✦ ❖ ✦
DAAT · רמה ב' — לַמְדָּן

שולחן ערוך · יורה דעה

דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח ביד עכו״ם — עיון ופלפול
סימן קי״ח
חותם אחד או שניים, מהו חותם, סימן הניקור, מירתת ונאמנות
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול ועיון מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה ועיון בשיטות

הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ח (י״ג סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פתחי תשובה

יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ל״א. (חותם בתוך חותם ביין) · ל״ט: (סימני דגים וחתיכת דג) · ל״ט.–מ׳. (המניח עכו״ם בחנותו ומירתת) · ע׳. (יוצא ונכנס)

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — שלושת הכלים: חותמות, סימנים ונאמנות / מירתת
  2. טעם דין החותמות — מחלוקת רש״י והרשב״א, חבי״ת וחמפ״ג (ט״ז ס״ק א, ש״ך ס״ק א)
  3. חותם אחד או שניים — שיטת ר״ת, ישראל חשוד דגרע מעכו״ם, קושיית מפתח וחותם (סעיף א'–ב')
  4. מהו חותם — אות ודפוס, מפתח, שק ותפירות, כתב למי שמכיר (סעיפים ג'–ד')
  5. סימן הניקור — ירך וטביעת עין, מדוע שחיטה אינה סימן, דאורייתא ודרבנן (סעיפים ה'–ו')
  6. דין מירתת ונאמנות — מעבר לרבים, נאמנות עם הארץ, חותם או כשר (סעיפים ז'–ט')
  7. המניח עכו״ם בביתו — יוצא ונכנס, לא הודיעו, לא נהנה (סעיף י')
  8. שתי קדירות — תערובת גופים, שפחות וקלקול (סעיפים י״א–י״ג)
  9. חקירה ונפקא מינה למעשה
  10. טבלאות סיכום מקיפות

1. הקדמת הסוגיא — שלושת הכלים

↩ הסבר מפורט (רמה 1)
יסוד הסימן: כיצד נשמרת כשרותו של דבר מאכל הנשלח (שולח) או המופקד (מפקיד) ביד עכו״ם, בלא שמירה רצופה ? שלושה כלים נתנו חכמים בידינו: חותמות — חתימה הניכרת לבעליה ; סימנים — טביעת עין בגוף הדבר עצמו (ניקור, צורת החיתוך) ; ונאמנות / מירתת — היתר התלוי בכך שהעכו״ם ירא שמא ייתפס. הסימן בנוי במדרגות: מן החותם המוחלט (סעיף א') ועד למירתת שאינו אלא אומדן (סעיף י'), ובכל שלב נדון אם די בו לכתחילה או רק בדיעבד.
שלוש שאלות־יסוד החוצות את הסימן :

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א'

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

יַיִן וּבָשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן שֶׁהִפְקִיד אוֹ שָׁלַח בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים — צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת. אֲבָל יַיִן מְבֻשָּׁל וְשֵׁכָר, אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוּ בּוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן דְּבַשׁ, וְכֵן הַחֹמֶץ וְחָלָב וּמוּרְיָיס וּפַת וּגְבִינָה, וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים — מֻתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בִּדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִים שְׁנֵי חוֹתָמוֹת לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשׁוֹלֵחַ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לִרְאוֹת הַחוֹתָם, אֲבָל מַפְקִיד שֶׁעָתִיד לִרְאוֹת חוֹתָמוֹ — דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד כִּי הוּא יָרֵא. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינַן שְׁנֵי חוֹתָמוֹת רַק בְּיִשְׂרָאֵל חָשׁוּד, אֲבָל בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַכֹּל שָׁרֵי עַל יְדֵי חוֹתָם אֶחָד (טור והפוסקים בשם ר״ת). וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל זֶה.)

2. טעם דין החותמות — חבי״ת וחמפ״ג

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

כל הסימן עומד על חלוקת המאכלים לשתי קבוצות — אלו הצריכים שני חותמות ואלו שדי להם באחד; וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בטעם החלוקה.

