יסוד הסימן: כל דבר האסור באכילה מן התורה — אף על פי שהוא מותר בהנאה (כגון שאין בו איסור הנאה, כנבילה ורוב האיסורין) — אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה. ולכאורה קשה: מאחר שמותר בהנאה, ואין כאן אלא ריווח ממון ולא אכילה — מנין שורש האיסור ? בכך נחלקו הראשונים והאחרונים, וזו חקירת היסוד של כל הסימן.
שלוש הרחבות שבלשון המחבר : המחבר אינו מסתפק בעצם הסחורה, אלא מרחיב את האיסור לשלושה אופנים: (א) מקח וממכר ממש; (ב)להלוות עליו — לקבל דבר איסור כמשכון על הלוואה (תרומת הדשן סי' ר'); (ג) אף לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים (כך משמע מב״י מהגהות מיימוני). ושלוש ההרחבות הללו הן הנפקא מינה הגדולה של חקירת היסוד: לפי טעם אחד הן מובנות מאליהן, ולפי השני הן צריכות עיון.
זוהי חקירת היסוד, ועליה נסובים רוב דברי הנושאי כלים בסימן.
החקירה — מהו שורש איסור הסחורה :
צד א' — גזרה דרבנן : הבית יוסף הביא בשם הרשב״א שטעם האיסור הוא גזרה שמא יבוא לאכול מהם — שאם יסחר בדבר איסור המיוחד למאכל, מתוך שעוסק בו תדיר חיישינן שמא יבוא לטעום ולאכול. ולפי זה האיסור אינו אלא הרחקה דרבנן.
צד ב' — דין דאורייתא : בגמרא (פסחים כ״ג.) דרשו "לכם — שלכם יהא", שכל איסורי אכילה שאסרתם תורה — אסרתם אף לעניין קיום והחזקה, ומשמע שיש בסחורה גדר איסור מן התורה, ולא רק גזרה.
קושיית הט״ז (ס״ק א) : הקשה הט״ז על טעם הרשב״א ("שמא יבוא לאכול"): והלא בפסחים כ״ג מבואר שהוא דין דאורייתא מ"לכם — שלכם יהא", ולא גזרה בעלמא ! ואם כן הדרא קושיא לדוכתה — אם הוא דאורייתא, מהו גדרו, ומה נשתנה דבר המיוחד למאכל משאר איסורי הנאה ? ומכאן יוצא הט״ז לבנות את כללו (סעיף ג' להלן).
נפקא מינה מן החקירה :
להלוות על משכון — אם דאורייתא, יש בו ממש; אם דרבנן (שמא יבוא לאכול), תה״ד קראוֹ "מכוער", ולטעם הרשב״א אסור גמור.
לקנות להאכיל לפועליו — אם עיקר החשש שמא יאכל הוא בעצמו, אזי קנייה להאכלת הגוי אינה "כעין סחורה" וקיל (ש״ך / פרי חדש, פ״ת ס״ק ד); ואם דאורייתא — אסור בכל גוונא.
היקף האיסור — האם נאמר רק בעוסק דרך מסחר, או אף בקנייה חד־פעמית להחזקה.
זהו אחד מן הכללים החריפים והנדונים שבסימן, ורבים מן האחרונים חלקו עליו.
כלל הט״ז (ס״ק א) :
מבסס הט״ז יסוד גדול: כל דבר שהתירה התורה בפירוש — אין כוח ביד חכמים לאוסרו. ולפיכך, מאחר שבחֵלֶב נאמר בפירוש "יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה" — שוב אין חכמים יכולים לאסור סחורתו; וכן כל דבר שהותר בפירוש להנאה ולמלאכה. ובזה מיישב הט״ז את היתר החֵלֶב שבמחבר: לא חידוש מקומי הוא, אלא תולדת כלל.
