Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״א (ח׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, פתחי תשובה, באר היטב, בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה מ׳ ע״ב – מ״ג ע״ב (פרק כל הצלמים) · ראש השנה כ״ד ע״א–ע״ב (דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל — לא תעשון אתי)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Avant toute sougya, une distinction commande la lecture des huit seifim : la statue trouvée, faite par un non-Juif, relève du doute d’idolâtrie ; la figure faite par un Juif relève d’un verset qui ne parle pas d’idolâtrie. La guemara elle-même a dû l’établir, sur la baraïta de Rav Chéchet.
« כׇּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין — חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה, וְכׇל הַפַּרְצוּפִין מוּתָּרִין — חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם, וְכׇל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת — חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« וצורות שאר כל המזלות ושאר כל הצורות אפי׳ צורת אדם המוצא אותם מותרות » (טור יו״ד קמ״א)
« משמע דמתני׳ דכל הצלמים בצורת אדם דוקא היא אבל לא בשאר צורות ואיני יודע מנין לו אם לא שנאמר מדמוקמינן לה באנדרטי של מלכים משמע ליה הכי » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
דין הצלמים והצורות של עבודת כוכבים. ובו ח׳ סעיפים: כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו (לשון המחבר) אא״כ עומדין על פתח המדינה (לשון רמב״ם פ״ז מהל׳ עבודת כוכבים) והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת: הגה צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר (מרדכי ר״פ כל הצלמים בשם ראבי״ה):
המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחושת או אפילו שברי אלילים עצמן מותרים אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור:
המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה: הגה דהיינו צורות הנעשים לשם חמה ולבנה כמו שעושים בעלי הטלסמאות צורות לכוכבים כגון צורות המתייחסות לשמש מציירים מלך מעוטר יושב על עגלה וכן כיוצא בזה בלבנה יש להם צורה מיוחדת (רמב״ם בפירוש המשנה וברטנורה שם) או דרקון והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי ואלו הם מכובדים שעל השיראים ונזמים וטבעת ומבוזים (מטבעות) (הג״א ומרדכי ואגודה ורא״ש וסמ״ג לאוין צ״ב ובה״ג וכן מצאתי בתוספתא ר״פ ז׳) יורות קומקמוסים חמי חמין וכוסות ששותים בהם בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים וכל זה בסתם שאין אנו יודעי׳ שנעבדו כלי׳ הללו אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו שעל המכובדי׳ נמי מותרי׳ (דעת הר״ן) ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים אף ע״פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם אלילים המוציא כלים שיש בהם אלילים אסורים: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן (תא״ו נט״ז) ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו. (כן משמע בטור ובתוס׳ פרק כל הצלמים) . וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד (ב״י מהרא״ש והטור):
אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד׳ פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני׳ ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם: הגה ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העובד כוכבים לעבדם או שיש הוכחה שעשאן לעבדם שאז אסור ככל הצלמים כמו שנתבאר בריש הסימן (טור): במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין מותר לעשותם וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת בין שוקעת ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי׳ בולטות (ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא) (טור בשם הרא״ש):
טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם אם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה ואם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתו׳ בה מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת (ל׳ רמב״ם פ״ג מהלכות עבודת כוכבים דין י״א) ואפילו חתם לו העובד כוכבים אסור להשהותה (כן משמע במרדכי פכ״ה ותוס׳) וה״ה בשאר צורות האסורות (בטור וכ״כ הר״ן בשם רי״ף וכן משמע בכל הפוסקים):
צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת:
יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה (וכן נוהגין) :
לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי׳ אינה גבוהה י״ח טפחים:
Le Mehaber écrit « sans indication » pour le village et « certainement » pour la ville. Le Chakh y lit une dissymétrie voulue ; le Taz en cherche la logique ; et tous deux refusent au Ba’h de limiter l’attribut à la figure humaine.
