מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז והפתחי תשובה,
ועד ערוך השולחן וההכשרים של ימינו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ט (כ׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, ערוך השולחן
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן קי״ט.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק מפורש ובר-בדיקה (רמב״ם, ערוך השולחן). על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה), ולכן לא נייחס לו כאן שום פסק. כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים תלויים בפרטי מציאות — מיהו האיש, על מה בדיוק חושדים בו, מה אמר ובאיזה מאכל — שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם. וכאן נדרשת זהירות נוספת: הסימן עוסק בשמו של אדם, ואין לשון הרע נעשית מותרת מפני שנכנסה תחת כותרת הלכתית.
החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם:
הגה וי״א אפי׳ ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרו׳ אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי׳ שיש לחוש לאיסור מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו (ב״י בשם הרמב״ם פי״א דמ״א ופ״ג דין כ״א):
העיקרון. מי שחושדים בו שאוכל דברים אסורים — בין באיסור תורה בין באיסור דרבנן — אין נסמכים עליו באותם דברים; ואם נתארחו אצלו, לא יאכלו משלו מן הדברים שהוא חשוד עליהם.
הרמ״א: יש אומרים שאף מי שאינו חשוד, אלא שאין מכירים אותו כמי שהוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש בהם חשש איסור; ומכל מקום אם נתארח אצלו — אוכל עמו.
— שולחן ערוך יורה דעה קי״ט:א · מקור הרמ״א: רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ה–כ״ו · ספריא יו״ד קי״ט:א
ערוך השולחן מגדיר את המילה חשוד בהגדרה רחבה: אין צורך שהתקבלה עדות בבית דין — תמצית: קול בעלמא די בו לעשותו חשוד. וזו לשונו:
« אלא אפילו חשד בעלמא שיצא עליו קול קלא דפסיק או קלא דלא פסיק מקרי חשוד »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:כ׳
אך מיד הוא מציב את הגבול, והוא קריטי בזמננו:
« ולפ״ז נלע״ד דאם יצא הקול ע״י שונאים לית בה ממשא ולא מקרי חשוד »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:כ״א
קול שיצא מפי בעלי ריב אין בו ממש כלל. לפני שמחילים מילה אחת מסימן זה על אדם, צריך לדעת מהיכן בא מה שנדמה לנו שאנו יודעים עליו.
סימן קי״ט מונה כ׳ סעיפים. המחבר בונה סדר: תחילה החשוד ומה עוד אפשר למסור לידו (א׳–ג׳), אחר כך גבולות החשד (ד׳–ו׳), אחר כך מה שנשאר מנאמנותו (ז׳–ח׳), אחר כך מקרי זהות מורכבים (ט׳–י״ב), אחר כך ההשלכות הממוניות והמשמעתיות — המוכר והטבח (י״ג–י״ח) — ולבסוף השליח שנשלח לקנות (י״ט–כ׳). זו מפת הסימן כפי שהיא עולה מן הטקסט עצמו.
| סעיף | הנושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| א | הגדרת החשוד | חשוד לאכול איסור — תורה או דרבנן — אין סומכין עליו בהם; ואם נתארח אצלו, לא יאכל משלו מאותם דברים. רמ״א (וי״א): אף מי שאינו חשוד, אם אין מכירין אותו כמוחזק בכשרות — אין קונים ממנו יין ודברים שיש לחוש בהם; אך המתארח אצלו אוכל עמו. |
| ב | חשוד למכור ולא לאכול | מתארח אצלו ואוכל עמו; ואם שולח לביתו — מותר, חזקה שממה שהוא אוכל משגר לו. רמ״א: עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד. |
| ג | למסור לו את מאכלו | מותר ליתן לו משלו שיתקן או יבשל: אין חוששין לחליפין, שאינו חשוד על הגזל. אבל הנותן למי שחושש בתקנתו — חמותו, פונדקית — אסור, שמא מחמת בושה תחליף רע בטוב. רמ״א: ומכל מקום מותר להפקיד אצלו שיחזיר כמות שהוא. |
| ד | התפשטות החשד | החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים; אבל כל מה שצריך לאותו דבר — חשוד גם עליו: הטבח שהרגיל את הנערים באגוזים נקנס שלא ימכור אפילו אגוזים. |
| ה | מן החמור אל הקל | החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש — אלא אם כן הקל חמור בעיני בני אדם, שנזהרים בו יותר. |
| ו | חזר לסורו | חשוד על שני דברים, חזר בו ויצא מידי חשד שניהם, ואחר כך נחשד על אחד מהם — אפילו הקל — חוששין שמא חזר לסורו בשניהם. |
| ז | מה שנשאר מנאמנותו | מפורסם באחת מעבירות שבתורה — חוץ מעבודת כוכבים וחילול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו — נאמן בשאר איסורים; ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא. רמ״א: החשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד, מיהו לאותו דבר אינו נאמן. רמ״א: הנוהג איסור בדבר מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו. |
| ח | שבועה | החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. |
| ט | חטא מחמת יראה | גר שחזר והמיר מחמת יראה, וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו — ישראל גמור הוא, שחיטתו מותרת, ואינו אוסר יין במגעו. |
| י | מוסר | שחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים (והפניית הרמ״א: ועיין סימן ב׳ · 2 שיש פוסלים שחיטת מוסר). |