היסוד — חבי״ת וחמפ״ג (ט״ז ס״ק א) :
מלמדנו הט״ז סימן לזכרון: חבי״ת — חֲלָב, בָּשָׂר, יַיִן, חֲתִיכַת דָּג — צריכים שני חותמות; חמפ״ג — חֹמֶץ, מוּרְיָיס, פַּת, גְּבִינָה (וכל שאיסורו מדברי סופרים) — די להם בחותם אחד. ולא מנינא בעלמא הוא, אלא יש בו שני טעמים נפרדים — וזהו לב הסוגיא.
שני טעמים לחלוקה — רש״י והרשב״א :
שיטהטעם חבי״ת (שני חותמות)נפקא מינה
רש״י דמיו יקרים וחיבת נסך — דברים שדמיהם יקרים, או שיש בהם חיבת איסור (כיין נסך), חשודין על החלפתם → שני חותמות תלוי ביוקר ובחיבה, לא בחומר האיסור
הרשב״א חשש דאורייתא — חבי״ת איסורן מן התורה → החמירו בשני חותמות; חמפ״ג איסורן מדרבנן → די בחותם אחד תלוי בחומר האיסור (דאורייתא / דרבנן)
נפקא מינה להלכה — היקף הרשימה (ט״ז ס״ק א) : אין זו מחלוקת תיאורטית. לפי רש״י (דמיו יקרים), כל דבר יקר־ערך או שיש בו חיבה — אף שאיסורו מדרבנן — יצטרך שני חותמות; ולפי הרשב״א (דאורייתא), הגדר חד וברור: כל איסור תורה — שניים, כל איסור דרבנן — אחד. ומכאן שהמחבר שמנה "וכל שאיסורו מדברי סופרים → חותם אחד" נקט כלשון הרשב״א, שהגדר הוא חומר האיסור. וכבר עמד הט״ז על כך שהחָלָב והגבינה — שניהם מן החלב — נחלקו (חלב לחבי״ת, גבינה לחמפ״ג), והיינו לפי דרגת איסורם.
חידוד הש״ך (ס״ק א) — חותם בתוך חותם בבשר : מדקדק הש״ך שבָּשָׂר טעון חותם בתוך חותם (שני חותמות) אף במקום שהטבחים ישראלים, ואין למדים מן ההיתר שבסימן א' (סעיף ד') — ששם מדובר בבשר הנמצא ביד טבח ישראל מוחזק, וכאן בנשלח ביד עכו״ם שאינו בר־שמירה. נמצא שהחשש כאן אינו על השוחט אלא על החלפת החתיכה בדרך.
דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק א) — חלב טמא : מביא הפ״ת בשם הש״ך דחלב טמא שנתערב, מין במינו, בטל ברוב מן התורה — ונמצא שאיסור החלב כאן אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לדעת הרשב״א היה ראוי שיסתפק בחותם אחד. ועיין שם שיישבו דחָלָב שמנו במחבר בכלל חבי״ת הוא חשש איסור הניכר, ולא נדון מדין ביטול. (וכן בפ״ת ס״ק ב — חמאה ששלחה בלא חותם נדון לקמן סימן קכ״ז.)