« אָמַר רַבָּה: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל כְּרַכִּים, אֲבָל בְּשֶׁל כְּפָרִים — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִים » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« תָּנָא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: סַיִיף, עֲטָרָה, וְטַבַּעַת » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִנְדְּרָטִי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח מְדִינָה שָׁנִינוּ » (עבודה זרה מ׳ ע״ב)
« ואה״נ בספק אם נעשו לשם אלילים או לנוי אסורים דבעינן דוקא למידע בודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק א)
« וגם תימה על הב״ח דבש״ס דף מ״א ע״ב גבי הא דאמרינן התם אלא אימא הא צלמים עצמם אסורים סתמא כרבי מאיר כו׳ מוכח כולה סוגיא דבצלמים עצמם הנמצאים בשוק לא אמרינן אימר בטלום כיון דשלימים הם » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק א)
« ונראה דאף על פי דספק עבודת כוכבים לחומרא מכל מקום כל שיש סברא להיתר ולאיסור ראוי להקל דהא קי״ל בכל דוכתי דלא מחזקינן איסורא מספק » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ב)
« ומו״ח ז״ל כתב דכוונת הטור דלא להוי ספק ספיקא ספק אם נעשה עבודת כוכבים את״ל נעשה אימור בטלוה וקשה דאין ביטול בזה אפילו גררה לא הוה ביטול כל זמן שלא פחתה בצורתה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ב)
« וקשה דאין ביטול בזה אפילו גררה לא הוה ביטול כל זמן שלא פחתה בצורתה וכאן מיירי משלמים דאי בשבורים הכי נמי באמת הוה ביטול » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ב)
Le Tour écrit plus loin « une figure humaine dressée à l’entrée de la ville », et le Beit Yossef s’en étonne. Le Ba’h en fait la halakha et corrige le Choulhan Aroukh. Le Chakh et le Taz répondent que le Mehaber copie le Rambam, que le Tour n’a pas dit « homme » par exclusion, et que la règle est celle de la connaissance : là où l’on sait qu’une figure de ce type est adorée, l’attribut interdit.
« המחבר העתיק מלשון הרמב״ם כדרכו ומשמע מלשון זה דכל צורות העומדות על פתח המדינה ובידם מקל כו׳ אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ג)
« ותימה איך חלק על הרמב״ם (וכמדומה שלא ידע שדברי המחבר מועתקים מהרמב״ם) והמחבר בלי ראיה כלל בפרט להקל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ג)
« ולי אפשר דהטור ל״ד נקט אדם ומפני זה לא כתב האי דינא בריש הסי׳ דהתם עיקר דוכתא דהאי דינא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ג)
« ומ״מ משמע דאף אם יש בידו סייף לא מהני לאיסור אלא בצורה שידוע לנו שיש עובדין לצורה כזו דומיא דאיסורו של ר״מ משום גזירה וא״כ אין חילוק בין אם הצורה ההיא של אדם או שאר צורה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק א)
« נראה כוונתו דבצורת אדם הטעם שידוע שיש עובדים לו משא״כ שאר צורות אבל אם היה לנו בירור שיש עובדים גם לשאר צורות הוה גם כן דינא הכי » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק א)
« ונראה בזמנינו הכל לפי ענין ובין בכרכים ובין בכפרים הכל מה שמראים הדברים שנעשו לשם אליל או לנוי » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ד)
Le seif 2 permet « même des débris d’idoles » — c’est Chmouel. Le Rambam les interdit. Le Beit Yossef explique pourquoi, le Chakh donne raison au Rambam et surprend le Mehaber en contradiction avec lui-même.
« הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: שִׁבְרֵי צְלָמִים! » (עבודה זרה מ״א ע״א)
« וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« טעמא מפרש בגמ׳ דכי הוו שלימים ספק לא עבדום ואת״ל עבדום אימור בטלום לכך שיברום הוי ספק ספיקא ולקולא » (רש״י עבודה זרה מ״א ע״א ד״ה הרי אלו מותרין)
« הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם — אֵימַר בִּטְּלוּם. עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבַטְּלֻהָ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
Rachi : sur son piédestal, au lieu qui lui est préparé — donc certainement adorée. Rabbénou Tam (Tossefot, cité par le Beit Yossef) : une main faite avec un large siège pour tenir seule — elle n’a pas l’air d’un débris. Le Rambam : il n’y a pas de condition de base ; tout membre d’une idole certaine est interdit, car on ne sait pas qu’elle a été annulée.
