מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך
והפתחי תשובה, ועד לפועל שנשאר לבדו במרתף
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ט (כ׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, רמב״ם
⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה “דעת הרב”: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולכן גם לא את סימן קכ״ט.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק נקוב ובר־בדיקה (רמב״ם, גמרא עבודה זרה, טור, בית יוסף). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ערוך השולחן אינו מובא כאן: הטקסט שלו על סימן זה אינו נגיש לנו, ואין מצטטים מה שאי אפשר לאמת — ואין בכך כדי לומר דבר על ספרו הנדפס, המקיף סימן זה. סימן קכ״ט הוא הארוך שבחטיבת יין נסך — עשרים סעיפים — והיומיומי שבהם: זהו סימנו של היין שמניחים, לשעה או לחודש, במקום שאדם אחר יכול להיכנס אליו. במקום שהשאלה חורגת מן הסימן — והמצלמה, האזעקה והחותם האלקטרוני מחריגים אותה — הרמה אומרת זאת ועוצרת: ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס (וכה״ג). ובו כ׳ סעיפים:
המניח עובד כוכבים בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם העובד כוכבי׳ והלך לו לבית (הכנסת) או לבית המרחץ או שהיה עובד כוכבים מעביר לו חבית יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא מותר … אפילו שהה זמן רב מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני והוא שלא נודע שסגר העובד כוכבים החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו …
המקרה היסודי. עובד כוכבים נשאר לבדו עם היין: בחנות, בספינה, בקרון, או כשהוא עצמו מעביר את החבית ממקום למקום. הבעלים יוצא — למרחץ, לבית הכנסת — וחוזר. המחבר מתיר, ואפילו שהה זמן רב, והטעם שהוא נותן אינו מנעול ואינו עד: « מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). ההיתר אינו תלוי במה שנראה, אלא במה שהלה ירא.
ומיד — שני התנאים. שלא ייוודע שסגר את החנות, ושלא הרחיק את הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו. כל הסימן — עשרים סעיפים — אינו אלא רשימת הדברים המכבים את היראה הזאת: מילה אחת יתרה, דלת סגורה, פועל שני, ויציאה שהודיע עליה.
— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:א · ספריא יו״ד קכ״ט:א
« אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס מוּתָּר » — משנה (עבודה זרה ס״א ע״א)
— משנה, עבודה זרה ס״א ע״א
והמשנה של סימננו, כמה דפים לאחר מכן, נותנת אותה מידה לחנות: « המניח נכרי בחנות אף על פי שיצא ונכנס מותר » (עבודה זרה ס״ט ע״א). הרמב״ם שונה אותה במשנה תורה, ומדגיש את משך הזמן.
« וְכֵן הַמֵּנִיחַ עַכּוּ״ם בַּחֲנוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הַיַּיִן מֻתָּר » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה י״ז
— רמב״ם, מאכלות אסורות י״ב:י״ז
הש״ך, כבר בסעיף קטן הראשון, מביא את הפרישה ונותן את המנגנון במשפט אחד: « כיון שהעובד כוכבים ידע שהישראל יודע שהוא שם אצל היין מירתת » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק א). שלושה יסודות, וכולם נדרשים: העובד כוכבים יודע שיודעים שהוא שם אצל היין; אין הוא יכול לצפות את רגע החזרה; ויש לו מה להפסיד אם ייראה. הסר אחד מן השלושה, והסימן נע מסעיף לסעיף.
| סעיף | במה עוסק | המילה המכריעה |
|---|---|---|
| א׳ | המקרה היסודי: חנות, ספינה, קרון, מעביר. התנאים (שלא סגר, שלא הרחיק מכלל ראייה), דרך עקלתון, ארבע האמירות השוברות הכל, ושיעור הזמן בחבית סתומה. רמ״א: סדק דיו; חותם אחד לדעת ר״ת בהפסד מרובה. | מירתת |
| ב׳ | שני עובדי כוכבים או יותר: אחד שומר והשני נוגע. | שנים או יותר |
| ג׳ | המעביר את החבית אינו כמי שנשאר בחנות: לו יש התנצלות מוכנה. | לאשתמוטי |
| ד׳ | חבית פקוקה ועונת ריבוי עוברים (בין הגתות): ירא מעוברי הדרכים, ואפילו הם עובדי כוכבים. | עוברי דרכים |
| ה׳ | מסירת המפתח: לא מסר אלא שמירת המפתח. ואם נכנס בכל זאת? רמ״א: נתפס כגנב, הסדק, המנעול מבפנים, ועבדי המושל שאינם יראים. | שמירת המפתח |
| ו׳ | תקיעת שופר של ערב שבת: יוצא מן הספינה, ואפילו יותר מאלפים אמה. | שומרי שבת |
| ז׳ | קריאה לבית הכנסת: שעל השולחן, שבתוך פישוט ידיו, ושחוץ לו — ו״הוי מוזג״. | פישוט ידיו |
| ח׳ | הבריח שהוכנס, המפתח שנשכח, היעדרות של ימים, והעובד כוכבים שבא להודיע. | לא ידע שמפליג |
| ט׳ | יצאו בבהלה לראות חתן או הספד; הוא חזר ראשון וסגר. | בהלה |
| י׳ | שאגת אריה: נחבא בין החביות וסוגר אחריו. | שמא ישראל אחר נחבא |
| י״א | גנבים במרתף: רוב גנבי העיר, שכונת ישראל, ממון מוצנע. רמ״א: ובאין ריעותא — אין מה לשאול. | ריעותא |
| י״ב | חיל שנכנס לעיר: שלום ומלחמה, פתוחות וסתומות. | אין פנאי לנסך |
| י״ג | נמצא עומד אצל הגת: טופח על מנת להטפיח, הדחה וניגוב. | הדחה וניגוב |
| י״ד | הזונה, לכאן ולכאן. | יצרא דיין נסך |
| ט״ו | החלון שנשאר פתוח, והיין שנמצא כמו שהניחו. | כמו שהניחו |
| ט״ז | חצר וגגות חלוקים בראשי יתידות: ואפילו ידו מגעת. | ראשי יתידות |
| י״ז | חבית שצפה בנהר: רובות, קורבה דמוכח, ושל מי הקנקן. | רוב וקרוב |
| י״ח | חבית שנמצאה בכרם: הרוב מכריע אף נגד הקורבה. | אזלינן בתר רובא |
| י״ט | נודות מושלכים בדרך: גדולים, קטנים, ושניהם יחד. | גדולים וקטנים |
| כ׳ | האוצר שנמצא פתוח והעובד כוכבים המסביר. רמ״א: השפחה, הברזות שנסתמו, רגלים לדבר — והמשפט האחרון של הסימן, על זמננו. | בזמן הזה |
המחבר מעמיד תחילה את מה שלא היה צריך לקרות: שייוודע שסגר את החנות, או שהרחיק את הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו. הרמ״א מוסיף מיד את הדיוק היפה לכל דלתותינו היום.