3. חותם אחד או שניים — שיטת ר״ת

↩ הסבר מפורט (רמה 1)
החקירה — מה מוסיף החותם השני : אם חותם אחד יש בו כדי להוכיח שלא נגעה בו יד זרה, מה מוסיף השני ? והלא אם יכול העכו״ם לזייף חותם אחד — יזייף גם שניים ! מכאן שדין שני חותמות אינו עומד על קושי הזיוף בלבד, אלא על מירתת — ככל שרבים הסימנים, כן גובר חששו של העכו״ם שלא יעלה בידו לזייפם כולם בלא שיוודע.
על מי גזרו שני חותמות — מחבר ורמ״א :
שיטהחבי״ת ביד עכו״םמקור
המחבר (סתם) חבי״ת הנשלח ביד עכו״ם → שני חותמות ממש מחבר ס״א
יש אומרים (במחבר) שני חותמות רק בשולח שאינו עתיד לראות החותם; מפקיד שעתיד לראות חותמו — חותם אחד, כי הוא ירא מחבר ס״א
הרמ״א (ר״ת) שני חותמות רק בישראל חשוד; אבל ביד עכו״ם — הכל שרי בחותם אחד; ובדיעבד יש לסמוך רמ״א ס״א; טור בשם ר״ת
היסוד — ישראל חשוד גרע מעכו״ם (ט״ז ס״ק ב) :
חידוש גדול בשם ר״ת: העכו״ם מירתת — ירא הוא להחליף, פן ייוודע ויפסיד את שכרו ואת אמונו; על כן ביד עכו״ם די בחותם אחד. אבל ישראל חשוד — שכבר פרץ גדר ואינו ירא — גרע מעכו״ם, ובו דווקא הצריכו שני חותמות. נמצא שהחושד פחות נאמן מן הנכרי, שהרי הנכרי לפחות מירתת.
קושיית התוס' — מפתח וחותם (ט״ז ס״ק ג) : אם די בחותם אחד מטעם מירתת, מדוע אמרו (סעיף ד') שמפתח וחותם הוי שני חותמות — והרי משמע שצריך שניים ? ועוד: אם העכו״ם מירתת, למה הוצרכו כלל לחותם, ולא די במירתת לבד כמעבר לרבים ?
תירוץ ר״ת (ט״ז ס״ק ג) : דין שני חותמות שבגמרא (וכן מפתח וחותם) נאמר בישראל חשוד או בעיקר הדין; אבל בעכו״ם, מאחר שמירתת, הקילו בדיעבד בחותם אחד. נמצא שאין סתירה: שני חותמות הוא גדר הלכתחילה (ובחשוד לעיכובא), וחותם אחד הוא הקולא בעכו״ם מטעם מירתת. וזהו שדקדק הרמ״א "ובדיעבד יש לסמוך על זה".
הכרעת בדיעבד — בזמן הזה כולי עלמא מודים (ט״ז ס״ק ד) : מסיק הט״ז שבזמן הזה, שאין העכו״ם יודע במנהגי החותמות ואינו מעלה על דעתו לזייפם, כולי עלמא מודים שדי בחותם אחד בעכו״ם, ואין כאן אלא חומרא לכתחילה. ומכל מקום לכתחילה ראוי לעשות שני חותמות בחבי״ת כסתם המחבר, וכמו שכתב הש״ך בבשר.

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ב'

↩ הסבר מפורט (רמה 1)
"כֵּיוָן שֶׁהֶחֱתִים כָּרָאוּי — שְׁנֵי חוֹתָמוֹת בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁנַיִם, וְאֶחָד בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּאֶחָד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו לִרְאוֹתוֹ; אֲבָל אִם חָזַר עַל חוֹתָמוֹ וְלֹא הִכִּירוֹ — אָסוּר, אֲפִלּוּ עָשָׂה שְׁנֵי חוֹתָמוֹת (סעיף זה כפול בסימן ק״ל ס״ח). (הגה: וּמִיהוּ דַּוְקָא אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ וְנֶהֱנָה בַּחֲלִיפִין, אוֹ הוּא יַיִן וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאֲסָרוֹ בִּנְגִיעָה; אֲבָל אִם רוֹאֶה הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח אוֹ הִפְקִיד וְהוּא טוֹב כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח וְלֹא נֶהֱנָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם הֶחֱלִיפוֹ — לֹא חַיְישִׁינַן אַף שֶׁהַחוֹתָם מְקֻלְקָל. וְעַיֵּין לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק״ל מִדִּינִים אֵלּוּ.)

חידוש הרמ״א — תנאי החשש (טור וב״י בשם תוס') : אין החותם המקולקל אוסר מאליו, אלא רק כשמתקיימים תנאי החשש: (א) נהנה בחליפין — שיש לעכו״ם ריווח בהחלפה, או (ב) ביין שיש לחוש לנגיעה (יין נסך). אבל אם הדבר טוב כמות שנשלח ואין לעכו״ם הנאה בהחלפה — אין חוששין אף שהחותם מקולקל. וזהו עיקר גדול בכל הסימן: כל החששות תלויים בהנאת העכו״ם; באין הנאה — אין חשש החלפה. (ודין זה כפול בסימן ק״ל, ועיין שם.)