המחלוקת בכלל הט״ז :
שיטה
עמדה
מקור
הט״ז (ס״ק א)
מה שהתירה תורה בפירוש (חֵלֶב, "יעשה לכל מלאכה") — אין חכמים אוסרין
ט״ז ס״ק א
חוות יאיר (סי' קמ״ב) ופנים מאירות
חולקים — אף מה שהתירה תורה בפירוש יכלו חכמים לגדור בו; אין הכלל מוחלט
פ״ת ס״ק ג
תוספות (חולין)
מצינו שגזרו חכמים אף במקום היתר מפורש — סתירה לכלל
פ״ת ס״ק ג
שורש המחלוקת : כלל הט״ז נשען על ההנחה שהיתר מפורש בתורה הוא "מחאה" מראש כנגד כל גדר עתידי. אבל הפתחי תשובה (ס״ק ג) מביא שהחוות יאיר והפנים מאירות דחו זאת, שהרי מצינו גזירות חכמים אף במקום שהתורה התירה בפירוש; ולשיטתם היתר החֵלֶב אינו תולדת כלל גורף, אלא דרשה מקומית מ"יעשה לכל מלאכה" — דווקא בחֵלֶב נאמר, ולא נלמד ממנו לכלל. ונפקא מינה גדולה: לפי הט״ז כל היתר מפורש פטור מגזירה, ולחולקים — צריך בכל מקום ומקום לבחון אם גזרו.
היסוד — מהו "המיוחד למאכל" (ש״ך ס״ק א) :
מדייק הש״ך (ס״ק א) בלשון המחבר "דבר המיוחד למאכל": שאין האיסור אלא בדבר שסתמו עומד לאכילה. ולפיכך סוסים, חמורים וגמלים — שסתמן עומד למלאכה ולא למאכל — מותר לעשות בהם סחורה אף שהם בהמות טמאות, שאינם "מיוחדים למאכל".
שיטת ר״ת ודין החזיר :
הדבר
הדין
טעם
סוס / חמור / גמל
מותר — אינו מיוחד למאכל
סתמן למלאכה (ש״ך ס״ק א)
דברים טמאים שמגדלם לצורך אחר (ר״ת)
מותר — לגדלם כדי למשוח עורות בשומנם, או למכרם לישראל להדלקה
אינו עושה בהם סחורה דרך מאכל (ר״ת)
חֲזִיר (חזיר)
הכל אסור — אף לגדלו לשום צורך
משום מעשה שהיה ("ארור מגדל חזירים")
חידוש ר״ת והוצאת החזיר מן הכלל : ר״ת התיר לגדל דברים טמאים שלא לשם מאכל — כגון לגדלם כדי למשוח בשומנם עורות, או למכרם לישראל להדלקה ולמלאכה. ולכאורה זו הקלה רחבה. אלא שהחזיר יצא מן הכלל: בו אסרו חכמים בכל אופן משום מעשה שהיה — גזירה מיוחדת, ולא נדון מגדרי "מיוחד למאכל" כלל. נמצא שיש כאן שני גדרים נפרדים: גדר "המיוחד למאכל" (ממנו יצאו הסוסים והעורות), וגדר "מעשה שהיה" (בו נכלל החזיר אף שלא דרך מאכל).
חקירה — מדוע הדם מותר בסחורה : הדם אסור באכילה מן התורה, והוא לכאורה דבר המיוחד למאכל — ומדוע התירו בו סחורה ? התשובה: הדם הוקש למים — "על הארץ תשפכנו כמים" — ומאחר שהושווה למים, אין דינו כדבר המיוחד למאכל לעניין סחורה.
הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא בשם פרי תואר, הנודע ביהודה והחתם סופר שהדם — מאחר שהוקש למים — מותר לעשות בו סחורה. וכן דנו באבר מן החי: יש שהשוו דינו, ויש שחילקו. ונמצא שאף בתוך "המיוחד למאכל" יש דבר היוצא מן הכלל מכוח היקש מפורש.
שורש העניין : ההיתר ל"הוקש למים" אינו פירכא על עצם האיסור, אלא הגדרה: מה שהושווה למים — אינו "מאכל" לעניין זה, אף שאסור באכילה. וזהו צד נוסף לחקירת היסוד: אם האיסור משום "שמא יבוא לאכול", הרי בדם — שהוקש למים ואין דרך לאוכלו ככה — לא שייכא הגזרה כלל; ואם הוא דאורייתא מ"לכם — שלכם יהא", צריך מקור מיוחד (ההיקש) להוציאו.