« על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו » (רש״י עבודה זרה מ״א ע״ב ד״ה על בסיסן)
« והתוס׳ הקשו דלשון מצא קשה דמשמע בשוק או בשדה לכך יראה לר״ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבים עליו לבדם ואינן נראים כשברים אלא נראה שכך הם מתחלה נעשים » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« אֲבָל הַמּוֹצֵא יָד מִצּוּרַת כּוֹכָב אוֹ מַזָּל אוֹ רַגְלָהּ אוֹ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ מֻשְׁלָךְ הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הָאֵיבָר מִן צוּרַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַנֶּעֱבֶדֶת הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁיִּוָדַּע לוֹ שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹבְדֶיהָ בִּטְּלוּהָ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ז׳)
« כתב הרמב״ם המוצא יד אליל או רגל או אבר מאבריה מושלך אסור בהנאה ולא נהירא דהא מוקי ליה בגמרא בעומד על בסיסו כדפרישית » (טור יו״ד קמ״א)
« י״ל שהרמב״ם מפרש דשמואל דמוקי לה הכי סבר כר״ל דאמר אליל שנשתברה מאליה מותרת ואנן קי״ל כר׳ יוחנן דפליג עליה ואסר הילכך ליתא לדשמואל » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« והטור כתב בשם הרמב״ם דאסור אפילו באין עומד על בסיסו והקשה הטור עליו דהא אוקמיה בגמרא אליביה דשמואל דוקא בעומד על בסיסו ותירץ ב״י דרמב״ם ס״ל דשמואל סבר גם בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דמותר » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ד)
« ונראה דיש לומר כיון ששם כתב הטור דאין האיסור אלא בהדיוט יכול להחזירה וכאן שנשתבר ונאבד הרי אין הדיוט יכול להחזירה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ד)
« ומו״ח ז״ל חלק עליו ותירץ דרמב״ם מחלק בין צלמים לאליל דבצלמים בעינן דוקא בסיסו אבל באליל אסור בלאו הכי » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ד)
« אבל באמת דברי הרמב״ם נראין עיקר בש״ס דכל שברי אלילים אסורים אפילו אינם עומדים על בסיסם דחיישינן שמא לא בטלום העובדי כוכבי׳ אבל שברי צלמים מותרים דאיכא ספק ספיקא ספק נעבדו או לא ואת״ל נעבדו שמא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« מ״מ הכא לנשברה מאליה לא חיישינן דעובד כוכבים מינטר לה שפיר הלכך אמרינן מסתמא העובד כוכבים שברה ובטלה בידים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« ותימה על המחבר שהוא עצמו העתיק בסי׳ קמ״ו סעיף י״א לשון הרמב״ם לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא לֹא בִּטְּלוּהָ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה י״א)
Le seif 3 porte deux avis sur l’ustensile vil quand la figure est certainement adorée. Les deux avis sont deux lectures d’un même Yerouchalmi — celle du Ran et du Rachba, et celle du Beit Yossef lui-même —, et le Rama tranche par la coutume. Le Chakh y ajoute la question du temps présent.
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן — יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין — אֲסוּרִין, שֶׁעַל הַמְבוּזִּין — מוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: מִיפְלָח לְכֹל דְּמַשְׁכְּחִי פָּלְחִי, מֵיצָר וּמִפְלָחי — הָנֵי תְּלָתָא דַּחֲשִׁיבִי צָיְירִי לְהוּ וּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵּי אַחֲרִינָא — לְנוֹי בְּעָלְמָא עָבְדִי לְהוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« אָמַר רַב: מְכוּבָּדִין — לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, מְבוּזִּין — לְמַטָּה מִן הַמַּיִם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מְכוּבָּדִין — שֶׁעַל הַשֵּׁירִין, וְעַל הַנְּזָמִים, וְעַל הַטַּבָּעוֹת; מְבוּזִּין — שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת, וְעַל הַקּוּמְקְמֹסִין, וְעַל מְחַמֵּי חַמִּים, וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין, וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶן צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וּדְרָקוֹן. אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אוֹ בִּגְדֵי שָׁנִי אוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים עַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹי » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ח׳)
« בירושלמי אהא דאמר רבן שמעון בן גמליאל על המכובדין אסורים וכו׳ מה אנן קיימין אם דבר ברי שנעבדין אפילו מבוזים אסורים ואם דבר ברי שאינם נעבדים אפי׳ מכובדים מותרים אלא כינן קיימין בסתם » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« וכתב הר״ן ומהא שמעינן שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אין בה חילוק בין מכובדין למבוזין » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ולי אפשר דהאי ירושלמי ה״ק אם דבר ברי שנעבדין כלומר שאותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורים ואפילו מבוזין » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ומצאתי בהר״ן פרק כל הצלמים וז״ל כתב הרשב״א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורות ודמות עבודת כוכבים אף המוצא אותם הכלים אסורים ע״כ וצל״ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ו)
Premier avis (Beit Yossef, et « l’avis du Ran » pour la clause de la connaissance) : le vil reste permis, sauf si l’on sait que cet ustensile fut adoré. Second avis (Ran, Rachba) : figure certainement adorée — même le vil est interdit ; d’où, de leur temps, les ustensiles gravés interdits. Le Chakh (ס״ק י״ג-י״ד) détaille les cas de chaque avis : même pour le second, un lieu où l’on sait que la figure n’est pas adorée permet les honorés.