4. מהו חותם — אות, דפוס, מפתח ושק

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

לשון המחבר (סעיפים ג'–ד')

"אוֹת אַחַת חֲשׁוּבָה כְּחוֹתָם אֶחָד, שְׁתַּיִם הֲוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת. וּדְפוּסִים — אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת — לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת (סעיף ג'). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְכוּתִים הַיּוֹדְעִים לִכְתּוֹב — אֵין כְּתָב סִימָן אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב (כפול בסי' ק״ל ס״ו). — סעיף ד': מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם הֲוֵי שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; אֲבָל בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, אִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא מַפְתֵּחַ — לֹא חֲשִׁיב חוֹתָם. (הגה: אִם שׁוֹלֵחַ אֵיזֶה דָּבָר בְּשַׂק וְחָתַם הַשַּׂק — אֵינוֹ אֲפִלּוּ כְּחוֹתָם אֶחָד, אֶלָּא אִם כֵּן הָפַךְ הַתְּפִירוֹת לִפְנִים; וְאִם חָתַם הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח וְגַם הַשַּׂק — הֲוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.)"
היסוד — מנין החותמות לפי הקביעה :
אות אחת = חותם אחד; שתי אותיות = שני חותמות — שכל אות נכתבת בפני עצמה, ויש בה טורח נפרד לזייף. אבל דפוס שיש בו כמה אותיות אינו אלא חותם אחד, "כיון שקובעין אותם בבת אחת" — אין כאן אלא מעשה־חתימה אחד, וזיופו כזיוף אות אחת. נמצא שמנין החותמות תלוי במספר מעשי החתימה הנפרדים, לא במספר הצורות.
כתב כסימן — רק "למי שמכיר" (סעיף ג') : במקום שמצויים מומרים וכותים היודעים לכתוב, אין הכתב סימן אלא למי שמכיר את הכתב — את צורת ידו של הבעלים. שאם אין מכירו, יכול אחר לכתוב כמותו ולזייף. וזהו גדר הטביעת עין בכתב: סימן שאינו מועיל אלא לבעליו ולמכיריו, ולא סימן מוחלט. (ודין זה כפול בסימן ק״ל ס״ו.)
מפתח, שק ותפירות (סעיף ד', רמ״א) : מפתח וחותם = שני חותמות, אבל מפתח לבדו אינו אפילו חותם אחד (שיכול העכו״ם לפתוח ולנעול בלא שיוודע). וכן שק חתום אינו אפילו כחותם אחד — שיכול להתיר התפירה ולחזור ולתפור, אלא אם כן הפך התפירות לפנים (שאז ניכר אם נפתח); וחתם את הדבר וגם את השק → שני חותמות. נמצא שאין סימן נחשב חותם אלא אם פתיחתו ניכרת.

5. סימן הניקור — ירך וטביעת עין

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

לשון המחבר והרמ״א (סעיפים ה'–ו')

"אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים יָרֵךְ בְּלֹא חוֹתָם — אִם הִיא חֲתוּכָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְכָהּ אַחַר חֲטִיטַת הַגִּיד — כְּשֵׁרָה; וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁנִּכָּר בָּהּ נִיקּוּר הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן בִּנְטִילַת חוּט דִּידָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה (סעיף ה'). (הגה: וּשְׁאָר הַחֲתִיכוֹת שֶׁעִמָּהֶן, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהוּחְלְפוּ — אֲסוּרוֹת; וְדַוְקָא בְּבָשָׂר אוֹ שְׁאָר אִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא. אֲבָל אִם שָׁלַח אִסּוּר דְּרַבָּנָן כְּגוֹן גְּבִינוֹת, אִם מַכִּיר קְצָתָם שֶׁלֹּא הוּחְלְפוּ — כֻּלָּם מֻתָּרוֹת, אִם אוֹתָן שֶׁלֹּא הוּחְלְפוּ הֵם הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁשָּׁלַח, דְּוַדַּאי אִם הֶחֱלִיף הָיָה לוֹקֵחַ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם.) — סעיף ו': שָׁלַח בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שְׁחוּטִים בְּלֹא חוֹתָם — אֲסוּרִים, שֶׁאֵין סִימַן שְׁחִיטָה סִימָן לִסְמוֹךְ עָלָיו."
היסוד — סימן בגוף הדבר (טביעת עין, ט״ז ס״ק ח) :
לעומת החותם שהוא סימן חיצוני, הניקור הוא סימן בגוף הבשר עצמו: צורת חיתוך הירך אחר חטיטת הגיד, נטילת חוט דידא וחוט שאצל החזה — מלאכת ניקור שאין העכו״ם בקי בה, ומי שמכירה בטביעת עין יודע שמיד ישראל יצאה (ועיין סימן ס״ג בדיני הניקור). ולפיכך אין צריך חותם כלל בחתיכה כזו.
דיעבד דווקא (ט״ז ס״ק ח–ט) : מדקדק הט״ז שהיתר הירך הוא לדיעבד בלבד — כשכבר נשלחה בלא חותם — אבל לכתחילה לא ישלח בלא חותם (כדלקמן סעיף ז'). ובתרנגולת (ס״ק ט) הוסיף: אם ניכר בה ניקור הישראל — כשרה; וכן בפ״ת (ס״ק ו) בתרנגולת שהובהבה באש כדרך שישראל מהבהב (ועיין סימן ס״ח). היסוד אחד: טביעת עין בגוף הדבר במקום חותם.
חקירה — מדוע סימן שחיטה אינו סימן (סעיף ו') : בהמה ועוף שחוטים שנשלחו בלא חותם — אסורים, "שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו". וצריך עיון: והלא גם השחיטה מלאכת ישראל היא ! אלא שחתך השחיטה אין בו טביעת עין ייחודית — שכל חתך נראה כחברו, ויכול העכו״ם להחליף בנבילה החתוכה כיוצא בה. נמצא שאין כל חיתוך מועיל אלא אותו שיש בו ניכר מובהק (ניקור), ולא חתך סתמי.
נפקא מינה — דאורייתא ודרבנן בהחלפה (רמ״א ס״ה) : שאר החתיכות שנשלחו עם הירך, אם יש לחוש שהוחלפו — ולמעשה — שאל את רבך.

6. דין מירתת ונאמנות — מעבר לרבים

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

לשון המחבר (סעיפים ז'–ט')

"שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם — אִם אוֹתוֹ מָקוֹם מַעֲבָר לְרַבִּים, מֻתָּר, שֶׁהוּא יָרֵא שֶׁמָּא יִרְאֶנּוּ אֶחָד מִן הָעוֹבְרִים וְיִתָּפֵס עָלָיו כְּגַנָּב; וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם (סעיף ז'). — סעיף ח': הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת — נֶאֱמָן עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחֲלִיף; וַאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶם נֶאֱמָנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא חָשׁוּד לֶאֱכוֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהָקֵל בָּהֶם — אַף הוּא חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. — סעיף ט': בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְכָתוּב עָלָיו חוֹתָם אוֹ 'כָּשֵׁר' — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ — כָּשֵׁר, דְּמֵידַע יְדִיעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִים שָׁם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַיּוֹדְעִים לִכְתּוֹב. (הגה: וְכֵן מֻתָּר לִקְנוֹת גְּבִינוֹת הַחֲתוּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְמִים, וְדַוְקָא מָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ הַדְּפוּסִים בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים; וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל זֶה, וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר.)"
היסוד — מירתת כתחליף לחותם (ט״ז ס״ק י) :
מעבר לרבים מתיר אף בלא חותם, "שהוא ירא שמא יראנו אחד מן העוברים ויתפס עליו כגנב". וחידש הט״ז שאף במקום שאין עוברים אלא עכו״ם — מהני המירתת, שאף עכו״ם החושד בחברו שגנב יתפסנו (וכן בסימן קכ״ט ס״ד). נמצא שאין המירתת תלוי בנוכחות ישראל דווקא, אלא בעצם החשש שייתפס. ומכל מקום לכתחילה לא ישלח בלא חותם — שאין סומכין על אומדן לכתחילה.
נאמנות עם הארץ (סעיף ח') :
שיטהעם הארץ ששלחו בידו בשרמקור
המחבר (סתם) נאמן אף שאינו מוחזק בכשרות; אין חוששין שמא יחליף; ואף עבדים ושפחות נאמנים מחבר ס״ח
יש מי שאומר החשוד לאכול דברים שאין דרך להקל בהם — חשוד אף להחליף מחבר ס״ח
שורש המחלוקת — חזקת כשרות וחזקת שמירה : לדעת המחבר (סתם), אף עם הארץ שאינו מוחזק בכשרות — שליחות אין בה חשש החלפה, שאין אדם משנה מן השליחות שהוטלה עליו בלא ריווח. אבל ה"יש מי שאומר" סובר שמי שכבר פרץ באכילת איסור — אבדה ממנו אף חזקת השמירה, וחשוד גם להחליף. והוא דומה לחקירה דלעיל (סעיף ב') אם החשש תלוי בהנאה או בעצם הפירצה.
חותם או "כשר" — חזקת ישראל (סעיף ט') : בשר הנמצא ביד עכו״ם וכתוב עליו חותם או "כשר", אף שאינו יודע מי כתבו — כשר, "דמידע ידיע שהוא של ישראל". והוא דווקא במקום שאין שם עכו״ם היודעים לכתוב (שאם יש — חיישינן שמא עכו״ם כתבו). וזהו גדר האומדנא: סימן שאין דרכו אלא בישראל מעיד על עצמו. וברמ״א: יש אוסרים בגבינות החתומות שמא נשארו הדפוסים ביד עכו״ם וזייפו, ובדיעבד אין להחמיר (מהרי״ק; א״ו הארוך).