« ואפי׳ סגר החנות כל זמן שיש שם סדק או חור שיכולים לראות בתוכו חשוב כפתוח » — הגה (שו״ע יו״ד קכ״ט:א)
— רמ״א, יו״ד קכ״ט:א (מרדכי, סמ״ג)
אין המבחן הדלת אלא הראייה: דלת סגורה שיש בה נקב היא, מבחינה הלכתית, דלת פתוחה. הש״ך מעמיד בזה גבול של סברה, שרבים שוכחים אותו: « ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ח) — בלילה אין הסדק מראה דבר, ואינו מרגיע איש.
ובא התנאי הנדון ביותר שבסימן: « בד״א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א).
דרך עקומה, שאפשר לחזור בה פתאום ובלא שייראה הבא. זו הגדרתה ההלכתית של מה שאנו קוראים מעבר בלתי צפוי. המחבר מוציא מכאן מיד את הדין למרחץ: צריך שהלך בדרך עקלתון, בענין שלא ידע העובד כוכבים לאן הלך; שאם ראהו נכנס למרחץ, יודע שלא ימהר לבוא.
האם צריך דרך עקלתון בכל ענין? הש״ך מביא את הר״ן: אין דרישה זו אלא כשהעובד כוכבים אוחז את החבית — « והר״ן כתב הא דבעינן דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים אוחז החבית בידו או על כתפו » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח) ; אבל המניחו בחנות וישראל יוצא ונכנס אינו צריך לה.
« דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראהו מתקרב לחבית » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח).
הב״ח חולק: בלא דרך עקלתון מניח העובד כוכבים את פתח החנות פתוח, רואה מרחוק, ואינו ירא עוד. הש״ך מיישב את הר״ן ומראה שהמחלוקת צרה מכפי שנראית — הר״ן עצמו לא הוציא אלא ענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא הישראל; ובאוחז את החבית בידו בעינן דרך עקלתון בכל זאת, שאם לא כן יראהו מתקרב ויסלק ידו מיד, מה שאינו יכול לעשות אם עליו להתרחק מן החבית. הט״ז (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ב) מביא אותו משא ומתן.
« אבל אם הם שנים או יותר אסור שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך עקלתון והאחר יגע » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:ב)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:ב
הש״ך, בשם הב״ח, סוגר כל נסיון לחלק במנין: « אבל הכא עצה אחת להם ולא מירתתי מהדדי » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ב) — ואפילו עשרה ויותר: עצה אחת להם ואינם יראים זה מזה. סעיף זה לבדו מכריע מחצית המצבים בני זמננו: פועל יחיד וצוות של שנים אינם באותו סעיף.
בס״ק י״ג מביא הש״ך את המשאת בנימין ומוציא ממנו כלל: « דבעיר לא סמיך העובד כוכבים אשומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראו אותו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ג).
ומוסיף הש״ך שאין זה ענין של עיר ושדה: כל מקום שיכול לראותו מרחוק ולא יבוא פתאום — אסור, ואפילו בעיר. זהו העיקרון הישים ביותר שבסימן: אין המקום מכריע אלא שדה הראייה העומד לרשות הנשאר.
| מה נעשה או נאמר | מדוע נופלת היראה |
|---|---|
| ראהו נכנס למרחץ | יודע שלא ימהר לבוא — יודע שלא ימהר לבא (שו״ע יו״ד קכ״ט:א) |
| ״שמור לי״ | « וכן אם אמר לעובד כוכבים שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א) |
| ״לך ואני אבא אחריך״ | שולט בפרק הזמן: יראה את הבא (שו״ע יו״ד קכ״ט:א) |
| הודיעו שהוא מפליג | ההיעדרות מוגבלת וידועה — וזה המקום היחיד בסימן שמונים בו את הזמן (שו״ע יו״ד קכ״ט:א) |
משנפלה היראה, מחלק המחבר לפי מצב החבית. פתוחה — אין חשבון: « אם החביות פתוחות כיון שנעלמו מעיניו אסורות » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). סתומה — מודדים את הזמן.
« ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:א)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:א
— ומוסיפים את זמן החזרתה וייבושה, בין שהיא של טיט ובין שהיא של סיד. זהו השיעור היחיד של זמן בכל הסימן, והוא בא מן המשנה בעבודה זרה (עבודה זרה ס״ט ע״א): כדי שישתום ויסתום ויגוב.
האם צריכה ההודעה להיות מפורשת? הט״ז מעמיד את השאלה במישרין: הראב״ד והרשב״א סוברים שצריך שהודיעו בפירוש שמפליג כשיעור האיסור, והרא״ש אוסר אף באומר בסתם. והט״ז מכריע: « ויש להקל בזה כדעת הראב״ד והרשב״א דהם רבים לגבי הרא״ש » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ד).
