יסוד הסימן: כיצד נשמרת כשרותו של דבר מאכל הנשלח (שולח) או המופקד (מפקיד) ביד עכו״ם, בלא שמירה רצופה ? שלושה כלים נתנו חכמים בידינו: חותמות — חתימה הניכרת לבעליה ; סימנים — טביעת עין בגוף הדבר עצמו (ניקור, צורת החיתוך) ; ונאמנות / מירתת — היתר התלוי בכך שהעכו״ם ירא שמא ייתפס. הסימן בנוי במדרגות: מן החותם המוחלט (סעיף א') ועד למירתת שאינו אלא אומדן (סעיף י'), ובכל שלב נדון אם די בו לכתחילה או רק בדיעבד.
שלוש שאלות־יסוד החוצות את הסימן :
כמה חותמות — חותם אחד או שני חותמות, ומה תלוי בכך (סעיפים א'–ד').
מהו סימן מספיק — אות, דפוס, מפתח, ניקור — ומתי מועיל רק "למי שמכיר" (סעיפים ג', ה').
מתי סומכין על מירתת לבד — מעבר לרבים, יוצא ונכנס, נאמנות עם הארץ (סעיפים ז'–י״ב).
כל הסימן עומד על חלוקת המאכלים לשתי קבוצות — אלו הצריכים שני חותמות ואלו שדי להם באחד; וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בטעם החלוקה.
היסוד — חבי״ת וחמפ״ג (ט״ז ס״ק א) :
מלמדנו הט״ז סימן לזכרון: חבי״ת — חֲלָב, בָּשָׂר, יַיִן, חֲתִיכַת דָּג — צריכים שני חותמות; חמפ״ג — חֹמֶץ, מוּרְיָיס, פַּת, גְּבִינָה (וכל שאיסורו מדברי סופרים) — די להם בחותם אחד. ולא מנינא בעלמא הוא, אלא יש בו שני טעמים נפרדים — וזהו לב הסוגיא.
שני טעמים לחלוקה — רש״י והרשב״א :
שיטה
טעם חבי״ת (שני חותמות)
נפקא מינה
רש״י
דמיו יקרים וחיבת נסך — דברים שדמיהם יקרים, או שיש בהם חיבת איסור (כיין נסך), חשודין על החלפתם → שני חותמות
תלוי ביוקר ובחיבה, לא בחומר האיסור
הרשב״א
חשש דאורייתא — חבי״ת איסורן מן התורה → החמירו בשני חותמות; חמפ״ג איסורן מדרבנן → די בחותם אחד
תלוי בחומר האיסור (דאורייתא / דרבנן)
נפקא מינה להלכה — היקף הרשימה (ט״ז ס״ק א) : אין זו מחלוקת תיאורטית. לפי רש״י (דמיו יקרים), כל דבר יקר־ערך או שיש בו חיבה — אף שאיסורו מדרבנן — יצטרך שני חותמות; ולפי הרשב״א (דאורייתא), הגדר חד וברור: כל איסור תורה — שניים, כל איסור דרבנן — אחד. ומכאן שהמחבר שמנה "וכל שאיסורו מדברי סופרים → חותם אחד" נקט כלשון הרשב״א, שהגדר הוא חומר האיסור. וכבר עמד הט״ז על כך שהחָלָב והגבינה — שניהם מן החלב — נחלקו (חלב לחבי״ת, גבינה לחמפ״ג), והיינו לפי דרגת איסורם.
חידוד הש״ך (ס״ק א) — חותם בתוך חותם בבשר : מדקדק הש״ך שבָּשָׂר טעון חותם בתוך חותם (שני חותמות) אף במקום שהטבחים ישראלים, ואין למדים מן ההיתר שבסימן א' (סעיף ד') — ששם מדובר בבשר הנמצא ביד טבח ישראל מוחזק, וכאן בנשלח ביד עכו״ם שאינו בר־שמירה. נמצא שהחשש כאן אינו על השוחט אלא על החלפת החתיכה בדרך.
דקדוק הפתחי תשובה (ס״ק א) — חלב טמא : מביא הפ״ת בשם הש״ך דחלב טמא שנתערב, מין במינו, בטל ברוב מן התורה — ונמצא שאיסור החלב כאן אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לדעת הרשב״א היה ראוי שיסתפק בחותם אחד. ועיין שם שיישבו דחָלָב שמנו במחבר בכלל חבי״ת הוא חשש איסור הניכר, ולא נדון מדין ביטול. (וכן בפ״ת ס״ק ב — חמאה ששלחה בלא חותם נדון לקמן סימן קכ״ז.)