« וכל זה בסתם שאין אנו יודעי׳ שנעבדו כלי׳ הללו אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו שעל המכובדי׳ נמי מותרי׳ » (שו״ע יו״ד קמ״א:ג)
« ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים אף ע״פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו » (שו״ע יו״ד קמ״א:ג)
« אע״פ שעובדים לצורות הללו כשהן על הכלים מותרים ופשיטא דאף לסברא זו אם ידוע שכלים הללו נעבדו אפילו על המבוזים אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« אבל בידוע שאינה נעבדת במקום זו או שאין ידוע שרוב העובדי כוכבים רגילין לעבדה אף המכובדים מותרין. כל זה מוכח בר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ד)
« ונראה דאם הם אינם מכובדים ולא מבוזים אלא בינונים אסורים דאילו היו מכובדים היו ודאי נעשים לשם אלילים וכמ״ש הטור א״כ ליכא כאן אלא חדא ספיקא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י)
« וכתב הטור לקמן בסימן זה ונראה דכל אותם שאסורים במוצא אסורים אפילו בשוקעת דכיון שאנו חוששין שמא נעשית לאליל אף בשוקעת נמי איכא למיחש » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י)
« כתב הרא״ש אית דקרי שירים פירוש אצעדה אבל בגדי שיראים כל מלבושי יקר מבוזים מיקרי כיון שלובשין אותן והוי סדינים ואית דקרי השיראים ולבושי יקר מיקרו מכובדים » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ומדלא הביא המחבר שום פירוש משמע שדעתו להחמיר » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״א)
« ר״ח גר׳ מטבעות דסדינין ומטפחות חד הוא והלכך מותרין מטבעות שיש בהם צורת עבודת כוכבים » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה שעל הסדינין)
« הרי״ף גורס מטבעות דסדינין ומטפחות חד הוא והילכך מותרים מטבעות שלנו שיש להם צורת אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות אפילו בזמן הזה אע״ג דידעינן דלא פלחי להו » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג)
« ומ״מ אני תמה על רבינו שסתם וכתב דין זה כמות שהוא מוזכר בתלמוד דמשמע ודאי דה״מ בזמנה. ועוד למה יאסר בזה״ז צורת חמה ולבנה ודרקון כיון דידעינן ודאי דלא פלחי ליה כלל » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא״כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה שאני ר״ג)
« באמת יש כאן מקום לתמוה שלא ראיתי מי שהחמיר בזה ואין טעם כלל לסברא זו דכיון דידעינן בודאי דלא פלחי לה למאי ניחוש לה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« הלכך אין חילוק דלענין עשייה דנפקא לן מקרא דלא תעשון אתי אין חילוק ואוסר אפילו אין עובדין אותו וזה פשוט ומבואר בש״ס וכל הפוסקים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« ואם תרצה לדחוק ולומר דהתוס׳ מיירי בצורת אדם שבזמן הזה אסור שהוא דמות אותו פלוני א״כ מכ״ש דאין ראיה מדבריהם לחמה ולבנה שאין עובדין בזמן הזה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« דאפילו תימא דאין חילוק בין זמן זה לזמנם מ״מ כיון דידעינן דלא פלחי להו הרי ודאי לא נעבדו כלים הללו ואין כאן איסור כלל וצ״ע » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ז)
« אלעיל אצורת חמה ולבנה ודרקון קאי דבזמן הזה מותרין בהנאה למוצאן אפי׳ לסברא האחרונה כיון שאין העובד כוכבים עובדין לצורות הללו אבל אין להשהותן משום חשדא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ט״ז)
« אפילו בזמן הזה וכמ״ש הרב בסמוך אבל אין להשהותן » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ט)
La sougya de Rabban Gamliel (Roch Hachana 24 et Avoda Zara 43) est le socle des seifim 4 à 8. Rabbénou Yits’hak enseigne que toutes les réponses d’Abayé sont vraies ensemble ; reste à comprendre pourquoi le visage humain a besoin d’un verset à part.
« דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנָה הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבְכוֹתֶל בַּעֲלִיָּיתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת, וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָּזֶה » (ראש השנה כ״ד ע״א)
« וּמִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״, לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנַי! » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר תַּבְנִית עֲזָרָה, שׁוּלְחָן תַּבְנִית שׁוּלְחַן, מְנוֹרָה תַּבְנִית מְנוֹרָה, אֲבָל הוּא עוֹשֶׂה שֶׁל חָמֵשׁ וְשֶׁל שֵׁשׁ וְשֶׁל שְׁמוֹנֶה, וְשֶׁל שֶׁבַע לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי, ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי, אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שְׁרֵי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְשֶׁבְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ — לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, ״מִמַּעַל״ — לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« אור״י דכל אלו תירוצים של אביי אמת הן דמדלא קאמר בכל אחד ואחד אלא אמר אביי ש״מ שלא היה חוזר בו » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה לא אסרה תורה)
« פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקדש דכתיב אתי השרויות אצלי » (רש״י עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה ארבעה פנים)
« ואה״נ דהשתא דאיכא כרוב אסור לעשות ד׳ פניהם בהדי הדדי דהא מ״מ בכלל לא תעשון אתי השרויות אצלי הוא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ׳)
« נפקא מדכתיב לא תעשון אתי אותי כלומר דמות שאני מתראה בו לנביאים והיינו אדם » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״א)
« וא״ת ומאי קאמר אלא דמות ארבעה פנים תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה וי״ל כי איכא שאר פרצופין עם אדם שרי טפי א״נ אם מצא צורת אדם אסור להשלים לד׳ פנים » (תוספות ראש השנה כ״ד ע״ב ד״ה לא תעשון אתי)
« וק״ל דאם כן אלו עשה צורת אדם עם פרצוף אחד או ב׳ מהנהו ארבעה ה״נ דשרי לפי שאין כאן צורת אדם ולא צורת ארבעה פנים וזה לא נראה להתיר דחידוש כזה ודאי לא היו להפוסקים לשתוק ממנו » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« דיש איסור מצד אתי דהיינו שמשים של מרום ארבע׳ פנים להדדי ומצד אותי דהיינו צורת אדם לחוד » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« קמשמע לן דרשה דאתי שיש איסור מצד ארבעה פנים ואם כן כולהו נעשו באיסור ואין מועיל תיקון צורת האדם לחוד כיון שיש איסור בלאו צורת האדם לחוד וצריך לפחות צורת כולן כנ״ל נכון » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« אבל אין לתרץ דבפני אדם אין איסור אא״כ בצורה שלימה בכל אבריה כמ״ש הש״ע סעיף ז׳ אבל בצורת הפנים לחוד שרי » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ז)
« אישתמיטתיה דכדברי הר״ן כתבו התוס׳ בר״ה דף כ״ד ע״ב והרמ״ך ומביאו בכסף משנה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״א)
« אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים… כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« והרמב״ם ז״ל יש לו דעת אחרת בפ״ג מהלכות ע״ז שהוא כ׳ שם דדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים בין שוקעים ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכולם מלא תעשון אתי נפקא » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה״ג דאע״ג דמאתי מפקינן אפ״ה כיון דצורת אדם הנמצאת בולטת היא לא מיתסר אלא בבולט » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ומיהו אותם צורות אדם שצובעים בסדינים בצבעים וכן ברקמה מותרין כיון שאין להם פרצוף שלם אלא חצי פרצוף » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״א ד״ה לא תעשון אתי)
« ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור נ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
Le seif 4 permet le creux pour tout sauf les astres. Le Ramban, cité par le Tour, interdit le creux pour tout ce que la Tora interdit — l’homme compris. Le Taz refuse d’alléger contre le Ramban ; le Chakh maintient le seif et fixe la définition du creux.
« אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י׳)
« וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים… וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה י״א)
« ואור״י ור״ת וריב״א כי בחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין וכן ברקיע שוקעין הם ולא מפליג בהכי אלא גבי פרצופין וכיוצא בהן » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה והא ר״ג יחיד הוה)
« ור״ת כתב דבצורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטת לשוקעת » (טור יו״ד קמ״א)
« והרמב״ן הוסיף עוד צורת אדם וכל שמשין שבמרום שאסורין בין בבולטת בין בשוקעת ולא מפלגינן בין שוקעת לבולטת אלא בשאר צורות דטעמא משום חשדא » (טור יו״ד קמ״א)
Rambam : les serviteurs d’en haut, interdits en relief et en creux ; l’homme, en relief seulement ; le reste, permis. Rabbénou Tam : les astres seuls sont interdits en creux, parce qu’au firmament ils paraissent enfoncés. Ramban (et le premier lachon du Ran) : tout ce que la Tora interdit — l’homme compris — est interdit en creux ; seules les figures interdites par les Sages, par soupçon, se distinguent. Second lachon du Ran : ce que la Tora interdit, en relief seulement ; le reste, toujours permis.