הש״ך, בס״ק ך׳, הולך לאותה תוצאה מעשית בדרך אחרת: הוא הולך אחר הטור נגד הרשב״א, וסובר שטעם עתה יזכור יינו ויבא נאמר אף בדבר שאי אפשר לעשותו כאן. ומביא את הרא״ה בבדק הבית, ומוציא ממנו את קו החלוקה האמיתי: « אבל כל שהוא פורש משם בלא טירדא אלא ביישוב דעתו אסור » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ך׳). יציאה מתוך טרדה — השופר, הקריאה לתפילה — מותירה תקווה לחזרה פתאומית; יציאה מיושבת ומתוכננת, לא.
הסימן מדבר תמיד בשלושה מצבים, וערבובם הוא הטעות המצויה ביותר בקריאתו.
| המצב | בלשון הסימן | מה ערכו |
|---|---|---|
| פתוחה | פתוחה | אין דבר המגן; כל השאלה היא היראה |
| פקוקה בפקק של עץ | פקוקה | כפתוחה בסעיף י״ב — מחזירים פקק עץ מפני אורחא דמילתא ולא מפני אימה (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב); אך דיה בסעיף ד׳ כשיש עוברים |
| סתומה במגופה של טיט או של סיד | סתומה | החותם מדבר: צריך שיעור להסירו, להחזירו ולייבשו |
סעיף ג׳ הוא מן הדקים שבסימן. בחנות ובספינה, אף חבית פתוחה לגמרי יכולה להיות מותרת: אין לעובד כוכבים רשות ליגע בה, והנגיעה עצמה מסגירה אותו. אבל המעביר אותה — יש לו התנצלות מוכנה.
« דחיישינן דילמא נגע ולא יירא כלל שיכול להשמט ולומר להחזיק בה כוונתי שלא תפול » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:ג)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:ג
תמצית: מי שיכול להסביר את מעשהו אינו ירא, והוא קיום ההתנצלות — אשתמוטי שבגמרא — האוסר, ולא המעשה. אותו מנגנון עצמו יחזור בסעיף ה׳, במי שנכנס לחנות.
« והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר שהוא מתירא מעוברי דרכים אפילו הם עובדי כוכבים » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:ד)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:ד
פרט עיקרי: אין היראה צריכה לבוא מישראל דווקא. הרבים מספיקים. הט״ז, בס״ק ט׳, מביא את התוספות בשם הרשב״ם המקילים במקום מעבר רבים — עם הסתייגות שהמעשה חייב לזכור: זהו בנקב צר, ולא בגיגית או בכוס שפיהם רחב, שקל ליגע בהם ורגילים ליגע דרך מתעסק.
« וי״א דאם הם סתומות שרי בכל ענין דיין סגי ליה חותם א׳ » — הגה (שו״ע יו״ד קכ״ט:א)
— רמ״א, יו״ד קכ״ט:א (דעת ר״ת)
ומוסיף הרמ״א: ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה, ומראה מקום לסימן ק״ל · 130. הש״ך מבאר מדוע הוגבל להפסד מרובה, והיכן אינו מוגבל.
« היינו משום דיש פוסקים דסתימת מגופה לא הוי כחותם אבל בחותם אחד ממש סגי בדיעבד אפילו בלא הפסד מרובה »
— ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״א
סעיף ה׳ הוא סעיף המפתח, ומקורו במעשה שבתלמוד: מסובית אחת מסרה מפתחה לעובדת כוכבים, ואמרו בבית המדרש לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד (עבודה זרה ע׳ ע״ב). וכך מנסח זאת הרמב״ם.
« שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁמִירַת הַבַּיִת אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ב
— רמב״ם, מאכלות אסורות י״ג:ב
והמחבר מוציא מכאן היתר רחב להפליא.
« המוסר מפתח חנותו לעובד כוכבים היין שבו מותר אפילו לא נשאר שום יהודי בעיר … שלא מסר לו אלא שמירת המפתח והוא ירא ליכנס בו » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:ה)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:ה
האם צריך לומר זאת? הט״ז מעיר שלשון הרמב״ם משמע שצריך לפרש שאינו מוסר אלא שמירת המפתח, ואילו שאר הפוסקים, לפי הבית יוסף, סוברים שאף במסר סתם אין המפתח אלא מפתח (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק י׳).
והש״ך מסכים: « דאפי׳ מסר לו מפתח סתם אמרינן לא מסר אלא שמירת המפתח » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו).
המחבר מביא שתי דעות, והרמ״א מכריע כראשונה — היא דעת רבנו חננאל, הריב״ש ותרומת הדשן — ואחר כך מעמיד את המפה שאנו משתמשים בה עד היום.
| המצב | הפסק | מקור |
|---|---|---|
| נכנס והוא נתפס כגנב | מותר | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| אינו נתפס כגנב ויש לו התנצלות | אסור | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| « ודוקא אם סגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולים לראות משם » (הגה יו״ד קכ״ט:ה) | זהו תנאי כל האמור לעיל | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| הדלת פתוחה, או שיש רק סדק | מותר — ואפילו אמר לו ליכנס, כל שלא אמר לו שמפליג | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| « ואם העובד כוכבים אינו מירתת כגון עבדי המושל שתפסו היהודי » (הגה יו״ד קכ״ט:ה) | הכל אסור, אלא אם כן יש סימן שלא נגעו | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
הש״ך מבאר את היגיון המפה: איסור ״עבר ונכנס״ נוהג אף כשאינו נתפס כגנב על הכניסה — « כלומר הא דבעבר ונכנס אסור אפי׳ אם אינו נתפס כגנב על הכניסה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז) — אך רק במקום שאין יכולים לראותו; שאם יכול להיראות, « מכל מקום כיון דנתפס כגנב על הנגיעה מירתת וסבר השתא אתי ישראל וחזי ליה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז).
שני מעשים תלמודיים, שני היתרים. בספינה שומע הישראל קול תקיעת שופר של ערב שבת ועולה לעיר; המחבר מתיר, ואפילו יותר מאלפים אמה, ונותן טעם שאינו חדל להפתיע.
« שאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבת כראוי » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:ו)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:ו
תמצית: אין יראת העובד כוכבים תלויה במה שהישראל יעשה, אלא במה שהעובד כוכבים סבור שיעשה — ואין הוא מחזיקו מדקדק כל כך שלא ישוב על עקבותיו בשביל יינו. וכלשון רבא בגמרא: השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי (עבודה זרה ע׳ ע״א).
סעיף ז׳ מוסיף את מעשה השולחן, והוא הנוהג בכל סעודה: « ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור ושחוץ לפישוט ידיו מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ז). ואם אמר לו הוי מוזג ושותה — כל החביות הפתוחות שבבית בכלל, והסתומות לא, אלא אם כן שהה כשיעור החותם.
ישראל ששכר בית בחצר עובד כוכבים, הניח בו יין, סגר את הדלת, הכניס את הבריח בטבעת, שכח לסגור במפתח והפליג. לימים הרגיש העובד כוכבים והודיע לו. המחבר מתיר; הרמ״א מוסיף סוגריים של טעם: « הואיל ולא ידע העובד כוכבים שמפליג הישראל מירתת ולא נגע » (הגה יו״ד קכ״ט:ח), ומראה מקום לתשובת הרא״ש.
מפני שהיא עומדת על המקרה המצוי מכל: מקום סגור אך סגור ברישול, המונח להיעדרות ארוכה שהכל יודעים עליה. לפי סוגריי הרמ״א, ההיתר תלוי בכך שההפלגה לא נודעה. לפי הט״ז והש״ך בקריאת הרא״ש, תלוי הוא בדבר אחר: אין העובד כוכבים יכול לדעת אם הישראל, בזכרו את רשלנותו, לא ישוב מיד — ואותו ספק עצמו מספיק. ההבדל מכריע לכל הבא אחריו, והוא פתוח אצל הפוסקים. אל תכריע בו לבדך: שאלת רב.
שני שכנים יוצאים בריצה לראות חתן או הספד; העובד כוכבים חוזר ראשון וסוגר את הדלת אחריו. היין הפתוח נשאר בהיתרו, « שלא סגר העובד כוכבים אלא על דעת שכבר נכנס הישראל לביתו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט). הרמ״א מצמצם: ודוקא שיצאו בבהלה וחזרו. והט״ז נותן את טעם הצמצום: « דאם לאו דרך בהלה יש לחוש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו).
ולבסוף סעיף י׳, היפה שבסימן: עובד כוכבים שומע שאגת אריה, נחבא בין החביות הפתוחות וסוגר את הדלת עליו — והיין מותר, « מפני שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן ויראה אותי כשאגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י). אין היראה צריכה אפילו ישראל ממשי: די בכך שיוכל לדמות לעצמו אחד.
המחבר מצרף מבחן למבחן: רוב גנבי העיר; שכונת ישראל שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה; מנהג להצניע ממון בחביות. שתי שורות ראויות להישמר כלשונן.
« ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:י״א
« ואם יש ליהודים שכונה לבדם שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה הולכים אחר רוב בני השכונה » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:י״א
על הראשונה מעיר הש״ך שהישמעאלים אינם עובדי עבודת כוכבים — « וה״ה לשאר עובדי כוכבים בזמן הזה » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ה) — והרחיב בכך את הדין הרבה מעבר ללשונו.
« אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי » (הגה יו״ד קכ״ט:י״א), והטעם: דסתם גנב אינו לוקח יין.
ומוסיף הרמ״א שאם היתה הריעותא במקצת, השאר בהיתרו: « ואם היה במקצתן ריעותא ונפתחו האחרים שאין אנו רואים בהן ריעותא הכל שרי » (הגה יו״ד קכ״ט:י״א). כלומר: בלא ריעותא נראית לעין, אין שאלה כלל. זהו הדבר הראשון שיש לבדוק לפני כל דבר אחר.
המשנה בעבודה זרה מחלקת בין שלום למלחמה: « בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות » (עבודה זרה ע׳ ע״ב), ובשעת מלחמה ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי.
והמחבר סוגר מיד את הפתח להרחבה: « ודוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ב). והט״ז ממאן ללמוד מכאן קולא לחיילי זמנו: « ואין ללמוד מזה קולא לבעלי מלחמה דהאידנא שבאים לשלול ממון » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב), שהרי גם לשתות הם באים. זו הערת שיטה: היתר של משנה אינו נודד מאליו לעולם אחר.
הסעיף האחרון הוא גם הקרוב ביותר להרגלינו. אוצר הסגור במפתח נמצא פתוח, ועובד כוכבים מודה שהוא פתחו לשאוב מים מן הבור כדי לבנות את ביתו.
« ועובד כוכבים אחד מודה שהוא פתחו לשאוב מים מבור שבאוצר כדי לבנות ביתו מותר » — (שו״ע יו״ד קכ״ט:כ)
— שולחן ערוך, יו״ד קכ״ט:כ
הט״ז נותן את הטעם, והוא יקר: « כיון שהיה סגור תחילה במפתח לא היה לו לזייף לפתוח המנעול של הישראל בלי ידיעתו ונתפס כגנב ומרתת » (ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ט). המנעול הפרוץ הוא שעושה אותו גנב, ולהיות גנב הוא שמביאו לירא.
ומוסיף הרמ״א שלושה מעשי שפחה, והם משרטטים קו ברור. אמרה שלקחה את היין מן המרתף? « דאין העובדת כוכבי׳ נאמנת ואימר במקום אחר לקחה » (הגה יו״ד קכ״ט:כ) — המרתף בהיתרו, ושעל השולחן אסור.
אך אם הניחו הגנבים את הברזות פתוחות, ונמצאו סתומות, והיא אומרת שהיא סתמתן: « כיון שנתייחדה העובדת כוכבים עם היין ואינה נתפסת כגנב ואיכא רגלים לדבר שהיא סתמתן היין אסור » (הגה יו״ד קכ״ט:כ).