החקירה — מה מוסיף החותם השני : אם חותם אחד יש בו כדי להוכיח שלא נגעה בו יד זרה, מה מוסיף השני ? והלא אם יכול העכו״ם לזייף חותם אחד — יזייף גם שניים ! מכאן שדין שני חותמות אינו עומד על קושי הזיוף בלבד, אלא על מירתת — ככל שרבים הסימנים, כן גובר חששו של העכו״ם שלא יעלה בידו לזייפם כולם בלא שיוודע.
על מי גזרו שני חותמות — מחבר ורמ״א :
שיטה
חבי״ת ביד עכו״ם
מקור
המחבר (סתם)
חבי״ת הנשלח ביד עכו״ם → שני חותמות ממש
מחבר ס״א
יש אומרים (במחבר)
שני חותמות רק בשולח שאינו עתיד לראות החותם; מפקיד שעתיד לראות חותמו — חותם אחד, כי הוא ירא
מחבר ס״א
הרמ״א (ר״ת)
שני חותמות רק בישראל חשוד; אבל ביד עכו״ם — הכל שרי בחותם אחד; ובדיעבד יש לסמוך
רמ״א ס״א; טור בשם ר״ת
היסוד — ישראל חשוד גרע מעכו״ם (ט״ז ס״ק ב) :
חידוש גדול בשם ר״ת: העכו״ם מירתת — ירא הוא להחליף, פן ייוודע ויפסיד את שכרו ואת אמונו; על כן ביד עכו״ם די בחותם אחד. אבל ישראל חשוד — שכבר פרץ גדר ואינו ירא — גרע מעכו״ם, ובו דווקא הצריכו שני חותמות. נמצא שהחושד פחות נאמן מן הנכרי, שהרי הנכרי לפחות מירתת.
קושיית התוס' — מפתח וחותם (ט״ז ס״ק ג) : אם די בחותם אחד מטעם מירתת, מדוע אמרו (סעיף ד') שמפתח וחותם הוי שני חותמות — והרי משמע שצריך שניים ? ועוד: אם העכו״ם מירתת, למה הוצרכו כלל לחותם, ולא די במירתת לבד כמעבר לרבים ?
תירוץ ר״ת (ט״ז ס״ק ג) : דין שני חותמות שבגמרא (וכן מפתח וחותם) נאמר בישראל חשוד או בעיקר הדין; אבל בעכו״ם, מאחר שמירתת, הקילו בדיעבד בחותם אחד. נמצא שאין סתירה: שני חותמות הוא גדר הלכתחילה (ובחשוד לעיכובא), וחותם אחד הוא הקולא בעכו״ם מטעם מירתת. וזהו שדקדק הרמ״א "ובדיעבד יש לסמוך על זה".
הכרעת בדיעבד — בזמן הזה כולי עלמא מודים (ט״ז ס״ק ד) : מסיק הט״ז שבזמן הזה, שאין העכו״ם יודע במנהגי החותמות ואינו מעלה על דעתו לזייפם, כולי עלמא מודים שדי בחותם אחד בעכו״ם, ואין כאן אלא חומרא לכתחילה. ומכל מקום לכתחילה ראוי לעשות שני חותמות בחבי״ת כסתם המחבר, וכמו שכתב הש״ך בבשר.
חידוש הרמ״א — תנאי החשש (טור וב״י בשם תוס') : אין החותם המקולקל אוסר מאליו, אלא רק כשמתקיימים תנאי החשש: (א) נהנה בחליפין — שיש לעכו״ם ריווח בהחלפה, או (ב) ביין שיש לחוש לנגיעה (יין נסך). אבל אם הדבר טוב כמות שנשלח ואין לעכו״ם הנאה בהחלפה — אין חוששין אף שהחותם מקולקל. וזהו עיקר גדול בכל הסימן: כל החששות תלויים בהנאת העכו״ם; באין הנאה — אין חשש החלפה. (ודין זה כפול בסימן ק״ל, ועיין שם.)
היסוד — מנין החותמות לפי הקביעה : אות אחת = חותם אחד; שתי אותיות = שני חותמות — שכל אות נכתבת בפני עצמה, ויש בה טורח נפרד לזייף. אבל דפוס שיש בו כמה אותיות אינו אלא חותם אחד, "כיון שקובעין אותם בבת אחת" — אין כאן אלא מעשה־חתימה אחד, וזיופו כזיוף אות אחת. נמצא שמנין החותמות תלוי במספר מעשי החתימה הנפרדים, לא במספר הצורות.
כתב כסימן — רק "למי שמכיר" (סעיף ג') : במקום שמצויים מומרים וכותים היודעים לכתוב, אין הכתב סימן אלא למי שמכיר את הכתב — את צורת ידו של הבעלים. שאם אין מכירו, יכול אחר לכתוב כמותו ולזייף. וזהו גדר הטביעת עין בכתב: סימן שאינו מועיל אלא לבעליו ולמכיריו, ולא סימן מוחלט. (ודין זה כפול בסימן ק״ל ס״ו.)
