גישה ראשונה לסימן קל״ג · 133 : 7 סעיפי המחבר והגהת הרמ״א, טקסט עברי וביאור בעברית. עשרת הסימנים הקודמים שאלו מתי נאסר היין. סימן זה פותח ביין אסור כבר, ושואל שאלה אחרת לגמרי : המותר לעבוד סביבו ? להשכיר את עצמו, את בהמתו, את ספינתו, את מרתפו ; להעביר חביות של אחר ; לשמש, לתרגם, להטעים ; לשמור בחנם — ובסוף הכל, ליטול שכר על שבירתן.
נושא : שכר מלאכה שנעשתה סביב יין נסך — קנס, ים המלח, עיקר השכירות, שוה פרוטה, רוצה בקיומו
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קל״ג משנה את השאלה. סימנים קכ״ג עד קל״ב שאלו זה אחר זה מה אוסר את היין — המגע, הכח, התערובת, הכלי, החותם, ההיעדרות — ואחר כך, בסימן קל״ב, מה עוד יכול לעבור מיין אסור אל ידו של ישראל בממון. כאן היין אסור, והממון אינו עוד הנושא : הנושא הוא המלאכה. שבעה סעיפים, ובהם שבע דרכים להרוויח דבר־מה סביב יין שאין להשתמש בו. הרמ״א מגיה פעם אחת בלבד, בסוף סעיף א׳ — והגהתו נוגעת לכל הסימן.
שלא להשתכר ביין נסך ולא לעשות ממנו סחורה. ובו ז׳ סעיפים:
כשם שאסור למכור סתם יינם וליהנות בו כך אסור להשתכר בו לפיכך ישראל שנשכר לעובד כוכבים לעשות לו מלאכה אפילו בסתם יינם או שהשכיר לו חמורו או ספינתו להוליכו בו או מרתיפו להניחו בו שכרו אסור בהנאה ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר בבית הקברות אפילו לקח בשכרו קרקע או בהמה שאינם נאסרים בהשתחוה להם ועבדן החמירו בהם לאסרם בהנאה: הגה ועיין לעיל סימן קכ״ג דבזמן הזה מקילין לענין היתר הנאה מסתם יינם ולכן אין להחמיר באלו הדינים רק ביין נסך גמור:
השכיר לו חמורו לרכוב עליו אע״פ שהניח לגינו של יין עליו או שהשכיר לו ספינתו להוליך בה סחורתו אף ע״פ שנותן בה גם מאכליו ומשקיו שכרו מותר כיון שעיקר השכירות לא היה בשביל יין נסך:
עובד כוכבים ששכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצאת אחת מהן יין שכרו כולו אסור כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר ולכתחילה אסור לעשות כן:
היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו:
לא יהא ישראל משמש ומוזג לעובד כוכבי׳ ביין נסך וכן אסור להיות תורגמן לעובד כוכבים למכור יין נסך וכן אסור ליתן יין בכלי ביד עובד כוכבים המכריז להטעימו שכיון שנגע בו העובד כוכבים נעשה יין נסך וכשמכריזו ומטעימו (ס״א ומראהו וכן הוא בב״י ובכל בו) נהנה הישראל מיין נסך:
אפילו אמר לו העובד כוכבים שמור בחנם חבית זו של יין נסך אע״פ שפטור אם נשברה או נאבדה מכל מקום מיצר הוא אם תשבר או תאבד מתוך שמירתו ורוצה הוא בקיומו ואסור:
ישראל ששכרו עובד כוכבים לשבר לו חבית של יין נסך אע״פ שרוצה בקיומם שלא ישתברו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרם שכרו מותר ותבא עליו ברכה מפני שממעט בתיפלה:
כל הסימן נשען על פתיחת הפרק האחרון שבעבודה זרה, השוכר את הפועל. המשנה מעמידה שני מקרים מקבילים — הפועל והחמור — ובכל אחד מהם נוסח אסור ונוסח מותר. המחבר הולך אחר סדר זה בשני סעיפיו הראשונים.