"חוּץ מִן הַחֵלֶב, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ 'יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה'" — החֵלֶב (שומן אסור של בהמה, ולא חָלָב לבן) — אף שהוא דבר המיוחד למאכל והוא איסור כרת — מותר לעשות בו סחורה, שהרי התירה בו תורה בפירוש כל מלאכה.
היסוד — היתר מפורש שבכתוב :
שים לב: כאן חֵלֶב (בצירי) — שומן אסור של בהמה, איסור כרת — ולא חָלָב (בקמץ). ואף שהוא ה"מיוחד למאכל" המובהק, התירתו תורה לסחורה משום שנאמר בו במפורש "יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה" — שיועיל לכל צורך. וזהו המקור שעליו בנה הט״ז את כללו (לעיל סעיף 3).
החֵלֶב — כלל או חידוש מקומי :
שיטה
גדר היתר החֵלֶב
הט״ז (ס״ק א)
כלל — וכל היתר מפורש בתורה כמותו; חכמים אינם אוסרין מה שהתורה התירה בפירוש
חוות יאיר / פנים מאירות (פ״ת ס״ק ג)
חידוש מקומי — דווקא בחֵלֶב נאמר "יעשה לכל מלאכה", ואין ללמוד ממנו כלל גורף
"וְאִם נִזְדַּמְּנוּ לְצַיָּד חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים טְמֵאִים — מֻתָּר לְמָכְרָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ (וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו). (הגה: וְצָרִיךְ לְמָכְרָהּ מִיָּד, וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁתְּהֵא שְׁמֵנָה אֶצְלוֹ. וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים, דהוי כמציל מידם; ואסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה — ועיין בחושן המשפט סימן רכ״ח.)"
היסוד — בין הזדמנות אקראית לסחורה מכוּונת :
כל איסור הסחורה הוא בעוסק דרך מסחר ובמתכוון. אבל מי שנזדמן לו דבר איסור שלא ברצונו — כצייד שאומנתו בכך ועלו במצודתו בהמות וחיות טמאות, או מי שנפלה לו נבילה וטריפה לביתו — מותר למכרם, ובלבד שלא יתכוין לכך. הגבול הוא הכוונה: אקראי מותר, מכוון אסור.
דקדוקי הט״ז (ס״ק ג–ד) :
הנקודה
הדין
מקור
למי הותר "נזדמנו"
דווקא לצייד שאומנתו בכך — לא להדיוט שאין דרכו בכך
ט״ז ס״ק ג
"שלא יתכוין" ו"מיד"
תנאים אלו נאמרו דווקא באיסור דאורייתא
ט״ז ס״ק ד
איסור דרבנן
מותר לעשות בו סחורה בכל גוונא — אף במתכוון ואף שלא מיד
ט״ז ס״ק ד
"מיד" שברמ״א וקשרו לחקירת היסוד : הרמ״א הוסיף שצריך למכרה מיד, ולא ימתין עד שתשמין אצלו — שאם ישהה ויפטמנה, שוב נראה כעושה בה סחורה במתכוון. ומדייק הט״ז (ס״ק ד) שכל תנאי "מיד" ו"שלא יתכוין" אינם אלא באיסור דאורייתא; אבל בדבר שאין איסורו אלא מדבריהם — מותר לעשות בו סחורה בכל גוונא. וזה אחד ממקורות החקירה: ראיה שיש דרגה דאורייתא בעצם איסור הסחורה.
גביית חוב מן הגוי — "כמציל מידם" : מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים, שאין זה דרך סחורה אלא כמציל מידם — הצלת ממונו (רשב״א בתשובה). אבל אסור למכור נבילה לגוי בחזקת כשירה — משום גניבת דעת ואונאה, ועיין בחושן המשפט סימן רכ״ח. (ובדין מכירת בשר טריפה מבושל לגוי — חשש תקלה, פ״ת ס״ק ז.)
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · פרי חדש · פרי תואר · חוות יאיר (סי' קמ״ב) · פנים מאירות · נודע ביהודה · חתם סופר · תפארת ישראל · פתחי תשובה · ערוך השולחן