עובד כוכבים נמצא עומד אצל הגת. אין המבחן נוכחותו אלא הלחלוחית: אם יש בה טופח על מנת להטפיח — כדי שתילחלח יד שתלחלח יד אחרת — אז « צריך הדחה וניגוב ואי לא בהדחה סגי » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ג).
הש״ך מבאר מדוע חוששים כאן ואין חוששים במקום אחר: « דחיישינן שמא נגע בו דלא מירתת למיגע שהוא סבור שאינו מפסידו כיון שאין בו יין עוד » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ל״ד). אינו סבור שהוא מפסידו — ולפיכך אינו ירא.
והרמב״ם, כפי שמעיר הט״ז, חותם דין זה בוזו הרחקה יתרה (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה כ״ז).
המחבר מוסר את הגמרא: « זונה עובדת כוכבי׳ במסיבת ישראל היין מותר שאינם מניחים אותה לנסך » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ד), והיפוכו אסור. והט״ז ממאן לעשות מזה דין לזמנו.
« אבל עכשיו אין אנו מרוחקים כ״כ שהרי מותר בהנאה »
— ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ד
תמצית: סברת הגמרא הניחה ריחוק גמור מסתם יינם; במקום שהאיסור נעשה קל בעיני הבריות, אומר הט״ז, החשודים על זה חשודים גם על זה. זהו המקום היחיד בסימן שנושא כלים מחמיר בו על המחבר מחמת הזמן — וראוי לציינו, דווקא משום שכל השאר נוטה לצד השני.
חצר משותפת החלוקה ביתידות: « אף על פי שחביות פתוחות עומדות סמוך לחלקו של עובד כוכבים תוך פישוט ידיו מותרות » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ט״ז). והרמב״ם מעמידו ככלל.
« אַף עַל פִּי שֶׁיַּד הָעַכּוּ״ם מַגַּעַת לְחֵלֶק יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ז
— רמב״ם, מאכלות אסורות י״ג:ז
והגמרא נותנת את הטעם אגב הדיון בטהרות: מי שיש לו התנצלות אינו ירא — אית ליה לאשתמוטי (עבודה זרה ע׳ ע״ב). מחיצה אפילו סמלית משנה את מעמדו של המושיט יד: היא עושה את מעשהו הסגת גבול.
| המקרה | הדין | מקור |
|---|---|---|
| חבית צפה כנגד עיר שרובה ישראל, ויש מכשולות בנהר | מותרת — אין לתלותה אלא בעיר שנמצאת כנגדה | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ז |
| אין בנהר סכר | אסורה — תולים ברוב הסביבות | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ז |
| חבית צפה שנמצאה: האם היא פתוחה? | « ודוקא שהיא סתומה בפקק אבל פתוחה לגמרי היין אסור דחיישינן שמא נגעו בו » (הגה יו״ד קכ״ט:י״ז) | הגה יו״ד קכ״ט:י״ז |
| נמצאה בכרם של ישראל, וכרמי עובדי כוכבים סביב | אסורה — הרוב מכריע אף בקורבה דמוכח | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח |
| נודות מושלכים בדרך, גדולים וקטנים יחד | « ואם היו גדולים וקטנים מותרים כולם שהגדולים מוכיחים על הקטנים » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ט) | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ט |
הש״ך, על סעיף י״ז, מראה מקום לענין הקנקן עצמו לחושן משפט סימן רנ״ט (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ל״ט): שאלת הבעלות אינה שאלת האיסור, ושתיהן נדונות בנפרד.
| מקרה בן זמננו | כלי הסימן | כיוון (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| פועל נכרי נשאר לבדו בחנות בשעה שיוצאים | סעיף א׳ · ש״ך ס״ק א | זהו המקרה הראשי של הסימן, והוא מותר — ובלבד שהחזרה תוכל להיות בלתי צפויה ושלא נאמר ולא נעשה דבר המלמדו את היפוכו. |
| אומרים לו בצאתם: “שמור היטב” | סעיף א׳ | זהו בדיוק שמור לי של המחבר: האמירה מלמדתו שנסתלקו מן השמירה, והיא אוסרת את מה שהשתיקה היתה מתירה. |
| מודיעים לו את שעת החזרה, או שהוא רואה שנוסעים למרחק | סעיף א׳ · ט״ז ס״ק ד | זהו הודיעו שהוא מפליג. הט״ז מקל בדורשו הודעה מפורשת של השיעור; הש״ך, בס״ק ך׳, מחלק דווקא בין יציאה מתוך טרדה ליציאה מתוכננת. |