המשנה, בחציה הראשון, מעמידה זו כנגד זו את המלאכה הנעשית ביין ואת המלאכה הנעשית בדבר אחר :
« הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ אָסוּר. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ ״הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
וחציה השני עושה את אותה ההעמדה בבהמה — והוא סעיף ב׳ של המחבר, כמעט מילה במילה :
« הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרָהּ אָסוּר. שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ גּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ — שְׂכָרָהּ מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
מכאן מבקשת הגמרא את יסוד האיסור. מציעה יסוד ראשון — שהמעות נגררות אחר החפץ האסור — ודוחה אותו מערלה וכלאי הכרם, שדמיהן מקדשין את האשה :
« אִילֵּימָא, הוֹאִיל וְיֵין נֶסֶךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, שְׂכָרוֹ נָמֵי אָסוּר — הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
מציעה יסוד שני — שהיין תופס את דמיו כעבודה זרה — ודוחה אותו משביעית, שהיא תופסת את דמיה ואף על פי כן אין שכר הפועל נאסר :
« אֶלָּא, הוֹאִיל וְתוֹפֵס אֶת דָּמָיו כַּעֲבוֹדָה זָרָה. וַהֲרֵי שְׁבִיעִית דְּתוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ, וּתְנַן: הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל ״הֵילָךְ דִּינָר זֶה, לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם״ — שְׂכָרוֹ אָסוּר » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
והנשאר אינו יסוד אלא הודאה, והוא מפתח כל הסימן :
« אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א)
אחר כך שואלת הגמרא אם סתם יינם שווה ליין נסך גמור לענין זה :
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכָרוֹ לִסְתָם יֵינָן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא חָמוּר כִּדְיֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ נָמֵי אָסוּר » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
והיא משיבה ממעשה שהיה — באדם שהשכיר את ספינתו ושילמו לו בחיטים. מכאן כל סופו של סעיף א׳ :
« תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאֹגַר אַרְבֵּיהּ לִסְתָם יֵינָן, יְהַבוּ לֵיהּ חִיטֵּי בְּאַגְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל קְלִינְהוּ וְקִבְרִינְהוּ » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
ומבארת מפני מה שורפים ומפני מה קוברים — שני המעשים שהעתיק המחבר :
« וְלֵימָא לֵיהּ: בַּדְּרִינְהוּ! אָתוּ בְּהוּ לִידֵי תַּקָּלָה. וְלִיקְלִינְהוּ וְלִיבַדְּרִינְהוּ! דִּלְמָא מְזַבְּלִי בְּהוּ » (עבודה זרה ס״ב ע״ב)
באה ברייתת מאה החביות, והיא סעיף ג׳ מילה במילה :
« הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: ״הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת״, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ אָסוּר. חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ה ע״א)
ואחריה סוגיית הלגין המונח על החמור. אביי נותן בה את המבחן שנעשה דין סעיף ב׳ : היוכל השוכר לתבוע ניכוי אם לא יניחנו ?
« אָמַר אַבָּיֵי: נְהִי דְּלָגִין דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵי, מִיהָא אִי לָא מוֹתֵיב לֵיהּ, מִי אָמְרִינַן לֵיהּ: נַכִּי לֵיהּ אַגְרָא דִּלְגִינָתוֹ » (עבודה זרה ס״ה ע״א)
וסעיף ו׳ וסעיף ז׳ תלויים בשאלה אחת ששאלו ארבעה חכמים שישבו יחד :
« וְיָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכָרוֹ לִשְׁבּוֹר בְּיֵין נֶסֶךְ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּרוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא כֹּל לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
ובתשובת רב נחמן, שהיא כל סעיף ז׳ :
« אָמַר רַב נַחְמָן: יִשְׁבּוֹר, וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה » (עבודה זרה ס״ג ע״ב)
ולבסוף, שיעור הפרוטה שבסעיף ג׳ בא מסברת הרשב״א הנשענת על מקום אחר לגמרי — המכוש האחרון הגומר את העבודה זרה :
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
הרמב״ם כבר כינס דינים אלו בפרק י״ג מהלכות מאכלות אסורות, והציב שם תחילה את היוצא מן הכלל שהוא המאפשר את כל הסימן : דמי איסורי הנאה מותרין בדרך כלל, חוץ מן היין.
« כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ״ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ״ם. לְפִיכָךְ עַכּוּ״ם שֶׁשָּׂכַר אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיַיִן שְׂכָרוֹ אָסוּר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ו)
שתי הלכות אחר כך הוא נותן את דין המעות והפירות — ויש לדקדק שאינו מזכיר בית הקברות :
« וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו יַיִן אוֹ שֶׁשָּׂכַר סְפִינָה לְהָבִיא בָּהּ יַיִן שְׂכָרָן אָסוּר. אִם מָעוֹת נָתְנוּ לוֹ יוֹלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בִּשְׂכָרוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי זֶה יִשְׂרֹף אוֹתָן וְיִקְבֹּר הָאֵפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בּוֹ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ט״ז)
וההלכה שאחריה מאחדת בשלוש שורות את סעיף ב׳ ואת סעיף ז׳ של המחבר :
« שָׂכַר לָעַכּוּ״ם חֲמוֹר לִרְכֹּב עָלָיו וְהִנִּיחַ עָלָיו לוֹגִין שֶׁל יַיִן שְׂכָרוֹ מֻתָּר. שְׂכָרוֹ לְשַׁבֵּר כַּדֵּי יֵין נֶסֶךְ שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י״ז)
הנקראים כאחד, שבעת הסעיפים משיבים כולם על שאלה אחת : מה שהישראל מקבל — מן היין הוא בא, או מדבר אחר ?
| סעיף | המעשה | הדין | הטעם |
|---|---|---|---|
| א׳ | משכיר עצמו, או בהמתו, ספינתו ומרתפו, ליין | שכרו אסור בהנאה ; מעות נשחקות, פירות נשרפים | המעות תמורת מלאכה שנעשתה באיסור |
| א׳ (סוף) | נטל בשכרו קרקע או בהמה | אסורות בהנאה אף על פי כן | חומרא : קנס הוא ולא דין חפצא |
| ב׳ | שכירות לרכיבה או להולכת סחורה, ולגין של יין עמה | שכרו מותר | עיקר השכירות — לא היה היין בכלל הסכום |
| ג׳ | ״מאה חביות במאה פרוטות״ ואחת מהן יין | כל השכר אסור | קבלנות : השכר אינו מתחלק |
| ג׳ | אותו מקרה, ופחות משוה פרוטה משכר היין | מותר בדיעבד | בפחות משוה פרוטה אין האיסור נמנה |
| ג׳ | ״כל חבית בפרוטה״ ואחת מהן יין | אותה חבית בלבד אסורה ; ולכתחילה אסור | כל חבית שכירות בפני עצמה |
| ד׳ | עשה עמו ביין בחנם | ממשכנים כנגד שכרו | טובת ההנאה של העובד כוכבים הנאה היא |
| ה׳ | משמש ומוזג, תורגמן, מושיט כלי למכריז | אסור | השירות מחיה את מכירת היין |
| ו׳ | שומר חבית בחנם ובלא אחריות | אסור | רוצה בקיומו — נוח לו שתתקיים |
| ז׳ | נוטל שכר לשבר את החביות | מותר ומבורך | ממעט בתיפלה — רצונו הולך אל אבדנן |
« כלומר דל״ת כדקס״ד מעיקרא דש״ס ר״פ בתרא דעבודת כוכבים דהוי בעי למימר דיי״נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא לא דמי לשביעית אלא משום קנס החמירו ביי״נ דשכרו ג״כ אסור כדמסיק ש״ס התם » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א)
« וזה פשוט ודלא כהב״ח שנדחק מאד בביאור הש״ס ומתוך כך פי׳ דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים ע״ש » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א)
« מיהו לכתחלה ודאי אין להשכיר עצמו או ביתו וכליו לסתם יינם וכן כתב ב״י בשם א״ח בשם מהר״מ ע״ש » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ד)
« ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל״ד דהכא כיון שקבלנות היא כולי אגרא אחדא וחדא יהיב ליה וגם אפשר שאלו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים וכ״פ ב״י והאחרונים » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ו)
« פי׳ שוחק ומטיל לים וסתם ים משמע כל ים ואין צריכין ים המלח כמו דצריך גבי פירות לפי שהפירות הם בעין ובסתם ים הולכין ספינות ושמא ימצאם אחד ויהנה מהם » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק א)
« בתשובת מהר״ם פדווא״ה סי׳ ע״ו מביא הגהות מרדכי שאסור להשכיר מרתף שלו לעובד כוכבים להשים בו יין נסך ואין חילוק בין בזמן הזה לזמן חכמי התלמוד אלא לענין ליקח יין נסך בחובו ולמזוג לעובד כוכבים יין נסך אסור אבל מיין שלנו מותר למזוג להם » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ג)
« פירוש הב״ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש״ל קנסא בעלמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ח)
« והא דלא אמר הטעם שיחזיק לו טובה על זה כמ״ש סעיף ד׳ נ״ל דעובד כוכבים אומר לו בפירוש מתחילה שלא יחזיק לו טובה בשביל זה » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ט)
אין הרמ״א מגיה אלא פעם אחת בכל הסימן, בסוף סעיף א׳ — והגהתו מכוונת את קריאת שבעת הסעיפים, שהרי היא מפרידה שני דינים שהמחבר כללם יחד.