מפתח, שק ותפירות (סעיף ד', רמ״א) :מפתח וחותם = שני חותמות, אבל מפתח לבדו אינו אפילו חותם אחד (שיכול העכו״ם לפתוח ולנעול בלא שיוודע). וכן שק חתום אינו אפילו כחותם אחד — שיכול להתיר התפירה ולחזור ולתפור, אלא אם כן הפך התפירות לפנים (שאז ניכר אם נפתח); וחתם את הדבר וגם את השק → שני חותמות. נמצא שאין סימן נחשב חותם אלא אם פתיחתו ניכרת.
היסוד — סימן בגוף הדבר (טביעת עין, ט״ז ס״ק ח) :
לעומת החותם שהוא סימן חיצוני, הניקור הוא סימן בגוף הבשר עצמו: צורת חיתוך הירך אחר חטיטת הגיד, נטילת חוט דידא וחוט שאצל החזה — מלאכת ניקור שאין העכו״ם בקי בה, ומי שמכירה בטביעת עין יודע שמיד ישראל יצאה (ועיין סימן ס״ג בדיני הניקור). ולפיכך אין צריך חותם כלל בחתיכה כזו.
דיעבד דווקא (ט״ז ס״ק ח–ט) : מדקדק הט״ז שהיתר הירך הוא לדיעבד בלבד — כשכבר נשלחה בלא חותם — אבל לכתחילה לא ישלח בלא חותם (כדלקמן סעיף ז'). ובתרנגולת (ס״ק ט) הוסיף: אם ניכר בה ניקור הישראל — כשרה; וכן בפ״ת (ס״ק ו) בתרנגולת שהובהבה באש כדרך שישראל מהבהב (ועיין סימן ס״ח). היסוד אחד: טביעת עין בגוף הדבר במקום חותם.
חקירה — מדוע סימן שחיטה אינו סימן (סעיף ו') : בהמה ועוף שחוטים שנשלחו בלא חותם — אסורים, "שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו". וצריך עיון: והלא גם השחיטה מלאכת ישראל היא ! אלא שחתך השחיטה אין בו טביעת עין ייחודית — שכל חתך נראה כחברו, ויכול העכו״ם להחליף בנבילה החתוכה כיוצא בה. נמצא שאין כל חיתוך מועיל אלא אותו שיש בו ניכר מובהק (ניקור), ולא חתך סתמי.
נפקא מינה — דאורייתא ודרבנן בהחלפה (רמ״א ס״ה) : שאר החתיכות שנשלחו עם הירך, אם יש לחוש שהוחלפו —
בבשר ושאר איסור דאורייתא → אסורות, שאין מקילין בספק דאורייתא.
באיסור דרבנן (גבינות) → אם מכיר קצתם שלא הוחלפו, והם היותר טובים ששלח → כולן מותרות — "דודאי אם החליף היה לוקח הטובים שבהם", ומדאחזיק במובחר, לא החליף השאר.
היסוד — מירתת כתחליף לחותם (ט״ז ס״ק י) :
מעבר לרבים מתיר אף בלא חותם, "שהוא ירא שמא יראנו אחד מן העוברים ויתפס עליו כגנב". וחידש הט״ז שאף במקום שאין עוברים אלא עכו״ם — מהני המירתת, שאף עכו״ם החושד בחברו שגנב יתפסנו (וכן בסימן קכ״ט ס״ד). נמצא שאין המירתת תלוי בנוכחות ישראל דווקא, אלא בעצם החשש שייתפס. ומכל מקום לכתחילה לא ישלח בלא חותם — שאין סומכין על אומדן לכתחילה.
נאמנות עם הארץ (סעיף ח') :
שיטה
עם הארץ ששלחו בידו בשר
מקור
המחבר (סתם)
נאמן אף שאינו מוחזק בכשרות; אין חוששין שמא יחליף; ואף עבדים ושפחות נאמנים
מחבר ס״ח
יש מי שאומר
החשוד לאכול דברים שאין דרך להקל בהם — חשוד אף להחליף
מחבר ס״ח
שורש המחלוקת — חזקת כשרות וחזקת שמירה : לדעת המחבר (סתם), אף עם הארץ שאינו מוחזק בכשרות — שליחות אין בה חשש החלפה, שאין אדם משנה מן השליחות שהוטלה עליו בלא ריווח. אבל ה"יש מי שאומר" סובר שמי שכבר פרץ באכילת איסור — אבדה ממנו אף חזקת השמירה, וחשוד גם להחליף. והוא דומה לחקירה דלעיל (סעיף ב') אם החשש תלוי בהנאה או בעצם הפירצה.