| י״א | מומר בשני פנים | המאמין בעבודת כוכבים בפני עובדי כוכבים בעיר אחת, ואומר שהוא יהודי בבית ישראל בעיר אחרת — אינו עושה יין נסך. |
| י״ב | אנוסים | שנשארו בארצותם: אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ואין בידם להימלט — סומכים על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען. |
| י״ג | מכר איסור — דיני ממון | נודע קודם אכילה: מחזיר ומקבל דמיו. נודע לאחר אכילה: מה שאכל אכל, והמוכר מחזיר את הדמים (איסור תורה). מכרו לעובד כוכבים או השליכו לכלבים: משלם דמי טריפה. איסור דרבנן: אם הפירות קיימים — מחזיר ונוטל דמיו; אכלם — אין המוכר מחזיר כלום. וכל איסורי הנאה, אף מדבריהם — מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל. |
| י״ד | בשר שלא נבדק | מכר בשר ואחר כך נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן — דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים. רמ״א: ואם איתרע חזקת כשרותה ואין יכולין לבדוק וצריך לאסרה מספק — הרי היא כוודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים. |
| ט״ו | עונשו של המוכר | מעבירים אותו ומשמתים אותו, ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או יוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב — שוודאי עשה תשובה בלא הערמה, כיון שאינו חס על ממונו. |
| ט״ז | טבח שהכשיל בכוונה | שמעשיו מוכיחים שרצה להכשיל את הציבור, כגון שחתך הסירכות — מסלקין אותו; ומכל מקום פטור מלשלם דמי הבהמה לבעלים. |
| י״ז | « שוגג הייתי » | טבח שיצאת טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. |
| י״ח | חוסר בקיאות | יצאו טריפות מתחת ידו מחמת שאינו בקי — יש לו תקנה שילמד ויחכם. רמ״א: ההליכה למקום שאין מכירין אותו היא במזיד או במוחזק לכך; ואם נוכל לתלות בטעות — סגי בקבלת דברי חבירות ותשובה לפי ראות עיני הדיין. |
| י״ט | השליח | « קנה לי גבינה כשרה מן המומחה »: אמר « מהמומחה קניתי » — אינו נאמן; « מאיש פלוני מומחה קניתי » — נאמן. הביא מנחה בשם אחד מהמומחין — נאמן, שאינו חשוד להחליף. וכל זה כשאינו חשוד על הגזל; ואם הוא חשוד על הגזל — כל שכן שחשוד על החליפין. רמ״א: וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא. |
| כ | מה שאין הרבים מקילין בו | החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם — אף הוא חשוד להחליף; ויש אומרים שאין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות (והפניה לסימן קי״ח · 118). |
מקור היש אומרים — הרמב״ם. הרמ״א עצמו מפנה לבית יוסף בשם הרמב״ם. והרמב״ם כתב שכבר בזמנו אין לוקחין יין אלא ממי שהוחזק בכשרות:
« ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ה
ואף על פי כן אותו רמב״ם עצמו מקיים את ההכנסה לבית: המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן אוכל ממה שמגישים לו ואינו צריך לשאול — תמצית: די שיֵדע שהוא יהודי, אלא אם כן הוחזק שאינו כשר.
הש״ך (ס״ק א) דוחה את היש אומרים וקובע חזקת כשרות כללית:
« אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי׳ באיסור דאורייתא »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק א
הוא מבסס זאת על הראב״ד, על רש״י, על הירושלמי, ומעיר שהדרכי משה עצמו העיד שאין המנהג כרמב״ם. ויוצא מן הכלל אחד, והוא כבד משקל — הטבח השוחט לעצמו ומוכר, שבו מביא הש״ך את הכלל המקובל:
« אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא״כ היה מוחזק בכשרות »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק א
וטעמו: השחיטה שכיחה טובא, ודיניה מרובים, ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה — ולכן שם, בלא חזקת כשרות, אסור.
הט״ז (ס״ק ב) הולך בדיוק לצד השני. גם הוא מביא את הדרכי משה, אך מסיק שמאחר שהרמ״א כן כתב כאן את היש אומרים, אין לנהוג כמנהג המקל:
« ונכון הוא בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק ב
והש״ך (ס״ק ג) מרחיב דווקא את היקף דברי הרמ״א לצד האחר: « שאר דברים » כולל אף איסורי דרבנן גמורים — גבינה ופת — ואף חלב, שלא כרמב״ם שהתיר לקחת חלב מכל אדם:
« ומסתימת דברי הרב משמע דה״ה חלב אין לוקחין ממנו אא״כ הוחזק בכשרות »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק ג
« אלא כל שמתנהג ע״פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג׳ פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דתוה״ק זה נקרא מוחזק בכשרות »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:י״א
ולפי זה, אומר הוא, אין הפרש למעשה בין הרמב״ם לרש״י והראב״ד אלא באדם שאין מכירין אותו כלל. ושם בדיוק נופל פסקו, בלא כחל ושרק:
« וביחוד בזמה״ז שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירין אותו בלא כתב הכשר »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:ט׳
והוא מתאר מנהג זה כהמנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל: מי שאין מכירין אותו מביא עם סחורתו (יין, גבינה, חמאה, קמח פסח, בשר מעושן) כתב הכשר מרב היושב על כסא ההוראה. זהו, מילה במילה, תיאורו של ההכשר המודרני.