« ועיין לעיל סימן קכ״ג דבזמן הזה מקילין לענין היתר הנאה מסתם יינם ולכן אין להחמיר באלו הדינים רק ביין נסך גמור » (רמ״א יו״ד קל״ג:א)
הש״ך (ס״ק ד) כותב זאת מיד : אין אדם משכיר את עצמו, ולא את ביתו ולא את כליו, לסתם יינם. הקולא נאמרה בהנאה שכבר נעשתה, ולא בהתחייבות שאדם נוטל על עצמו.
הט״ז (ס״ק ג), מפי מהר״ם מפדואה, אינו משאיר לזמן הזה אלא חילוק אחד : ליקח יין בחובו. אבל השכרת המרתף לא זזה ממקומה ; ולמזוג יין נסך לעובד כוכבים אסור — אף שלמזוג להם מיין שלנו מותר.
הפתחי תשובה, בפעם היחידה שהוא מגיה על סימן זה, מעמידה על תיבת ״ומוזג״ שבסעיף ה׳, ומביא את הרדב״ז : ראוי להחמיר אף בסתם יינם. והוא בדיוק הנקודה שקולת הרמ״א הייתה עשויה להוציא מן הכלל.
« עבה״ט של מהרי״ט ז״ל ועיין בתשובת הרדב״ז ח״א סימן כ״ב שכתב דראוי להחמיר אף בסתם יינם עיין שם » (פת״ש יו״ד קל״ג ס״ק א)
במשפט אחד : כשהיין אסור, לא הוא לבדו אסור בשימוש — אלא גם כל מה שאדם מקבל תמורת מלאכה שנעשתה סביבו ; ולפי שאיסור זה קנס הוא ולא דין בממון, נמדד הוא לפי ההסכם ולא לפי הסחורה.
| מה שאומר הסימן | בעברית | לזכור |
|---|---|---|
| אין לאיסור השכר טעם עיוני | קנס הוא שקנסו חכמים | קנס הוא ולא דין בממון |
| משכיר עצמו, בהמתו, ספינתו ומרתפו | שכרו אסור בהנאה | המלאכה נעשית באיסור |
| המעות שנתקבלו | שוחק וזורה לרוח או מטיל לים | נוהג בהן כדרך שנוהג בעבודה זרה |
| הפירות שנתקבלו | יוליכם לים המלח או ישרפם | בעין הם, ולכך צריך ים המלח |
| הלגין המונח על החמור המושכר | עיקר השכירות לא היה בשביל יין נסך | לא היה היין בתוך המחיר |
| קבלנות של מאה חביות | שכרו כולו אסור | שכר שאינו מתחלק נאסר כולו |
| חבית הנחשבת לעצמה | שכר חבית של יין אסור והשאר מותר | כל חבית שכירות בפני עצמה |
| העושה בחנם | ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו | טובת ההנאה הנאה היא |
| משמש ומוזג, מתרגם, מטעים | לא יהא ישראל משמש ומוזג | השירות מחיה את המכירה |
| שמירה בחנם | ורוצה הוא בקיומו ואסור | די ברצון כדי שתהיה הנאה |
| שבירת החביות | ותבא עליו ברכה מפני שממעט בתיפלה | אותו רצון עצמו, כשפניו לאבדן |