חותם או "כשר" — חזקת ישראל (סעיף ט') : בשר הנמצא ביד עכו״ם וכתוב עליו חותם או "כשר", אף שאינו יודע מי כתבו — כשר, "דמידע ידיע שהוא של ישראל". והוא דווקא במקום שאין שם עכו״ם היודעים לכתוב (שאם יש — חיישינן שמא עכו״ם כתבו). וזהו גדר האומדנא: סימן שאין דרכו אלא בישראל מעיד על עצמו. וברמ״א: יש אוסרים בגבינות החתומות שמא נשארו הדפוסים ביד עכו״ם וזייפו, ובדיעבד אין להחמיר (מהרי״ק; א״ו הארוך).
החקירה — מה שורש ההיתר, מירתת או אין הנאה : בסעיף זה שני נימוקים נפרדים להיתר: (א) מירתת — "עתה יבוא ויראני", ולכן יוצא ונכנס / לא הודיעו מתיר אף שנהנה; (ב) אין לו הנאה — שאם אין לעכו״ם ריווח, אינו מחליף "להכשילו" בחינם. וצריך עיון אם הם שני היתרים החלוקים, או שהאחד שורש לחברו.
שני ההיתרים והיחס ביניהם :
נהנה בחליפין — ההיתר תלוי במירתת בלבד: דווקא יוצא ונכנס, או שהה ולא הודיעו ולא סגר. אבל הודיעו שדעתו לשהות → בטל המירתת ("יודע שלא אבוא") → אסור.
אינו נהנה בחליפין — מותר בכל ענין, אף הודיעו, שאין סברה שיחליף להכשילו בלא ריווח. נמצא ש"אין הנאה" היתר רחב יותר ממירתת.
נפקא מינה — "הודיעו" : כל חילוק "הודיעו / לא הודיעו" אינו אלא בנהנה; וטעמו: כשהודיעו העכו״ם שמתעכב, נסתלק המירתת, שיודע שלא יבוא בעליו פתאום. ובאינו נהנה — אין נפקא מינה כלל אם הודיעו (ועיין ריש סימן קכ״ט). זהו היישום המעשי לכל דין "המניח עכו״ם" בבית ישראל ובכליו. ולמעשה — שאל את רבך.
היסוד — תערובת גופים, לא תערובת טעמים (ט״ז ס״ק יב) :
חידוש גדול: כל היתר שתי הקדירות הסמוכות אינו מטעם ביטול בששים, אלא משום שחשש החלפה בלבד הוא — והעכו״ם מירתת. ולענין ניצוצות שמא יתזו מזו לזו (כשפיהן מגולה) חידש הט״ז (על פי פסחים, כיצד צולין) שאין חוששין לתערובת גופים מועטת כזו, שאין דרך ניצוצות לקפוץ ולהבלע. נמצא שאין כאן לא חשש טעם ולא חשש גוף ממשי.
לכתחילה ודיעבד (סעיף י״א סוף) : אף שמדינא מותר, מסיים הטור שלכתחילה יש ליזהר אפילו בשתי קדירות — ולא יעמיד קדרת היתר בצד קדרת איסור ביד עכו״ם. נמצא שכל הסימן בנוי על שני מישורים: הדין (שמתיר מטעם מירתת ואומדנא) והזהירות לכתחילה (שמצריך חותם או הרחקה). וכן בשני דברים צלויים זה אצל זה — מותר בדיעבד, ולכתחילה יזהר.
שפחות וקלקול (סעיף י״ב, רמ״א) : בקדרות שאצל השפחות כשאין ישראל בבית ואינו יוצא ונכנס — יש להחמיר (תשובת הרא״ש), שאין כאן מירתת. וברמ״א: אם נתנה השפחה דבר איסור בקדרה, אין להאכילה אותו מאכל — "שלא ירגילנה בכך" (ב״י בשם שבולי הלקט). והפ״ת (ס״ק ז) חילק בין נתנה להכעיס לבין להנאתה (תפארת למשה).
הדפוס השכוח — שני חששות (סעיף י״ג) : ישראל ששכח דפוס העץ ביד עכו״ם — שני חששות: (א) שמא יזייף העכו״ם גבינות אחרות באותו דפוס; (ב) שמא החליק פני הגבינות בשומן חזיר. ופסק המחבר שאין חוששין — שאין דרך העכו״ם לטרוח בכך. ולדעת הרמ״א (יש אומרים): אין להתיר אלא אם הניח הדפוס מונח על הגבינות (שאז ניכר שלא נגעו), ובלא זה חיישינן שמא עשה קטנות והחליפן בגדולות — ובמקום הפסד יש להתיר בכל ענין. וזהו אותו יסוד דסעיף ה' (החלפה למובחר) ודסעיף ב' (הנאת העכו״ם).
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח ביד עכו״ם · סימן קי״ח · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.