« ודע דכל ענין זה אינו נוגע לדיני שחיטה ובדיקה וניקור שבשם לדברי הכל צריך לידע שהוא מומחה וצריך לבודקו »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:י״ב
והטעם ברור: כאן אין חכמה ואומנות אלא נאמנות בלבד; שם צריך חכמה, אומנות יתירה ויראת שמים ברורה. ההיתר בדיעבד שם אינו מכוח נאמנות אלא מכוח רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן — ולכתחילה אין לסמוך על זה.
למעשה (אצל מי קונים). שלושה מצבים, שלושה דינים. (א) יהודי שאתה מכיר והוא חי על פי התורה — קונים ממנו ואוכלים אצלו: זה הש״ך, וערוך השולחן מזכיר שהרף נמוך (מצוות היום-יום, בית מתנהל בכשרות), לא גבורה. (ב) אדם שאין מכירין אותו — אין קונים בלא כתב הכשר: זה הרמ״א, הט״ז, והמנהג הכללי שתיאר ערוך השולחן, שהוא ההכשר שלנו. (ג) הזמנה — הכנסת האורחים נשארת פתוחה: אף הרמ״א והרמב״ם כתבו שהמתארח אצלו אוכל עמו, אלא אם כן הוחזק שאינו כשר. ובשחיטה, בדיקה וניקור אין אף אחת מהקולות הללו: צריך מומחה. לדעת לאיזה משבצת נופל מקרך — ליישום במצבך, שאל את רבך.
« דאע״ג דחשיד אלפני עור וגו׳ מ״מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק ג
ומכאן ההשלכה המעשית של הסעיף: מתארחים אצלו ואוכלים על שולחנו, ומה ששולח לבית מותר, שכן תמצית: חזקה שממה שהוא אוכל בעצמו הוא משגר.
הרמ״א מוסיף בסוגריים שהעובר לתיאבון אינו נקרא חשוד. שלוש קריאות מתמודדות.
הט״ז (ס״ק ד) רואה בהגהה דבר שאינו עומד, ואומר זאת במפורש:
« כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג״ה זו »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק ד
וטענתו: על איסור אחר הוא נאמן גם בלא הלתיאבון; ועל אותו איסור עצמו, אף הלתיאבון אינו מציל — ואם כן מה נשאר להגהה?
הש״ך (ס״ק ו) מקיים את הרמ״א בצמצום היקף המילה:
« דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק ו
כלומר: שם « חשוד » אינו חל אלא על מי שהיה בוחר באיסור אף כשההיתר מונח לפניו. והש״ך מבדיל בזהירות בין זה לבין המומר אוכל נבילות לתיאבון שבסימן ב׳ · 2, שם דורשים בדיקת סכין — כי שם התאווה עדיין פועלת נגדו, שהרי היה צריך לטרוח כדי לעשות כשורה.
ערוך השולחן (קי״ט:י״ג–י״ד) אף הוא מוצא את ההגהה תמוהה, ומציע קריאה אחרת לגמרי: « לתיאבון » כאן הוא העבירה המקרית, של מי שתקפו יצרו פעם אחת.
« ולשון חשוד הוא על דבר תמידי לא באקראי וכן נ״ל עיקר לדינא »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:י״ד
והוא סומך זאת על הפסוק שהביא מקהלת — אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא: נפילה בודדת אינה עושה שם רע.
למעשה (התאווה והאמון). שלושה דברים. (א) יהודי שנכשל מחולשה אינו אדם שדיבורו כאין: בכל מה שאינו נושא חולשתו הוא נאמן, וערוך השולחן אף מסרב לקרוא « חשוד » לנפילה מקרית. (ב) ואילו בנושא חולשתו עצמו — לא הט״ז, לא הש״ך ולא ערוך השולחן עושים אותו נאמן; זו קריאתם המשותפת. (ג) מסירת מאכל שלו לידיו מותרת ככלל, למעט היכן שלמתווך יש מניע לעשות טוב שידחוף אותו להחליף. כל אחד משלושת אלה תלוי כולו בעובדות — ליישום במצבך, שאל את רבך.
« קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי »
— בכורות ל׳ ע״א
הש״ך (ס״ק י) מדייק את המנגנון: אין באגוזים חשש איסור כלל — זהו קנס, מפני שדרכם עברה המכירה האסורה. הט״ז (ס״ק ו) מנסח כמותו: הקנס על המכירה, לא על החומר. הט״ז (ס״ק ז) דן בהרחבה בפער שבין לשון הטור ללשון הגמרא, וערוך השולחן (קי״ט:כ״ב) מוציא מכך את הכלל למעשה: כשבית דין מבינים שהמוצר המותר שימש מנוף למכירה האסורה — אוסרים עליו למכור גם אותו, ולא יותר מזה.
סעיף ה׳ מוריד את החשד מן החמור אל הקל, אלא אם כן התהפכו הדברים בעיני הבריות. הש״ך (ס״ק י״ב) מציב תנאי המשנה הכל — צריך להישאר באותו מין איסור:
« ומיהו כל זה לא איירי אלא החשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הם מין איסור אחד »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק י״ב
והוא מביא לכך את הרמב״ן (תשובה סימן ק״ע), הרשב״א (תשובה סימן ס״ד) והבית יוסף, וממחיש מסימן ב׳ · 2: מומר לערלות אינו מומר לשחיטה, אף שהמילה חמורה גם בעונש וגם בעיני הבריות. שני תחומים הם.
הט״ז (ס״ק ח) מוסיף צמצום שני, נפשי באופיו:
« פי׳ כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק ח
הגלישה מן החמור אל הקל פועלת רק היכן שיש לו הנאה; היכן שאין לו מה להרוויח, חוזרים לכלל — חשוד לדבר אחד ולא לאחרים.