| שני עובדים, או צוות, נשארים יחד | סעיף ב׳ · ש״ך ס״ק י״ב | הסימן עובר לסעיף אחר: אחד שומר בעוד השני נוגע, ואינם יראים זה מזה. אין לדון בזה כבפועל יחיד. |
| מרתף שרואים את פתחו מרחוק, ואי אפשר להגיע בלא שייראו | ש״ך ס״ק י״ג | הש״ך כותב זאת במפורש: לא העיר ולא השדה מכריעים אלא היכולת לראות את הבא. במקום שאי אפשר להופיע פתאום, אין קולת סעיף א׳ נוהגת. |
| מקום סגור שיש בו חלון או פתח שרואים דרכו | הגה סעיף א׳ · ש״ך ס״ק י״ח | הרמ״א: סדק שרואים דרכו כדלת פתוחה. והש״ך מוסיף שאין זה אלא ביום — בלילה אין הפתח מראה דבר. |
| המשלוח: מוביל נכרי מוליך את הארגזים לבדו | סעיפים א׳ וג׳ · ט״ז ס״ק ח | המעביר אינו כשומר החנות: יש לו התנצלות מוכנה שאחז בארגז. הסימן מחמיר כאן, ומצב האריזה — פתוחה, פקוקה, סתומה — חוזר להיות מכריע. |
| ההובלה: המשאית יוצאת לפנינו | סעיף א׳ (לך ואני אבא אחריך) | זהו מקרהו המפורש של המחבר. אין די בכך שנוסעים אחריו: מרגע שהוא יודע שאנו מאחוריו, הוא שולט בפרק הזמן. |
| מחסן אחסון או תא שמירה בידי צד שלישי | סעיף ה׳ · ט״ז ס״ק כ״ט | הסימן דן במפתח ובמנעול: פריצת מנעול עושה את הנכנס גנב, וזה עצמו המגן. מפתח שנמסר סתם אינו מוסר אלא שמירת המפתח. |
| מלון: לצוות יש מפתח לחדר שהונח בו בקבוק | סעיף ה׳ · הגה סעיף ה׳ | הרמ״א מחלק בין כניסה מותרת לכניסה אסורה. אם יש לצוות סיבה להיכנס, ההתנצלות קיימת, והמנגנון נחלש. חותם, או בקבוק שלא נפתח, משנים את השאלה. |
| מרתף משותף בבניין | סעיף ט״ז · רמב״ם פרק י״ג | מחיצה, אפילו קלה, די בה לעשות את היד המושטת הסגת גבול — הוא דין ראשי יתידות. ובלבד שתהא מחיצה, ולא סתם שטח משותף. |
| סומלייה נכרי פותח או מוזג במסעדה | סעיף ז׳ · סימנים קכ״ד–קכ״ה | סימן קכ״ט עוסק בהיעדרות ולא בנוכחות: הנעשה לעינינו הוא דין נגיעה, והוא בסימנים קכ״ד וקכ״ה. מה שסעיף ז׳ מוסיף הוא גיאומטריית השולחן — שעליו, בתוך פישוט ידיו, וחוצה לו. |
| הבקבוק נשאר על השולחן בשעה שיוצאים לרגע | סעיף ז׳ | שעל השולחן בכלל; ושחוץ לשולחן תלוי בפישוט היד. ואמירת “הוי מוזג” לפני היציאה מרחיבה את השאלה לכל הפתוחים שבמקום. |
| חוזרים ומוצאים הכל בדיוק כמו שהניחו | הגה סעיף י״א · סעיף ט״ו | זהו הרפלקס הראשון: בלא ריעותא נראית, הרמ״א מתיר, וסעיף ט״ו אומר זאת בבית שנכנס אליו אדם והיין יצא ממנו שלם. |
| פריצה: המרתף נפרץ | סעיף י״א · פת״ש ס״ק ד | הרובות נכנסים לדיון, אך השאלה הקודמת היא הריעותא: חביות סתומות שנמצאו סתומות — אין מה לשאול. הפתחי תשובה מביא את השבות יעקב במקרה כמעט זהה — מרתף שכור אצל נכרי, נפרץ בלילה, החביות נמצאו שלמות — ומתיר. |
| פועל אומר אחר כך שנגע או שסתם משהו | סעיף כ׳ · סימן קכ״ז | סעיף כ׳ אינו מקבל את פי השפחה להקל, אך מקבל את רגלי הדבר לאסור. נאמנות עד אחד היא נושאו של סימן קכ״ז · 127; לשם יש ללכת. |
| חותם אלקטרוני, אזעקה, מצלמה | — מחוץ לסימן | הסימן מכיר שני מנגנונים בלבד: החותם, המותיר סימן כשמפירים אותו, והיראה להיראות באותו רגע ממש. מצלמה דומה לשניהם ואינה לא זה ולא זה: אינה מראה דבר בשעת מעשה, ואינה מותירה סימן אלא לאחר זמן. אין הסימן מכריע במקרה זה, ואף רמה זו לא תכריע במקומו. שאלת רב, ובמונחים הללו יש להביאה לפניו. |
| היין מבושל או מפוסטר | סימן קכ״ג | כל הדיון הזה אינו נוגע בו. זו השאלה הראשונה לשאול, ויש לה סימן משלה: סימן קכ״ג · 123. |
למעשה. לפני שאתה שואל, אסוף את מה שהסימן תובע, בסדר הזה: איזה יין (מבושל או לא, פתוח, פקוק, סתום); מי נשאר (אחד או יותר); מה ידע (האם נאמר דבר, האם ראה לאן הלכו, האם ידע את משך הזמן); מה יכול היה לראות מרחוק (המקום, שעת היום, הסדק, שדה הראייה); מאיזו רשות היה שם (סיבה להיכנס, או הסגת גבול); כמה זמן; ומה נמצא בחזרה (ריעותא, או כלום). עם שבעת הפרטים הללו השאלה נעשית ניתנת לשאלה. בלעדיהם אין טבלה שתשיב — ועמם, רבך הוא המשיב.
