כללים אלו כיום? הנה ארבעה מצבים שכיחים המוארים על ידי הסימן שלנו.
מקרה 1 — להשקיע או להחזיק עסק שאינו כשר
להחזיק מניות של חברת חזיר או פירות ים, לפתוח מסעדת טריפה או דוכן אוכל שאינו כשר : זהו לב לבו של איסור סחורה בדבר המיוחד למאכל האסור מדאורייתא (כלל 1). החזיר, במיוחד, אסור כולו אף בשימוש (ש״ך ס״ק א, משום מעשה שהיה). ליישום במצבך, שאל את רבך.
מקרה 2 — מכירת טריפה, נבילה, חמץ שעבר עליו הפסח
למכור בשר טריפה / נבילה, או חמץ שעבר עליו הפסח : יש להבחין בין המכירה עצמה לבין הרמאות. הצגת האיסור ככשר (בחזקת כשירה) מוסיפה את עוון ההטעיה (חושן משפט רכ״ח, כלל 6). ואיסור שהוא רק מדרבנן יוצא מאיסור הסחורה (כלל 7). ליישום במצבך, שאל את רבך.
מקרה 3 — להאכיל את עובדיו או את בעלי החיים
לקנות מאכל אסור כדי להאכיל את פועליו או מזון לבעלי חיים (pet-food) המכיל נבילה : המחבר אוסר זאת אף כדי להאכיל (כלל 3). אך הש״ך (ס״ק ג) והפרי חדש מחלקים — קנייה כדי להאכיל, ולא כדי למכור, אינה „כעין סחורה״ ומותרת (עיין פתחי תשובה ס״ק ד). ליישום במצבך, שאל את רבך.
מקרה 4 — היוצאים מן הכלל : חֵלֶב, דם, האיסור מדרבנן, המקרה שנזדמן
הסחורה נשארת מותרת בחֵלֶב לשימושי תעשייה („יעשה לכל מלאכה״, כלל 4) ; בדם, שהוקש למים (הוקש למים, פתחי תשובה ס״ק א) ; באיסור שהוא רק מדרבנן (כלל 7) ; ובדבר שנזדמן לבעל המקצוע (נזדמן), בתנאי שימכרנו מיד ולא נתכוון לכך (כלל 5). ליישום במצבך, שאל את רבך.
החוט המקשר את ארבעת המקרים : בטרם תכריע, שאל שלוש שאלות — האם האיסור דאורייתא או רק דרבנן? האם הדבר מיוחד למאכל, או שמא התירה התורה את מלאכתו (חֵלֶב, דם)? האם זה מסחר מבוקש, או הזדמנות שנזדמנה / חוב? אך ההכרעה המעשית שמורה תמיד לרב, היודע את פרטי המעשה. שאל את רבך.
9. סיכום סימן קי״ז
עיקר סימן 117 בכמה משפטים :
אסור לעשות סחורה (סחורה) בדבר מאכל אסור מדאורייתא, אף מותר בהנאה (טעם : שמא יבוא לאכול, רשב״א).