ערוך השולחן (קי״ט:כ״ח–ל״ב) מרחיק לכת: הוא מראה מן הרמב״ם ומתשובת הרמב״ן שלדעתם כלל « מחמור לקל » אינו קיים כלל כעיקרון כולל. וראייתו יפה: אילו היה קיים, מדוע הוצרכה הגמרא לטעם מיוחד בעבודת כוכבים ובחילול שבת — שהם ככופר בכל התורה כולה? והוא מביא את תשובת הרמב״ן שבבית יוסף:
« דעבריין לערלות אינו עבריין אצל שחיטה »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:ל׳ בשם תשובת הרמב״ן
למעשה (תחום החשד). הכלל היסודי מגן: מה שיודעים על אדם בנקודה אחת אינו נמשך לאחרות. הגלישה מן החמור אל הקל פועלת לש״ך רק בתוך תחום אחד, ולט״ז רק היכן שיש לו הנאה; וערוך השולחן חולק עליה כעיקרון עצמאי. ומכאן מסקנה מעשית חזקה: מחולשה ידועה בתחום אחד אין ללמוד חשדנות כללית על כשרותו. ולהיפך, נפילה לאחר תשובה מחזירה את הכל. ההערכה אם שני איסורים הם « מין אחד » היא הכרעה הלכתית ולא התרשמות — ליישום במצבך, שאל את רבך.
« אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק י״ז
ואילו בדיני ממונות הוא מציב את המחסום ההפוך (ס״ק י״ח):
« אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק י״ח
וטעמו מן הכתוב: בממון נאמר אל תשת רשע עד, וכל היכא שנקרא רשע אסור להעיד; ואילו באיסורין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהחשוד מעיד בשל חבירו. ערוך השולחן (קי״ט:ל״ט) דן בצמצום האחרון ונוטה דווקא להכשיר אף את הפסול לעדות.
« פי׳ ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק ב
ערוך השולחן (קי״ט:ל״ח) מוסיף את הסייג המכריע: אמון זה אינו אלא היכן שאין לדבר חזקת איסור קבועה; היכן שיש — כגון בשחיטה — אין סומכין על דיבורו.
הרמ״א כתב שהחשוד בדבר שאין הבריות רואות בו עבירה אינו נקרא חשוד — ואף על פי כן אינו נאמן על אותו דבר. הט״ז (ס״ק ט) והש״ך (ס״ק י״ט) שואלים שניהם מה נשאר אפוא לכלל. הש״ך מביא שהרמ״א עצמו בתשובותיו ביאר את הנפקא מינה: זה נאמן בשבועה, שהרי לדעתו אינו עובר כלל — ואילו החשוד האמיתי אינו נאמן אף בשבועה. ערוך השולחן (קי״ט:מ׳) מביא את אותה הכרעה, ומוסיף נפקא מינה שנייה: נאמן הוא על הדברים הקלים ממנו באותו עניין.
| המצב | הדין | מקור |
|---|---|---|
| נוהג איסור מפני שכך הדין לדעתו, והאיסור ניכר בתבשיל | המאכיל רשאי להאכילו: אילו החזיק באיסור לא היה אוכל | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| אותו מקרה, אך האיסור אינו ניכר | אסור להאכילו; ואף לבשל לו בכליו אסור, אפילו אינם בני יומן | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| המתיר מבשל לו ולצורך אחרים כאחד | מותר — דהוי כדיעבד | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| נוהג איסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו | אסור להאכילו אף כשהאיסור ניכר: כמושיט כוס יין לנזיר | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| לבשל בעצמו בכלי המתיר שאינם בני יומן או בסתם כלים | מותר — חומרת המנהג לא נתקבלה עד כדי כלים | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| בעל הכלי לפנינו | צריך לשאלו אם בן יומו — כיון שאפשר לברר, מבררים | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב |
| סובר שהדבר מותר, ונמנע ממנו במקומו מחמת המנהג | לש״ך יכול לאכלו במקומות המתירים, ואפילו דעתו לחזור | ש״ך ס״ק כ; ערוה״ש קי״ט:מ״ב (שהעיר על כך צ״ע גדול) |
« מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק כ״ב בשם מהרש״ל
והסברה: במה שהדור מקל בו אינו « מושבע ועומד », ולכן שבועה מפורטת תופסת. הש״ך מסתפק אם אפשר להרחיב זאת לשאר איסורי דרבנן, ומניח את הדבר בצ״ע.
למעשה (מה שנשאר מדיבורו). ארבעה דברים. (א) עבירה ידועה, ואפילו מפורסמת, אינה מפקיעה את הנאמנות בשאר — רק עבודת כוכבים, חילול שבת בפרהסיא וכפירה בדברי חז״ל מפקיעים. (ב) בשל אחרים הוא נאמן אף על עצם הדבר שנחשד בו — למעט היכן שיש חזקת איסור. (ג) בממון הכלל מתהפך. (ד) והכלל היום-יומי ביותר: המחמיר יותר ממארחו יכול לאכול אצלו, ובלבד שהמארח יֵדע ממה הוא נמנע — ואם לא, צריך להודיעו. הבחנות אלו נחתכות בפרטי מציאות — ליישום במצבך, שאל את רבך.