| השאלה | המידה (למעשה) | מקור |
|---|---|---|
| עובד כוכבים שהונח בחנות וישראל יוצא ונכנס | מותר, ואפילו שהה זמן רב | שו״ע יו״ד קכ״ט:א ; עבודה זרה ס״ט ע״א |
| טעם ההיתר | היראה מחזרה בלתי צפויה | שו״ע יו״ד קכ״ט:א ; ש״ך ס״ק א |
| לכתחילה | אין מניחים יין וחומץ אצלו לבד; בדיעבד מותר | הגה יו״ד קכ״ט:א (מרדכי בשם ראב״ן) |
| סגר את החנות ונשאר סדק | כפתוחה | הגה יו״ד קכ״ט:א |
| הסדק בלילה | אינו מועיל | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ח |
| דרך עקלתון | תנאי: שיוכל לבוא פתאום בלא שייראה | שו״ע יו״ד קכ״ט:א |
| האם צריך דרך עקלתון אף בחנות? | הר״ן מקל; הב״ח מצריך; הש״ך מיישב את הר״ן | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח ; ט״ז ס״ק ב |
| ראהו נכנס למרחץ | אסור — יודע שלא ימהר לבוא | שו״ע יו״ד קכ״ט:א |
| ״שמור לי״ | אסור — יודע שנסתלק משמירתו | שו״ע יו״ד קכ״ט:א |
| ״לך ואני אבא אחריך״ | אסור | שו״ע יו״ד קכ״ט:א |
| הודיעו שהוא מפליג — חביות פתוחות | אסורות משנעלמו מעיניו | שו״ע יו״ד קכ״ט:א |
| הודיעו שהוא מפליג — חביות סתומות | אסורות אם שהה כדי להסיר את המגופה, להחזירה ולייבשה | שו״ע יו״ד קכ״ט:א ; עבודה זרה ס״ט ע״א |
| האם צריכה ההודעה להיות מפורשת? | הט״ז מקל כראב״ד וכרשב״א | ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק ד |
| יציאה מתוך טרדה מול יציאה מתוכננת | המיושבת חמורה — הרא״ה שהביא הש״ך | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ך׳ |
| חביות סתומות לדעת ר״ת | חותם אחד די; וסומכים על זה בהפסד מרובה | הגה יו״ד קכ״ט:א ; ש״ך ס״ק י״א |
| חותם אחד ממש, בדיעבד | די בו אף בלא הפסד מרובה | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״א |
| שני עובדי כוכבים או יותר | אסור — אחד שומר והשני נוגע | שו״ע יו״ד קכ״ט:ב ; ש״ך ס״ק י״ב |
| מקום שרואים ממנו את הבא מרחוק | אסור, ואפילו בעיר | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ג |
| המעביר בעצמו את החבית | חמור יותר: יש לו התנצלות שאחז בה | שו״ע יו״ד קכ״ט:ג |
| חבית פקוקה בעונת ריבוי עוברים | מותרת — ירא מעוברי הדרכים אף שהם עובדי כוכבים | שו״ע יו״ד קכ״ט:ד |
| מסירת המפתח | לא מסר אלא שמירת המפתח | שו״ע יו״ד קכ״ט:ה ; עבודה זרה ע׳ ע״ב ; רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ב |
| האם צריך לפרש? | לא, ואף במסר סתם | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ט״ו ; ט״ז ס״ק י׳ |
| נכנס בכל זאת | מותר אם נתפס כגנב; אסור אם יש לו התנצלות | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| אך אם יכול היה להיראות | מותר, שנתפס כגנב על הנגיעה | ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק י״ז |
| מי שאינם יראים — עבדי המושל | הכל אסור בלא סימן שלא נגעו | הגה יו״ד קכ״ט:ה |
| תקיעת שופר של ערב שבת, בספינה | מותר, ואפילו יותר מאלפים אמה | שו״ע יו״ד קכ״ט:ו ; עבודה זרה ע׳ ע״א |
| שעל השולחן, בתוך פישוט ידיו, וחוצה לו | שלושה מעמדות נבדלים | שו״ע יו״ד קכ״ט:ז |
| ״הוי מוזג ושותה״ | כל הפתוחות שבבית; והסתומות לא | שו״ע יו״ד קכ״ט:ז |
| הבריח שהוכנס, המפתח שנשכח, היעדרות ארוכה | מותר | שו״ע יו״ד קכ״ט:ח (תשובת הרא״ש כלל י״ט) |
| הטעם שנתן הרמ״א בסעיף זה | נחלקו עליו הט״ז והש״ך, הקוראים את התשובה אחרת | ט״ז ס״ק י״ד ; ש״ך ס״ק כ״א |
| יצאו בבהלה והעובד כוכבים סגר ראשון | מותר — ודווקא בבהלה | שו״ע יו״ד קכ״ט:ט ; הגה שם ; ט״ז ס״ק ט״ו |
| נחבא בין החביות מפחד האריה | מותר, ואפילו פתוחות | שו״ע יו״ד קכ״ט:י |
| גנבים במרתף | לפי רוב גנבי העיר; ולפי השכונה אם היא מובדלת | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א |
| לא נמצאה ריעותא | הכל מותר — דסתם גנב אינו לוקח יין | הגה יו״ד קכ״ט:י״א |
| ריעותא במקצתן בלבד | השאר בהיתרו | הגה יו״ד קכ״ט:י״א |
| חיל בעיר: שלום / מלחמה | פתוחות אסורות וסתומות מותרות / אלו ואלו מותרות | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ב ; עבודה זרה ע׳ ע״ב |
| חיילי זמננו | הט״ז ממאן ללמוד מזה קולא | ט״ז יו״ד קכ״ט ס״ק כ״ב |
| אצל הגת: טופח על מנת להטפיח | הדחה וניגוב; ואם לאו — הדחה בלבד | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ג ; ש״ך ס״ק ל״ד |
| המסיבה, והט״ז | המחבר מתיר; הט״ז מחמיר לזמנו | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ד ; ט״ז ס״ק כ״ד |
| חצר או גגות חלוקים ביתידות | מותר, ואפילו ידו מגעת | שו״ע יו״ד קכ״ט:ט״ז ; רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ז |
