👈 הפתחי תשובה — קולת האחרונים וגדרה

הפתחי תשובה מביא כאן את הדגול מרבבה: הרמ״א לא דיבר אלא במקום שידוע שהם עובדי עבודה זרה; ובלאו הכי, לדידן, מותר במקום פסידא אפילו הגביהו ושכשכו, שהרי ודאי לא גרע ממגע על ידי דבר אחר שבסעיף כ״ד. והוא מוסיף שכן כתב אותו מחבר בתשובותיו נודע ביהודה תניינא, חלק יורה דעה — ומיד את הגדר: כל זה כשהיה הכלי חסר; אבל אם היה מלא, יש לחוש לדברי רש״י, שבמלא חוששים שמא נגע, כל שאין הישראל מתכוון לשמור עליו (פתחי תשובה יו״ד קכ״ד ס״ק ג). זהו, בלשון ימינו, ההבדל בין בקבוק שכבר נמזג ממנו לבקבוק מלא עד הפקק.

👈 משפט דרך הלימוד החשוב ביותר שבסימן

הרמ״א חותם את סעיף י״ט באזהרה, בשם הטור, הרא״ש, הראב״ד והרשב״א:
« ואין לדמות מילתא למילתא בדברים אלו ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים » (שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ט)
אין לדמות מילתא למילתא בדברים אלו, ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים. והש״ך מוציא מזה את הכלל המפורש: אין נקרא ״טירדא״ אלא מה שמפורש כן בש״ס ובפוסקים; ואין לנו להתיר דברים אחרים מאומד הדעת, לומר ״זה ודאי אינו מתכוון לניסוך״ (ש״ך יו״ד קכ״ד ס״ק נ״ד). משפט זה אוסר בדיוק את השימוש המפתה ביותר בסימן: להסיק בהיקש ממקרה עתיק אל מקרה חדש. זהו טעמו העמוק של הדבר שכל מקרה בן זמננו להלן נחתם בהפניה לרב.

👈 הש״ך מגביל את הקולא: במקום הפסד, ולא זולת

זהו המקום המכריע בכל הסימן, והוא מצוטט תדיר שלא כהלכתו. הש״ך מקבל את סברת הרמ״א — שהואיל ואפילו בכוונה לא היה אוסר אלא בשתייה, כשאינו עובד עבודה זרה, אם כן שלא בכוונה אף שתייה מותרת — ואחר כך מעמיד את הגבול בשלושה שלבים. ראשית: שלא במקום הפסד קיימא לן שאף בזמן הזה עובדי עבודה זרה הן, כמו שהעמיד בריש סימן קכ״ג · 123. שנית, תשובת המהרי״ל (סימן ל״ח): מגע בכוונה על ידי דבר אחר בזמן הזה אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה — והש״ך מעיר שהרמ״א והנמשכים אחריו לא ראו את המהרי״ל, ואילו ראוהו אפשר שלא היו מקילין כל כך. ולבסוף עדותו שלו: וכן קבלתי מהגאון אמ״ו ז״ל שאין להקל מטעם עובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא במקום הפסד, ואמר שכך ראה גם מכמה גדולי הוראה (ש״ך יו״ד קכ״ד ס״ק ע״א).

👈 הנוגע להכעיס — והציווי לשתות בפניו

הסימן נחתם בהגהת רמ״א מיוחדת במינה: נכרי שנגע ביינו של ישראל להכעיס, כדי לאוסרו עליו, אינו אוסרו — ומותר אפילו בשתייה. ואין צריך ראיה גמורה: די באומדנות המוכיחות. הט״ז מספר את מעשה תרומת הדשן שממנו נלמד הדין: נכרים שהלכו לפני הגיגית עם תירוש, לחשו זה עם זה, אחד טבל אצבעו ומצץ, והלכו ופיהם מלא שחוק — וכששאלום השיבו שלא ידעו שהדבר אוסר; והישראלים הבינו מן הלחש שכוונתם היתה לקלקל, והתיר (ט״ז יו״ד קכ״ד ס״ק ל״ו). והרמ״א מוסיף את ההוראה: ויש לשתותו בפני העובד כוכבים כדי שלא ירגילו עצמם בכך.

👈 שלוש שאלות, למקרה ממשי

1. באיזה יין מדובר? מבושל — השאלה אינה קיימת (שו״ע יו״ד קכ״ג:ג). אינו מבושל — ממשיכים.
2. הכלי היה פתוח או סתום? סתום — מותר, ואפילו טולטל ונדנד (שו״ע יו״ד קכ״ד:כ״ה–כ״ו). פתוח — ממשיכים.
3. מה בדיוק עשה? נגע בכלי: אין כלום (הגה יו״ד קכ״ד:י״ח). אחז ושכשך: מחלוקת, ויש קולות ממשיות במקום הפסד (שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ז והגה). הגביה ותו לא: מותר (שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ח). יצק: הרי זה כח (שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ח). נגע ביין עצמו: לפי הכוונה, הידיעה והטירדא (שו״ע יו״ד קכ״ד:י׳).

משנענו שלוש אלה, השאלה בשלה — ואז נשאלת לרב, בצירוף שיעור ההפסד, שהוא הנתון הרביעי.

👈 הלכה למעשה — כלל הזהב של רמה זו

1. בעצם הדבר, סימן זה אינו שואל תחילה מה נעשה, אלא בידי מי — ורק אחר כך אם נתקיימו שלושת התנאים שבסעיף י׳: כוונת נגיעה, ידיעה שהוא יין, והיעדר טירדא.
2. המעשה שקול כנגד האדם: נגיעה בכלי אינה כלום; נגיעה ביין בלא שכשוך שנויה במחלוקת; נגיעה ושכשוך אוסרות בהנאה; ויציקה היא איסור בפני עצמו, איסור הכח, שהט״ז מעמידו במפורש אף לזמננו.
3. קולת הרמ״א הגדולה קיימת — בזמן הזה מגען מיקרי שלא בכוונה — אך היא מוגבלת: הש״ך אינו מפעילה אלא במקום הפסד, המהרי״ל אלא בהפסד מרובה, ואינה מעלה את מה שכבר נאסר בשתייה מטעם אחר.
4. שני פתרונות מבניים מונעים את השאלה במקום להכריעה: הכלי הסתום (סעיף כ״ה) והיין המבושל (סימן קכ״ג · 123 סעיף ג׳) — והשני אף מתיר לשתות עם נכרי בכוס אחת (רמב״ם).
5. ולכל מקרה ממשי — איזה יין, איזה בקבוק, איזה מעשה, כמה הפסד — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. הרמ״א כתב זאת בעצמו בסימן זה: אין לדמות מילתא למילתא בדברים אלו. שאל את רבך.