« ועכשיו לא שייך דינים אלו כמובן »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:מ״ג
כוונתו למקרים הקונקרטיים של זמנו — אנוסי ספרד, הגר שחזר מחמת יראה — לא לעקרונות. והעיקרון לא הזדקן: האונס אינו עושה את החטא, ואין דנים את נאמנותו של אדם על פי מה שנאלץ להציג. והוא מוסיף סייג משלו: אם כבר נשתרש בדבר, שוב אינו כישראל רגיל.
למעשה (זהויות מורכבות). סעיפים אלו הם עד היום הבסיס ההלכתי לגשת אל מי שנעקרו מן המעשה — באונס, בהיסטוריה, בחינוך. השולחן ערוך מסרב בהם להסיק מן הנראה אל הנסתר, ומסרב אף להרחיב מסקנה מעבר לנקודה הנדונה (ש״ך ס״ק כ״ד). כל המצבים הללו פרטיים וכבדים — ולעולם אין מכריעים אותם מתוך דף. ליישום במצבך, שאל את רבך.
דרך ראשונה — קנס (רש״י). הש״ך (ס״ק כ״ה) מביאה ומיד מוציא ממנה את המסקנה:
« משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק כ״ה
ואם המוכר לא ידע — אין קנס; והש״ך דוחה את הקושיה מסעיף י״ז (« אין לו התנצלות ») בכך שזה לענין איסורא ולא להוציא ממון.
דרך שנייה — עצם הדין. ערוך השולחן (קי״ט:נ׳–נ״ב) מראה שהרמב״ם והירושלמי סוברים שאכילת איסור אינה אכילה: נפשו של אדם קצה בו, ונמצא שלא קיבל דבר. הוא מביא לכך את הרמב״ם בהלכות תרומות, ומעיר שלפי דרך זו אין הפרש כלל בין מוכר שידע לשלא ידע. ומסקנתו למעשה זהירה: תמצית: אף כשלא ידע המוכר יכול הלוקח לומר קים לי כהרמב״ם והירושלמי.
| המקרה | מה חייב | עיגון |
|---|---|---|
| איסור תורה, נודע קודם אכילה | מחזיר את הסחורה ומקבל את כל דמיו | מחבר סעיף י״ג |
| איסור תורה, נודע לאחר אכילה | מה שאכל אכל — והמוכר מחזיר את הדמים | מחבר סעיף י״ג |
| הלוקח מכרו לעובד כוכבים או השליכו לכלבים | המוכר משלם דמי טריפה, « הואיל ולא גרם לו איסור » (ש״ך ס״ק כ״ו בשם רש״י) | מחבר סעיף י״ג |
| איסור דרבנן, הסחורה קיימת | מחזיר ונוטל דמיו | מחבר סעיף י״ג |
| איסור דרבנן, כבר נאכל | אין המוכר מחזיר כלום | מחבר סעיף י״ג; ש״ך ס״ק כ״ז בטעמו |
| כל איסורי הנאה, אף מדרבנן | מחזיר את כל הדמים: אין כאן מכירה כלל | מחבר סעיף י״ג |
| בהמה שלא נבדקה כהוגן | כדין איסור דרבנן | מחבר סעיף י״ד; ערוה״ש קי״ט:נ״ה |
| ריעותא שאי אפשר לבדקה | כוודאי טריפה: מחזיר — אף לאחר אכילה (ט״ז ס״ק ט״ו; ולעומתו ש״ך ס״ק כ״ט) | רמ״א סעיף י״ד |
למעשה (המסחר). חנווני, קייטרינג או מסעדה שהגישו דבר שאינו כשר אינם יוצאים ידי חובה במילת התנצלות: לפי חומרת האיסור עשויים הם להתחייב בהחזר אף על מה שכבר נאכל. ומאידך, ספק שלא הוכרע, חומרא או מנהג אינם באותו דין. וההבחנה בין שוגג למזיד, בין איסור תורה לדרבנן, בין ריעותא אמיתית לחומרא נוספת — היא הגדרה הלכתית שאיש אינו עושה לעצמו. ליישום במצבך, שאל את רבך.
« וכל שנראה שעשה במזיד כמו טבח שיצאה טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי דא״כ כל אחד יאמר שוגג אני »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:מ״ח
אין זו הנחת רשעות: זו הכרה בכך שטענה שאין לבדקה, אם תתקבל, יטענו אותה הכל. הש״ך (ס״ק ל) מדגיש את חומרת הדין — תמצית: אף פעם אחת די בה לסילוק — ומביא את הריב״ש המבדיל בין זה לבין סימן ש״ו · 306 שבחושן משפט, שאין שם אלא הפסד ממון.
(א) אדם שיראת שמים שלו ידועה. הש״ך (ס״ק ל״ג) מביא את מהרי״ו:
« דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק ל״ג בשם תשובת מהרי״ו
ערוך השולחן (קי״ט:מ״ח) מביאו, ומוסיף שמכל מקום צריך קבלת דברי חבירות.
(ב) קול אינו מסלק. הפתחי תשובה (ס״ק ד) מביא את בית אפרים בשוחט שיצא עליו קול רינון:
« דהדבר ברור דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו »
— פתחי תשובה יורה דעה קי״ט ס״ק ד בשם תשובת בית אפרים
ואפילו בקלא דלא פסיק: קול שלא איתחזק בבית דין לאו כלום הוא — וכל שכן, כותב הוא, כשמקורו במריבה. ומוסיף שאף בעל נפש אינו צריך לחוש היכן שיש אמתלא שהקול שקר.