« ולשון אחר אמרו שכל הצורות שאסרה תורה דוקא בולטות אסורות אבל שוקעות מותרות וכל שאר הצורות בין שוקעות בין בולטות מותרות » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« והרמב״ם ז״ל יש לו דעת אחרת בפ״ג מהלכות ע״ז שהוא כ׳ שם דדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים בין שוקעים ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« בכל מה שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי דהיינו ארבעה פנים שבמדור שכינה ודמות מלאכים שבמדור העליון ודמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות שבמדור התחתון ודמות אדם משום שנאמר לא תעשון אותי פי׳ כדמות שאני מראה עצמי לנביאים כל אלו אסור בין שוקע בין בולט » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ואם כן תימא על הש״ע שלא הביא דעת הרמב״ן ולענין הלכה ודאי שאין להקל כלל נגד דברי הרמב״ן » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« ובדברי הר״ן שזכרתי שהיא דעת הרמב״ן כתוב בהדיא דמותרים בשהייתן בשקועה » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« פי׳ הר״ן דהיינו בצורות שהיה מנהג העובדי כוכבים לעבדן אבל אם אין מנהג בהם לעבדן מותר עשייתן וכמ״ש הש״ע סעיף ו׳ » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ב)
« וכי מה ענין שהוא מותר במוצא לענין שיהא מותר בשוקעת וכן בהפך » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« וכמ״ש דלענין עשייה ושהייה הכל תלוי במה שהוא הדבר עצמו שאם הוא אדם וכיוצא בו שהוא בולט אינו אסור אלא בולט ואם שוקע אסור אפילו בשוקע » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« ונראה דכל אותם שאסורין במוצאן אסורין אפי׳ בשוקעת דכיון שאנו חוששין לו שמא נעשית לאליל אף בשוקעת נמי איכא למיחש » (טור יו״ד קמ״א)
« ומה״ט מה שמציירים על הכותל ולוח אע״פ שהוא שוה מיקרי שוקעת כיון דלא הוי בולטת כמו שהן עצמם והלכך צורת חמה ולבנה וכיוצא בהן דהן נמי שוקעים ברקיע אסור אפילו בשוקעת » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ה)
« דמה שאוסרים בצורת חמה בשוקעת דווקא שוקעת אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק ו)
« מ״מ מדברי הרמב״ם נראה דהציור בצבע דין אחד לו כמו שוקעת ויש להחמיר כדבריו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק ח)
« שמזהיר מאד שלא להיות בתוך הבית צורה מצוייר בכותל או בלוח אף דע״פ הדין אין איסור רק בצורה בולטת מ״מ יש להזהר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק ז)
Faire est interdit par la Tora ; garder n’est interdit que par le soupçon — et le soupçon a des bornes. La guemara en donne trois ; le Rif n’en retient qu’une ; le Roch les retient toutes ; et les Tossefot y ajoutent la question de l’ordre donné à un non-Juif.
« שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְהָא רַב יְהוּדָה, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין! » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא, דְּתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט — אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ. חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ — מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« כשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ » (רש״י עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה ומותר לחתום בה)
« וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא הָהִיא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, דַּהֲוָה בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא, וַהֲווֹ עָיְילִי רַב וּשְׁמוּאֵל וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ הָתָם, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי » (ראש השנה כ״ד ע״ב)
« וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה? כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא, שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוַאי » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״ב)
« ומשני שאני רב יהודה שחותמו בולט היה ולא היה משום חשד עשייה אלא משום חשד עבודת כוכבים » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה והא רב יהודה)
« דהרי הוא שוהה צורה בולטת דאסור משום חשדא ומותר לחתום בה דהנחתם נעשה שוקע » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ח)
« בזה הטעם משום חשד שיחשדוהו שעובד להם » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ט)
Le Rif (et le Rambam) ne rapporte que « pour s’instruire » — le Ran explique qu’une fois cette réponse acquise, les autres tombent. Le Roch et le Tour retiennent les trois : le public, le démontable, l’étude. Le Mehaber écrit l’étude ; le Rama ajoute le public entre parenthèses ; le démontable n’est pas dans le Choulhan Aroukh.