7. המניח עכו״ם בביתו — יוצא ונכנס

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

לשון המחבר (סעיף י')

"הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּבֵיתוֹ, וּבוֹ דְּבָרִים שֶׁאִם הוּחְלְפוּ יֵשׁ בָּהֶם אֲפִלּוּ אִסּוּר תּוֹרָה: אִם הוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, אוֹ אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב וְלֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת, וְלֹא סָגַר הַבַּיִת עָלָיו — מֻתָּר, וְלֹא חַיְישִׁינַן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף, אֲפִלּוּ אִם הוּא נֶהֱנָה בַּחֲלִיפִין, לְפִי שֶׁהוּא מִתְיָירֵא בְּכָל שָׁעָה לֵאמֹר עַתָּה יָבוֹא וְיִרְאֵנִי. אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת — אָסוּר. וְאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, דְּלֹא חַיְישִׁינַן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף לְהַכְשִׁילוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר (טור והמחבר ר״ס קכ״ט)."
החקירה — מה שורש ההיתר, מירתת או אין הנאה : בסעיף זה שני נימוקים נפרדים להיתר: (א) מירתת — "עתה יבוא ויראני", ולכן יוצא ונכנס / לא הודיעו מתיר אף שנהנה; (ב) אין לו הנאה — שאם אין לעכו״ם ריווח, אינו מחליף "להכשילו" בחינם. וצריך עיון אם הם שני היתרים החלוקים, או שהאחד שורש לחברו.
שני ההיתרים והיחס ביניהם :
נפקא מינה — "הודיעו" : כל חילוק "הודיעו / לא הודיעו" אינו אלא בנהנה; וטעמו: כשהודיעו העכו״ם שמתעכב, נסתלק המירתת, שיודע שלא יבוא בעליו פתאום. ובאינו נהנה — אין נפקא מינה כלל אם הודיעו (ועיין ריש סימן קכ״ט). זהו היישום המעשי לכל דין "המניח עכו״ם" בבית ישראל ובכליו.
ולמעשה — שאל את רבך.

8. שתי קדירות — תערובת גופים

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

לשון המחבר והרמ״א (סעיפים י״א–י״ג)

"יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁפְתוּ שְׁתֵּי קְדֵרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, זֶה בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְזֶה בְּשַׂר נְבֵילָה — מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁהֶחֱזִיר הַיִּשְׂרָאֵל פָּנָיו הֶחֱלִיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שְׁחוּטָה בִּנְבֵילָה, אֲפִלּוּ אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁבָּח, וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן מְגֻלֶּה — מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְּזוּ נִיצוֹצוֹת מִזּוֹ לָזוֹ (וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי דְּבָרִים צְלוּיִים זֶה אֵצֶל זֶה; אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִיזָּהֵר אֲפִלּוּ בִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת) (סעיף י״א). — סעיף י״ב: יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרוֹת אֵצֶל הַשְּׁפָחוֹת כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל בַּבַּיִת (הגה: וְאֵינוֹ יוֹצֵא וְנִכְנָס; וְאִם אֵירַע קִלְקוּל שֶׁנָּתְנָה דְּבַר אִסּוּר בַּקְּדֵרָה — אֵין לְהַאֲכִילָהּ אוֹתוֹ מַאֲכָל, שֶׁלֹּא יַרְגִּילֶנָּה בְּכָךְ)."
היסוד — תערובת גופים, לא תערובת טעמים (ט״ז ס״ק יב) :
חידוש גדול: כל היתר שתי הקדירות הסמוכות אינו מטעם ביטול בששים, אלא משום שחשש החלפה בלבד הוא — והעכו״ם מירתת. ולענין ניצוצות שמא יתזו מזו לזו (כשפיהן מגולה) חידש הט״ז (על פי פסחים, כיצד צולין) שאין חוששין לתערובת גופים מועטת כזו, שאין דרך ניצוצות לקפוץ ולהבלע. נמצא שאין כאן לא חשש טעם ולא חשש גוף ממשי.
לכתחילה ודיעבד (סעיף י״א סוף) : אף שמדינא מותר, מסיים הטור שלכתחילה יש ליזהר אפילו בשתי קדירות — ולא יעמיד קדרת היתר בצד קדרת איסור ביד עכו״ם. נמצא שכל הסימן בנוי על שני מישורים: הדין (שמתיר מטעם מירתת ואומדנא) והזהירות לכתחילה (שמצריך חותם או הרחקה). וכן בשני דברים צלויים זה אצל זה — מותר בדיעבד, ולכתחילה יזהר.
שפחות וקלקול (סעיף י״ב, רמ״א) : בקדרות שאצל השפחות כשאין ישראל בבית ואינו יוצא ונכנס — יש להחמיר (תשובת הרא״ש), שאין כאן מירתת. וברמ״א: אם נתנה השפחה דבר איסור בקדרה, אין להאכילה אותו מאכל — "שלא ירגילנה בכך" (ב״י בשם שבולי הלקט). והפ״ת (ס״ק ז) חילק בין נתנה להכעיס לבין להנאתה (תפארת למשה).

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף י״ג

↩ הסבר מפורט (רמה 1)
"יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַחֲתָמָם בְּחוֹתַם דְּפוּס שֶׁל עֵץ, וְשָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִיֵּיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחָתַם אֲחֵרִים בְּאוֹתוֹ דְּפוּס, וְכֵן אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחֱלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּנֵי הַגְּבִינוֹת בְּשׁוּמַן חֲזִיר. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחַ הַדְּפוּס מֻנָּח עַל הַגְּבִינוֹת שֶׁעָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ כָּךְ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא עָשָׂה גְּבִינוֹת קְטַנּוֹת וְהֶחֱלִיפָם בִּגְדוֹלוֹת אוֹ בַּיּוֹתֵר טוֹבִים — אָסוּר. וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן.)"
הדפוס השכוח — שני חששות (סעיף י״ג) : ישראל ששכח דפוס העץ ביד עכו״ם — שני חששות: (א) שמא יזייף העכו״ם גבינות אחרות באותו דפוס; (ב) שמא החליק פני הגבינות בשומן חזיר. ופסק המחבר שאין חוששין — שאין דרך העכו״ם לטרוח בכך. ולדעת הרמ״א (יש אומרים): אין להתיר אלא אם הניח הדפוס מונח על הגבינות (שאז ניכר שלא נגעו), ובלא זה חיישינן שמא עשה קטנות והחליפן בגדולות — ובמקום הפסד יש להתיר בכל ענין. וזהו אותו יסוד דסעיף ה' (החלפה למובחר) ודסעיף ב' (הנאת העכו״ם).