(ג) הגלות אינה מעשית עוד. הט״ז (ס״ק ט״ז) מביא את הים של שלמה: בזמן שאין כח להעמיד על דין התלמוד, אם יראו החכמים שאי אפשר לו לנוד ממקומו — טפלי תלוי ביה — נותנים לו תשובה במקומו בסיגוף כמשקל הזה. ומכל מקום מחמיר הט״ז:
« מ״מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק ט״ז
« שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק י״ז
ערוך השולחן (קי״ט:מ״ט) מדייק את הצורה: מקבל בפני שלושה חברים תלמידי חכמים. וחותם את כל התיק בכלל השולט באמת בעניינים אלו:
« וכל שב״ד רואים שעשה תשובה לפי חטאיו חוזר לכשרותו והכל לפי ראות עיני הב״ד »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:מ״ט
למעשה (השוחט, המשגיח, אחראי הכשרות). ארבע נקודות. (א) הכשל המקצועי בכשרות נדון בחומרה מיוחדת, ולא ידעתי אינו טענת הגנה. (ב) אך קול אינו מסלק איש — הפתחי תשובה נחרץ, וזהו החלק בסימן שנשכח יותר מכל בשעה שמצטטים אותו. (ג) חוסר בקיאות קורא ללימוד, לא לביזיון. (ד) ומידת התשובה נתונה לבית דין הרואה את האיש, לא לציבור. אף אחת מהכרעות אלו אינה נעשית מחוץ למסגרת רבנית — ליישום במצבך, שאל את רבך.
« הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר »
— ש״ך יורה דעה קי״ט ס״ק ל״ה
והש״ך (ס״ק ל״ד) מדייק את חידוש הסעיף: היה מקום לומר שמאחר שנצטווה לקנות מן המומחה — מסתמא לא עבר על דבריו; קא משמע לן שלא, כל עוד אינו נוקב בשם.
הרמ״א חותם את סעיף י״ט בכך שכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא — וכן רמז הבית יוסף. הט״ז (ס״ק י״ח) מקדיש להגהה זו בירור שלם ודוחה אותה, בהסתמך על משמרת הבית לרשב״א, המחיל במפורש את סברת המירתת על השחיטה, שהיא דאורייתא. הוא מוסיף שתי ראיות: סימן פ״ו · 86 (שסומכים אף על עובד כוכבים האומר מאיזה עוף הביצה, ואיסורה דאורייתא) וסימן קי״ח · 118 (הירך הנשלחת ביד עובד כוכבים). ומסקנתו בסוף ס״ק הארוך:
« וכך יש לפסוק למעשה »
— ט״ז יורה דעה קי״ט ס״ק י״ח
הש״ך (ס״ק ל״ז) מגן על הרמ״א בשני חילוקים: בשחיטה מסייע גם רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן; והקנייה גרועה יותר, שחשש הפסד ממון עלול לדחוף אותו לשקר, מה שאין כן היכן שאין לו מה להרוויח.
ערוך השולחן (קי״ט:מ״ז) פורש את שני הצדדים, מציע כמה תשובות, ומסיים בלא להכריע:
« ולכן דין זה הוה ספיקא דדינא »
— ערוך השולחן יורה דעה קי״ט:מ״ז
למעשה (לשלוח מישהו לקנות). הכלל המעשי פשוט להפליא: שאל את שם החנות. תשובה מעורפלת — זה כשר, לקחתי אצל ספק טוב — אינה מספיקה; תשובה נקובה בשם ובת-בדיקה כן, מפני שהיא חושפת את אומרה להיתפס. אותה סברה נכונה בהכשר: לא ההצהרה קובעת אלא האפשרות לבדוק אותה. ונשארת פתוחה שאלת איסור התורה, שהרמ״א מצמצם בה, הט״ז מכריע להיתר, וערוך השולחן מסיים בספיקא דדינא — וזו עצמה סיבה לשאול. ליישום במצבך, שאל את רבך.
הערת שיטה. הזרמים שלהלן מאריכים את עקרונות סימן קי״ט לשאלות בנות זמננו בכשרות ובאמון. אינם חלק מגוף הסימן; הם מוצגים בפרוזה, בלא ציטוט, כסימני דרך בפסיקה שיש לאשרם אצל רב לפני כל יישום.
| המקרה | כיוון ספרדי (לאימות) |
|---|---|
| יהודי שומר תורה ומצוות, מוכר, שמזמין | חזקת כשרות: אוכלים אצלו (מחבר סעיף א׳; רמב״ם מאכלות אסורות י״א:כ״ו בהכנסת אורחים). |
| מוצר ממוכר שאין מכירין אותו | נדרשת השגחה — כתב הכשר של ערוך השולחן הוא ההכשר של היום. |
| יהודי שאינו שומר מצוות המעיד שהתבשיל כשר | להבחין בין שלו לשל אחרים (סעיף ז׳), ולבדוק אם יש חזקת איסור (ערוה״ש קי״ט:ל״ח). |
| אורח המחמיר יותר ממארחו | יכול לאכול, ובלבד שהמארח יודע ממה הוא נמנע (רמ״א סעיף ז׳; ש״ך ס״ק כ). |
הערת שיטה. כאן, שלא כבחלק הקודם, העיגון ישיר: ערוך השולחן דן בסימן קי״ט בנ״ה סעיפים ונותן בו פסק מפורש לזמנו. שאר הפוסקים בני זמננו (למשל שו״ת אגרות משה על יורה דעה, לענין אמון ביהודי שאינו שומר מצוות) מוזכרים בפרוזה, בלא ציטוט, כסימני דרך שיש לאשרם אצל רב.