« הלכך בשל רבים דלא שייך בהו חשדא או אפי׳ של יחיד והיא עשויה פרקים או עשאה להתלמד בה שרי ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד » (טור יו״ד קמ״א)
« אבל הרי״ף כתב ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה וכוכבים להתלמד שאני » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ומשמע דכל הנך תלתא תירוצי דקאמר הגמרא הלכתא נינהו וכל חד מהנך גווני שרי וכן נראה מדברי הרא״ש ז״ל » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ומ״מ על הרמב״ם ז״ל יש לתמוה שה״ל לכתוב דלהתלמד מותר לעשותן » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי׳ בולטות » (שו״ע יו״ד קמ״א:ד)
« ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא » (רמ״א יו״ד קמ״א:ד)
« פי׳ להשהותם משום דליכא חשדא ברבים אבל לעשותם אין חילוק בין יחיד לרבים וכתב ר׳ ירוחם אע״ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר להם » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ז)
« וכתב דבב׳ ליכא חשדא ונ״ל ראיה לדבריו מריש ברכות » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ז)
« הקשה הר״ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר״ג לעובד כוכבים לעשות והא אמירה לעובד כוכבים שבות ואפילו בדבר שאינו של שבת » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה שאני ר״ג)
« ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא״כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת » (תוספות עבודה זרה מ״ג ע״ב ד״ה שאני ר״ג)
« הכא לא גזור משום מצוה וצריך ליזהר כשמלוין לנכרים ומחתמין החוב בחותם של שעוה שתלוי באגרת » (תוספות ראש השנה כ״ד ע״ב ד״ה שאני ר״ג)
« וצריך ליזהר כשמלוים לעכו״ם ומחתמין חותם בחותם של שעוה שתלוי באגרת ואם העכו״ם מביא לו חותם מעצמו מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« משום חשדא וכבר נתבאר בס״ק י״ז דה״ה דאסור לו׳ לעובד כוכבים לעשותן אפילו אינו רוצה להשהותם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ג)
« ומכל מקום צ״ע לאיזה צורך כתב הרב דין זה הא כתבו המחבר בסעיף ד׳ ואולי היה אפשר לחלק בין כשהעובד כוכבים עשאו לו בידים ובין שעשאו בחותמו קמ״ל הרב דלא ודוחק » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק כ״ט)
« ונ״ל דאגרת בכלל מבוזים הוא ולכך נוהגים היתר לחתום בחותם שקוע על איגרת אף בצורת אדם שלם » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק ט)
Quatre discussions courtes ferment le siman : pourquoi le dragon se fait mais ne se garde pas ; pourquoi la tête seule est permise, et pour qui ; le lion et les signes du zodiaque ; et ce qui, dans la Menora, fait la réplique.
« וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« וצורת דרקון אסורה למי שמצאה להשהותה ומותר לעשותה » (טור יו״ד קמ״א)
« ומ״ש ומותר לעשותה היינו לפי שאינו מכלל דברים שנזכרו בגמ׳ שאסור לעשותן ומיהו נראה דה״מ בדליכא חשדא » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ורש״ל נתן טעם למה לא נכלל דרקון בכלל לא תעשון כדמות שמשי שבמרום לפי שהדרקון שבמרום פורח באויר ואינו בשמים » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ה)
« ותמהני על הב״י שכתב מקור דין זה לפי שאינו מכלל דברים הנזכרים בגמרא לאיסור » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ה)
« פירוש שמא כבר נעבדה ומטעם זה אפילו שקועה אסורה כ״כ הטור » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ו)
« היינו אפילו בזמנם והטעם נמצא בשם מהרש״ל משום שהוא פורח באויר ואינו בשמים ולא קרינן ביה לא תעשון אתי » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ח)
« ומיהו יש לדקדק דבסעיף ז׳ סתם הרב כדברי המחבר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא כשהיא שלימה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ח)
« וכתב הב״ח וז״ל וצ״ע דבמרדכי פ׳ כ״ה גבי מחלוקת ר׳ אפרים ור׳ אליקים משמע שתופסים בפשיטות דצורת דרקון שוה לצורת חמה ולבנה וה״ל נמי בכלל לא תעשון אתי ואסור לעשותן » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ח)
« ונ״ל דולא בעושה לא קאי אלא אאדם » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק י״ח)
« כ״כ הרא״ש בפרק כל הצלמים וז״ל והא דאסרינן צורת אדם ודרקון דוקא בגולם שלם אבל צורת הראש בלא גוף שלם מותר ולא תעשון אתי דרשינן וגם ליכא חשדא אם אין כל הדמות שלם » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« דמדברי התוספות פרק כ״ה… ד״ה שאני ר״ג ומדברי המרדכי לשם משמע להדיא דדוקא באדם בעינן צורה שלימה אבל בדרקון אין חילוק ולעולם אסור והסמ״ג לאוין כ״ב פסק דאפילו באדם אין חילוק ולעולם אסור והמחמיר בכל זה תע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ב)
« בפרישה כתוב בשם רש״ל דבסמ״ג נוטה לאיסור אפי׳ בפרצוף אדם לבד » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק ט״ו)