| הנמצא ואין מקורו ידוע | רובות, קורבה דמוכח, ומצב הכלי | שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ז ; שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח ; שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ט |
| האוצר שנמצא פתוח, עם הסבר | מותר — הוצרך לזייף, נתפס כגנב, ומירתת | שו״ע יו״ד קכ״ט:כ ; ט״ז ס״ק כ״ט |
| השפחה האומרת שלקחה את היין מן המרתף | אינה נאמנת: המרתף בהיתרו, ושעל השולחן אסור | הגה יו״ד קכ״ט:כ |
| אומרת שהיא סתמה את הברזות, ויש רגלים לדבר | אסור — מלבד ההקלה האחרונה של הרמ״א | הגה יו״ד קכ״ט:כ |
| המשפט האחרון של הסימן | זמננו, שאין מנסכים בו | הגה יו״ד קכ״ט:כ ; ועיין סימן קכ״ג וסימן קכ״ד |
| פוסק | התרומה המכרעת (מעוגן בקורפוס) |
|---|---|
| מחבר (כ׳ סעיפים) | ס״א: דין יוצא ונכנס, שני תנאיו, דרך עקלתון, ארבע האמירות האוסרות, ושיעור החותם; ס״ב: שני עובדי כוכבים; ס״ג: המעביר והתנצלותו; ס״ד: העוברים כערובה; ס״ה: המפתח, והיש מי שאומר; ס״ו–ז׳: השופר והשולחן; ס״ח–י׳: המנעול שנשכח, הבהלה, האריה; ס׳ י״א–י״ב: הגנבים והחיל; ס׳ י״ג–ט״ז: הגת, המסיבה, החלון, החצר; ס׳ י״ז–י״ט: הנמצא; ס׳ כ׳: האוצר. |
| רמ״א (הגה על ס׳ א׳, ה׳, ח׳, ט׳, י״א, י״ז, כ׳) | ס״א: לכתחילה אין מניחים דבר אצלו לבד; הסדק כדלת פתוחה; דעת ר״ת בחותם אחד, בהפסד מרובה. ס״ה: להכריע כסברא הראשונה; נתפס כגנב; המנעול מבפנים; מי שאינם יראים. ס״ח: הטעם — שנחלקו עליו הט״ז והש״ך. ס״ט: ודווקא שיצאו בבהלה. ס׳ י״א: כלל הריעותא, המכריע את המעשה. ס׳ י״ז: ודווקא כשהיא סתומה בפקק. ס׳ כ׳: השפחה, הברזות, וההקלה האחרונה על זמננו. |
| ט״ז (טורי זהב, ל״ב ס״ק) | ס״ק א: צריכותא דגמרא בשלושת המקרים; ס״ק ב: המשא ומתן בדרך עקלתון; ס״ק ד: להקל כראב״ד וכרשב״א בהודעה; ס״ק ו: סתימת הטיט צריכה להיות יבשה; ס״ק ח: פקק העץ והמעביר; ס״ק ט: התוספות, הרשב״ם, וההסתייגות בפה רחב; ס״ק י׳: מפתח שנמסר סתם; ס״ק י״ג: להקל אף בשהה; ס״ק י״ד: סוגריי הרמ״א מול תשובת הרא״ש; ס״ק ט״ו: מדוע צריך בהלה; ס״ק כ״ב: שאין להעביר את היתר המשנה לחיילי זמננו; ס״ק כ״ד: להחמיר במסיבה; ס״ק כ״ט: המנעול הפרוץ עושה את הגנב. |
| ש״ך (שפתי כהן, מ״א ס״ק) | ס״ק א: מנגנון המירתת לפי הפרישה; ס״ק ד: אימת רבן עליהם ובחזקת כשרות, ואף על פי כן לכתחילה אסור; ס״ק ה: השייכות והאשתמוטי; ס״ק ח: הר״ן, הב״ח, ויישוב הר״ן; ס״ק י׳: בזמן הזה אין חוששים לנגיעה אלא כשיש לו הנאה — שתייה או חילוף; ס״ק י״א: חותם ומגופה; ס״ק י״ב: עשרה ויותר, עצה אחת; ס״ק י״ג: המכריע הוא היכולת לראות את הבא; ס״ק י״ד: ההערה הגדולה על מה שכתב המחבר מצד הדין ועל זמננו; ס״ק ט״ו: מפתח שנמסר סתם; ס״ק י״ז: נתפס כגנב על הנגיעה; ס״ק י״ח: הסדק, ביום בלבד; ס״ק ך׳: הרא״ה, והיציאה מתוך טרדה מול המיושבת; ס״ק כ״א: תשובת הרא״ש, וצ״ע על הרמ״א; ס״ק כ״ה: שאינם עובדי עבודת כוכבים בזמן הזה; ס״ק כ״ו–כ״ח: השכונה, הרובות, וספק ספיקא דגנבים; ס״ק ל״ד: מדוע חוששים אצל הגת; ס״ק ל״ט: הקנקן הנמצא — לחושן משפט. |
| פתחי תשובה (ו׳ ס״ק) | ס״ק א: הפנים מאירות — חביות שנחתמו בשני חותמות ונתקלקלו ועובד כוכבים בא והודיע: אסור, שהחותם עצמו מסלק את המירתת; ס״ק ב: מראה מקום למחלוקת הט״ז והש״ך בסוגריי הרמ״א; ס״ק ג: הבית יעקב בענין הממון המוצנע בחביות; ס״ק ד: השבות יעקב — מרתף שכור בבית נכרי שנפרץ בלילה והחביות נמצאו שלמות וסתומות: להיתר; ס״ק ה: הבית יעקב, החולק על הרמ״א בגנב ישראל הידוע; ס״ק ו: הצמח צדק בענין החיל שנכנס לעיר. |
| רמב״ם (הלכות מאכלות אסורות, פרקים י״ב–י״ג) | פרק י״ב הלכות ט״ז–י״ז: המעביר והחנות, ושיעור החותם; הלכה י״ט: טעם היוצא לתפילה; הלכה כ׳: הבהלה; הלכה כ״ב: האריה; הלכה כ״ג: נתפס כגנב, והתינוק הנמצא בין החביות; הלכה כ״ד: הגדוד; הלכה כ״ז: בית הגת; פרק י״ג הלכה ב: המפתח; הלכה ז: החצר והגגות. |
| גמרא (עבודה זרה ס״א · ס״ט–ע׳) | ס״א ע״א: אין השומר צריך לישב; ס״ט ע״א: משניות המעביר, הקרון והחנות, ושיעור ישתום ויסתום ויגוב; ס״ט ע״ב–ע׳ ע״א: הצריכותא, הבית בעלייה, האושפיזא, האריה, וגנבי פומבדיתא; ע׳ ע״ב: הריבתא בין הדני, המסובית ומפתחה, והחצרות והגגות המשותפים. |
| טור ובית יוסף | טור יו״ד סימן קכ״ט: לשון הפתיחה — כל שהיין בחזקת משתמר, דאיכא למיתלי שלא נגע, מותר אף בלא חותם; ובית יוסף שם: מקורות הרשב״א, הר״ן והרא״ש שמהם חיים כל סעיפי הקטן של סימן זה. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ט · ♥ תמיכה