| המקרה | כיוון אשכנזי (לאימות) |
|---|---|
| קנייה ממי שאין מכירין אותו | כתב הכשר מרב — זהו פסקו המפורש של ערוך השולחן (קי״ט:ט׳). |
| רף « מוחזק בכשרות » | חיי יהדות רגילים ובית מתנהל בכשרות; לא חסידות יתרה ולא מעמד (ערוה״ש קי״ט:י״א). |
| שחיטה, בדיקה וניקור | אין מכל זה דבר: צריך מומחה שנבדק (ערוה״ש קי״ט:י״ב; ש״ך ס״ק א). |
| קול נגד שוחט או משגיח | קול אינו מסלקו; וקול שיצא מבעלי ריב אין בו ממש (פת״ש ס״ק ד; ערוה״ש קי״ט:כ״א). |
| מקרה מודרני | הכלי שבסימן | כיוון (לאימות אצל הרב) |
|---|---|---|
| קניית מוצר בלא הכשר אצל חנווני שאין מכירין אותו | סעיף א׳ והגה; ערוה״ש קי״ט:ט׳ | זהו מקרה היש אומרים המובהק: דורשים השגחה. כתב הכשר שתיאר ערוך השולחן הוא בדיוק התווית של היום. |
| לאכול אצל יהודי שידוע כמקל ממך | סוף סעיף א׳; סעיף ז׳ (רמ״א); ש״ך ס״ק כ | שני דינים נפרדים: במה שיש בו חשד אמיתי — נמנעים; במה שהוא חומרא אישית בלבד — אוכלים, ובלבד שהמארח יודע ממה נמנעים; ואם לא, צריך להודיעו. |
| קרוב שאינו שומר מצוות המעיד שהמאכל כשר | סעיף ז׳; ש״ך ס״ק י״ז–י״ח; ערוה״ש קי״ט:ל״ח | יש להבחין: דיבורו על של אחרים נאמן; על מה שהכין בעצמו — תלוי על מה בדיוק החשד ואם יש חזקת איסור. |
| לשלוח אדם לקנות בשר או גבינה בכשרות | סעיף י״ט; ש״ך ס״ק ל״ד–ל״ה | לבקש את שם הספק ולא הבטחה כללית: הבדיקוּת היא היוצרת את הנאמנות. ובאיסור דאורייתא ערוך השולחן (קי״ט:מ״ז) משאיר את הדבר בספיקא דדינא. |
| מסעדה או קייטרינג שהגישו דבר שאינו כשר | סעיפים י״ג–ט״ז | השלכות ממוניות ממשיות: החזר לפי חומרת האיסור, אף על מה שכבר נאכל; וסילוק האחראי אם המעשים מוכיחים כוונה. |
| קול המתהלך נגד שוחט, משגיח או עסק כשרות | סעיף י״ז; פת״ש ס״ק ד; ערוה״ש קי״ט:כ׳–כ״א | קול אינו מסלק ואינו מפקיע חזקה; וקול שיצא ממריבה אין בו ערך. הטיפול שייך לבית דין — והפצת הקול נשארת כפופה לדיני לשון הרע. |
| איש מקצוע בכשרות שטעה | סעיפים י״ז–י״ח; ש״ך ס״ק ל״ג; ערוה״ש קי״ט:מ״ח–מ״ט | להבחין בין מזיד (סילוק ותשובה יקרה) לבין חוסר בקיאות (ילמד ויחכם). ובמי שיראת שמים שלו ידועה — תולים בשגגה. |
למעשה. סימן זה נוגע בבני אדם ולא בחפצים — וזה מה שעושה אותו עדין מכל שכניו. שתי טעויות סימטריות אורבות לו: לתת אמון שאינו מבוסס עוד, ולשלול אמון שעדיין מבוסס. השולחן ערוך מתקן אחת בשנייה: החשד ממשי ויש לו השלכות (סעיפים א׳, ט״ו–י״ח), אך הוא תחום — לעניין אחד (סעיף ד׳), משאיר את דיבורו על אחרים בעינו (סעיף ז׳), ואינו נולד מקול של בעלי ריב (ערוה״ש קי״ט:כ״א). לשחזר בדיוק מי, על מה, מכוח איזו ידיעה ובאיזה מאכל, ואז — ליישום במצבך, שאל את רבך.