« והשיב אפי׳ עשאה ישראל אפי׳ בלשון אפי׳ בולט אין איסור עשייה לפי שאין כשמשי עליון דמות אריה עומד לבדו ולא נשר » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ואני מצאתי בתשובת חכמי קטאלו״ניה האחרונים שהרשב״א הושג מחכמי דורו על היתר צורה זו וחזר בו » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« משמע דאפילו אריה מותר וכן פסק הרשב״א בתשובה סימן קס״ז ע״ש ובעל שלטי הגבורי׳ העתיק דבריו » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« ולפי דבריו כל הי״ב מזלות אסור אפילו כל א׳ בפני עצמו ומעולם לא שמענו מי שנזהר בזה » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים היינו כל י״ב מזלות ביחד דומיא דארבעה פנים להדדי » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל׳)
« אלא ע״כ דלענין עשייה הכל אסור אפילו צורת חמה כפשוטו אלא לענין להשהותה אם מצאה אסור דוקא בצורת מלך הנ״ל ואם כן גם בצורת המזלות כגון ארי ושור אסור אפילו כפשוטן » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« ומצינו בגמ׳ פרק השולח דרב צייר כוורא ואילו היה בו איסור היה אסור אפילו באינו בולט » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« ונראה דציור הוא עדיף אפילו ממשוקעים דאין בציור שום ממשות » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« ומכל מקום נראה דאותן שמציירים במחזורים בתפלת גשם צורות המזלות לא יפה הם עושים כיון שהם מכוונים לעשות צורת המזלות » (ט״ז יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« ל״ק מידי מזה דהתם לא קעביד הכי אלא לסימנא ולאו כוורא ממש וגם מ״ש לחלק בין ציור דעדיף ממשוקעת אינו נכון כלל כדמשמע מכל הפוסקים » (נקודות הכסף יו״ד קמ״א)
« גם מה שחלק על המציירים הי״ב מזלות במחזורים אינו כלום דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות. ועוד דאינו צורה גמורה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״א)
« כתב המרדכי בפרק כל הצלמים השיב רבינו אפרים על צורות עופות וסוסים שציירו בב״ה לא דמי לטבעת שיש עליה חותם » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« ורבינו אליקים פי׳ הא דתנן כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם היינו בעושה כדמתרץ אביי והאי כל לאו דוקא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציירי ופלחי » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« הילכך נקיטינן כדברי רבינו אפרים דכולהו סברי כוותיה וליתא לדרבינו אליקים מקמיה דה״ל יחיד לגבי רבים » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« נ״ל שלא חששו לחשדא אלא בצורות שהיה מנהג העכו״ם לעובדן אבל כגון אלו מותרין לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו בעבדות כלל » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר תַּבְנִית עֲזָרָה, שׁוּלְחָן תַּבְנִית שׁוּלְחַן, מְנוֹרָה תַּבְנִית מְנוֹרָה, אֲבָל הוּא עוֹשֶׂה שֶׁל חָמֵשׁ וְשֶׁל שֵׁשׁ וְשֶׁל שְׁמוֹנֶה, וְשֶׁל שֶׁבַע לֹא יַעֲשֶׂה אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי » (עבודה זרה מ״ג ע״א)
« אבל אם נשתנה במקצת מותר » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ג)
« אף על גב דאולם היה בו ד׳ מחיצות ואכסדרה אין לו אלא ג׳ מחיצות מ״מ כיון שפתחו היה רחב וגבוה מאד היה נראה כאלו אין לו רק ג׳ מחיצות. תוס׳ » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ד)
« שאע״פ שאינה של זהב כשרה במקדש אבל אינה של מתכות כגון של עץ וכה״ג שרי דפסולה במקדש » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ה)
« דכל זה אינו מעכב דבדיעבד המנורה כשרה בלא גביעים וכפתורים וכן אם אינה גבוהה י״ח טפחים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ו)
« כתב מהרי״ק בשורש ע״ה דהא דתניא מנורה בת ז׳ לא יעשה אע״פ שמשנה בגבהה ממנורה שבמקדש דהא דבעינן דמנורת מקדש גבוה י״ח טפחים אינו לעיכובא » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« וכתב בשם ר״י מקורביל דתבנית מנורה של ז׳ קנים אפי׳ בלא גביעים אסור וכתב הוא ז״ל דה״ה בלא כפתורים ופרחים נמי אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״א)
« דהא בשל זהב גביעים וכפתורים ופרחים מעכבים בו ולדבריו משמע דבשל זהב דמעכב שרי בלא גביעים וכבר כתבתי דאינו כן » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק ט״ו)
« דיש למחות בידם דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק י״ד)
« ועי׳ בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס״ד שדעתו נוטה להתיר בכה״ג שעושה הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק י״ד)
« מי אמרינן דגם לעשות היכל שרומו שלשים אסור מאחר דבית ראשון היה כך או דילמא דוקא היכל שרומו ארבעים אסור דלאחר שנבנה בית שני נשתנה הדין והעלה גם תבנית בית ראשון אסור » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
« והעלה גם תבנית בית ראשון אסור » (פתחי תשובה יו״ד קמ״א ס״ק י״ג)
L’Aroukh HaChoul’han ne nous est pas accessible pour ce siman ; le Pri Hadach n’y est cité qu’à travers ceux qui le rapportent.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן קמ״א · ♥ Soutenir