סימן קל״ט · 139 — האליל, משמשיו, נויו ותקרובתו

1. היסוד : ארבעה חפצים, שני בעלים, שאלה אחת

סעיף א׳ מונה את ארבעת החפצים ואת שני הזמנים :

« אליל אסורה בהנאה היא ותשמישה ונויה ותקרובתה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אלא דשל עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד » (שו״ע יו״ד קל״ט:א)

« ותשמישיה ונויה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר » (שו״ע יו״ד קל״ט:א)

וסעיף ב׳ מעמיד את השאלה העוברת בכל הסימן :

« אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:ב)

והט״ז נותן את טעמה של הבבא האחרונה, והוא המכוון את כל המעשה :

« ונרא׳ לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ד)

2. שלוש שאלות הרפלקס

3. טבלת־האם — חמישה עשר הסעיפים בבא אחר בבא

4. מה עושה תקרובת : המעשה, והמקום

סעיף ג׳ מפריד שני דינים. מה שכיוצא בו קרב בפנים נאסר משעת ההנחה ; ומה שאינו כן טעון מעשה הדומה למעשי פנים :

« ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג)

« אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א״כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג)

רש״י, כפי שמביאו הט״ז, אומר מהי זריקה המשתברת :

« פרש״י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ו)

סעיף ה׳ מוסיף את ה מקום : לפנים מן המחיצה אין צריך לראות את המעשה — תולים בו :

« כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד » (שו״ע יו״ד קל״ט:ה)

והבית יוסף מדייק שאין זו חזקת מציאות אלא הגדרה :

« אע״פ שברור לנו שלא נסכו מהיין ולא הקטירו מהסלת והשמן אסור משום דאמרינן הכניסו לפנים מן הקילקלין זו היא הקרבתו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

והרמב״ם מרחיק לכת : בפנים, הכול אסור, קרב בפנים או לא. הבית יוסף מוציא מזה תולדה למעשה, שהב״ח, אצל הש״ך, עושה ממנה חומרה :

« וא״כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובת נינהו ולית להו ביטול » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול״ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב״ם עכ״ל ב״ח » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג)

5. חייב ונאסר — המקל, החגב, ומדוע שתי התשובות נפרדות

סעיף ג׳ מערב שתי שאלות : האם האדם חייב, והאם החפץ נאסר ? הר״ן מפריד ביניהן, והט״ז מביאו :

« כתב הר״ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז)

המחבר, בסעיף ד׳, אינו מתנה תנאי :

« שחט לפניה חגב נאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (שו״ע יו״ד קל״ט:ד)

הש״ך מצמצם, והבאר היטב רושם את המחלוקת :

« והש״ך חולק ע״ז ופוסק כדעת הרמב״ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור ואינו נאסר » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ח)

6. הביטול למעשה : נרות, כלים, מלבושים

סעיף ט׳ דן בנרות, ובבתו האחרונה עומד כל קושי הסימן :

« נרות של שעוה שמדליקין לפניה נויה הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן » (שו״ע יו״ד קל״ט:ט)

סעיף י״ב אומר דבר אחר, והש״ך מניח את המתח פתוח :

« כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול ואם מכרן העובד כוכבים או משכנן לישראל זהו ביטולם ויש אומרים שאין זה ביטולם » (שו״ע יו״ד קל״ט:יב)

« משמע הא אם כיבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר״י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה״ה נויה ותשמישה » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ז)

הט״ז מיישבו : בסעיף ט׳ אין המכירה מבטלת — היא מוכיחה שהכיבוי היה גמור.

« ואפי׳ מאן דס״ל בסעיף י״ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)

ומלבושי הכהנים אינם נוי האליל — חוץ ממה שמלבישים את האליל עצמה :

« מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יא)

« אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול » (רמ״א יו״ד קל״ט:יא)

« וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר״ף בהג״ה תשב״ץ סימן תי״ז » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ח)

7. חמשת כללי הזהב

8. סימן זיכרון — “אליל”

9. ארבע המכשלות הרגילות

10. סיכום הסעיפים וכרטיס־ברק אחרון