| הכלי | המידה (למעשה) | הערה |
|---|---|---|
| חזקת כשרות — יהודי מוכר | קונים ממנו ואוכלים אצלו | ש״ך ס״ק א; רף מינימלי בערוה״ש קי״ט:י״א |
| מוחזק בכשרות — אדם שאין מכירין | נדרשת השגחה (כתב הכשר) | רמ״א סעיף א׳; ט״ז ס״ק ב; ערוה״ש קי״ט:ט׳ |
| הזמנה | המתארח אצלו אוכל עמו | מחבר סעיף א׳ והגה; רמב״ם מאכלות אסורות י״א:כ״ו |
| תחום החשד | עניין אחד, לא מעבר לו | סעיף ד׳; ש״ך ס״ק י״ב (מין אחד); ט״ז ס״ק ח (הנאה) |
| מה שנשאר מדיבורו | בשל אחרים נאמן; בשבועה לא | סעיפים ז׳–ח׳; ש״ך ס״ק י״ז–י״ח, כ״א–כ״ב |
| מירתת — השליח | לנקוב בשם הספק, לא רק להצהיר | סעיף י״ט; ש״ך ס״ק ל״ה; דאורייתא: ספיקא דדינא (ערוה״ש קי״ט:מ״ז) |
| מכירת איסור | החזר לפי חומרת האיסור; סילוק | סעיפים י״ג–ט״ז; ש״ך ס״ק כ״ה; ערוה״ש קי״ט:נ׳–נ״ב |
| קול | אינו מסלק; ומבעלי ריב — בטל | פת״ש ס״ק ד; ערוה״ש קי״ט:כ׳–כ״א |
| שחיטה, בדיקה וניקור | אין אף אחת מן הקולות הללו | ערוה״ש קי״ט:י״ב; ש״ך ס״ק א |
| הפוסק | התרומה המכריעה (מעוגן בגוף) |
|---|---|
| מחבר (סעיפים א׳–כ׳) | הגדרת החשוד והיקף החשד (א׳–ו׳); מה שנשאר מנאמנותו — בשל אחרים כן, בשבועה לא (ז׳–ח׳); החוטא באונס, המוסר והאנוסים (ט׳–י״ב); ההשלכות הממוניות של מכירת איסור (י״ג–י״ד); סילוקם ותשובתם של המוכר והטבח (ט״ו–י״ח); השליח והמירתת (י״ט–כ׳). |
| רמ״א (הגה) | היש אומרים הדורש מוחזק בכשרות, תוך שמירת הכנסת האורחים (סעיף א׳); לתיאבון לא מקרי חשוד (סעיף ב׳); ההפקדה נשארת מותרת (סעיף ג׳); דלא משמע לאינשי (סעיף ז׳); הכלל של המחמיר המתארח אצל המקל (סעיף ז׳); ריעותא שאין לבדקה כוודאי טריפה (סעיף י״ד); דברי חבירות בטעות (סעיף י״ח); הצמצום באיסור דאורייתא (סעיף י״ט). |
| ט״ז (טורי זהב, ס״ק א–י״ח) | ס״ק ב: להחזיק ביש אומרים — ולא אכשר דרי; ס״ק ג: המוכר אינו חשוד לאכול; ס״ק ד: דחייה חזיתית של הגהת לתיאבון; ס״ק ז: סוגיית האגוזים, הטור מול הגמרא; ס״ק ח: הגלישה מחמור לקל רק בהנאה; ס״ק ט: השגה על הגהת « לא משמע לאינשי »; ס״ק י״א: טעם שני הפנים; ס״ק ט״ו: ריעותא שאין לבדקה מחייבת החזר; ס״ק ט״ז: תשובה במקום (ים של שלמה), אך הכלים אסורים למפרע; ס״ק י״ז: תוכן דברי חבירות; ס״ק י״ח: נגד צמצום הרמ״א — וכך יש לפסוק למעשה. |
| ש״ך (שפתי כהן, ס״ק א–ל״ח) | ס״ק א: סתם ישראל בחזקת כשרות אף באיסור דאורייתא — למעט הטבח השוחט ומוכר; ס״ק ב: « אין לסמוך » מוסב על הקנייה; ס״ק ג: הרמ״א מתפרש אף על חלב; ס״ק ו: קריאה מצמצמת בלתיאבון; ס״ק ח–ט: הגזל, החמות והפונדקית; ס״ק י״ב: מחמור לקל רק במין איסור אחד; ס״ק י״ז–י״ח: נאמן אף בשלו, ופסול בממון; ס״ק כ: מערכת הדינים המלאה של האורח המחמיר; ס״ק כ״א–כ״ב: השבועה, ופרצת המהרש״ל; ס״ק כ״ה: הקנס מותנה במזיד; ס״ק כ״ט: נגד הט״ז בריעותא; ס״ק ל: אף פעם אחת מסלקת; ס״ק ל״ג: הירא שמים הידוע; ס״ק ל״ד–ל״ז: השליח והגנת הרמ״א; ס״ק ל״ח: הרא״ה מול הרשב״א בחשד להחליף. |
| פתחי תשובה (ס״ק א–ו) | ס״ק א: חמץ שעבר עליו הפסח אצל מי שאין הקנס חל עליו — אם חייב להודיע לאחרים (חיים שאל); ס״ק ב: שני הפנים — פרי תואר ונודע ביהודה; ס״ק ג: המאכיל דבר איסור של אחרים; ס״ק ד: רינון אינו מסלק שוחט (בית אפרים); ס״ק ה–ו: « שוגג הייתי » ותשובת הטבח. |
| ערוך השולחן (יו״ד קי״ט, נ״ה סעיפים) | ט׳: פסק כתב ההכשר; י״א: ההגדרה המינימלית של מוחזק בכשרות; י״ב: אין מכל זה דבר בשחיטה; י״ד: « חשוד » נאמר על דבר תמידי; כ׳–כ״א: הקול, וקול השונאים; כ״ב: קנס האגוזים; כ״ח–ל״ב: נגד עקרון מחמור לקל, בשם הרמב״ם והרמב״ן; ל״ח–ל״ט: עדות בשל אחרים; מ״א–מ״ב: האורח המחמיר; מ״ג: תוקפם היום של סעיפים ט׳–י״ב; מ״ז: ספיקא דדינא במירתת באיסור תורה; מ״ח–מ״ט: הטבח ומידת תשובתו; נ׳–נ״ה: הדין הממוני של מכירת איסור. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קי״ט · 119 · ♥ תמיכה