9. חקירה ונפקא מינה למעשה

↩ הסבר מפורט (רמה 1)
החקירה הכוללת של הסימן : מהו הכלי המתיר את הנשלח ביד עכו״ם — חותם מוחלט, סימן בגוף הדבר, או אומדן מירתת ?
נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת רוב האחרונים) :
  1. חבי״ת (חלב, בשר, יין, חתיכת דג) → לכתחילה שני חותמות; חמפ״ג ושאר דרבנן → חותם אחד (מחבר ס״א).
  2. ביד עכו״ם — בדיעבד יש לסמוך על חותם אחד (ר״ת, רמ״א ס״א); בזמן הזה כולי עלמא מודים (ט״ז ס״ק ד).
  3. חותם מקולקל אוסר רק כשנהנה בחליפין או ביין (נגיעה); באין הנאה — אין חשש (רמ״א ס״ב).
  4. ניכר ניקור הישראל (בדיעבד) → כשר; שחיטה לבדה אינה סימן (מחבר ס״ה–ו'; ט״ז ס״ק ח–ט).
  5. מעבר לרבים / יוצא ונכנס / לא הודיעו → מותר מטעם מירתת, ולכתחילה לא ישלח בלא חותם (מחבר ס״ז, י').
ולמעשה — שאל את רבך.

10. טבלאות סיכום

↩ הסבר מפורט (רמה 1)

טבלה — אופני השמירה והדין

האופן הדין מקור בקורפוס
חבי״ת (חלב, בשר, יין, חתיכת דג) שני חותמות; בעכו״ם בדיעבד אחד מחבר ס״א; ט״ז ס״ק א–ד; ש״ך ס״ק א
חמפ״ג וכל דרבנן חותם אחד מחבר ס״א
אות / דפוס / שק אות = חותם; דפוס = אחד; שק רק בתפירות לפנים מחבר ס״ג–ד'; רמ״א
חותם מקולקל אוסר רק בנהנה בחליפין או ביין מחבר ס״ב; רמ״א
ירך בניקור הישראל כשרה (דיעבד), טביעת עין מחבר ס״ה; ט״ז ס״ק ח–ט
בהמה/עוף שחוטים בלא חותם אסורים — אין שחיטה סימן מחבר ס״ו
מעבר לרבים בלא חותם מותר (מירתת); לכתחילה לא ישלח מחבר ס״ז; ט״ז ס״ק י
המניח עכו״ם — יוצא ונכנס מותר אף נהנה; הודיעו ונהנה — אסור מחבר ס״י; ר״ס קכ״ט
שתי קדירות סמוכות מותר (תערובת גופים); לכתחילה ליזהר מחבר ס״א; ט״ז ס״ק יב

טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן

נושא שיטה א' שיטה ב'
טעם דין החותמות רש״י — דמיו יקרים / חיבת נסך הרשב״א — חבי״ת דאורייתא, חמפ״ג דרבנן
על מי גזרו שני חותמות המחבר — חבי״ת ביד עכו״ם ממש ר״ת (רמ״א) — רק בישראל חשוד; עכו״ם די באחד
שולח ומפקיד סתם המחבר — שניהם בשני חותמות יש אומרים — מפקיד שעתיד לראות, אחד
נאמנות עם הארץ בשליחות המחבר — נאמן, אין חוששין להחליף יש מי שאומר — חשוד לאכול חשוד להחליף
גבינות חתומות / דפוס שכוח המחבר — אין חוששין לזיוף רמ״א (יש אומרים) — רק אם הניחו על הגבינות; ובהפסד מתיר

טבלה — מקורות הסוגיא

גמרא : עבודה זרה ל״א. (חותם בתוך חותם ביין) · ל״ט. (המניח עכו״ם בחנותו, מירתת) · ל״ט: (סימני דגים וחתיכת דג) · מ׳. (סימן הניקור והחיתוך) · ע׳. (יוצא ונכנס)
ראשונים : רש״י · רבנו תם (ר״ת) · ריב״א · רמב״ם (מאכלות אסורות) · רשב״א (תורת הבית) · תוספות · רא״ש (פרק גיד הנשה ופרק אין מעמידין) · תרומת הדשן (סי' ר') · מרדכי (פרק אין מעמידין) · מהרי״ק (שורש ל״ג) · טור · איסור והיתר הארוך (כלל כ״ג, מ״ז) · כל בו
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · פרי חדש · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה · ערוך השולחן · תפארת למשה · יביע אומר / ילקוט יוסף

→ רמה א' — יסוד רמה ג' — סיכום ←
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
פלפול ועיון בדין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח ביד עכו״ם · סימן קי״ח · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · לעמוד הבית · סימן קי״ח · ♥ לתמיכה

📖הצטרף לחברותא