סוגיה, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ה (ט׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בגמרא :
עבודה זרה מ״ה ע״א – מ״ח ע״א (כל הצלמים : ההרים, אבני הר, מעיין, שלושה בתים, שלוש אבנים, שלוש אשרות) · נ״ד ע״ב (קרקע עולם, חליפין) · נ״ט ע״א (מים של רבים) · חולין מ׳ ע״א – מ״א ע״א (בהמת חברו)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
המחבר פותח בכלל בעל שני איברים — כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם. אינם מילים נרדפות, וכל הסימן מסתדר לפי איזה מן השניים חסר.
« הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת — הֵן מוּתָּרִין, וּמָה שֶׁעֲלֵיהֶן אֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם״ » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
« רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ — וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
« וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, וְכֹל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם — אָסוּר » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
« כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם » (טור יו״ד קמ״ה)
« דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵינָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ, וּבָא גּוֹי וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ — אֲסוּרָה » (עבודה זרה מ״ו ע״א)אבל אין (א) נזנח : הוא המבאר מפני מה ההשתחוואה לבדה אינה עושה דבר להר, למים, לבהמה — שאין ההשתחוואה מעשה בגוף הדבר. נמצא הסימן קורא את שני האיברים כאחד : לא עשהו אדם, ולא נגע בו לשם עבודה.
איזו אלילים של עובדי כוכבים המותרים בהנאה. ובו ט׳ סעיפים:
כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים ומכ״מ אע״פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה:
ב. דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע״פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה. (משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר) (תא״ו ני״ו):
ג. בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי׳ עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר הכניס אלילי׳ לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית: הגה ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם (טור בשם רש״י) ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל״ט:
ד. אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי׳ צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר. ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול (רבינו נסים):
ה. אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת:
ו. אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו׳ בהנאה היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי׳ הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד:
ז. אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר:
ח. בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי׳ סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר. (וע״ל סימן ד׳) . (תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים) (תא״ו ני״ז):
ט. אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי׳ ויש אוסרים גם בזה:
אבנים נדלדלו מן ההר ונשארו במקומן, ועבדום שם. הגמרא מניחה את השאלה בין שני אמוראים בלא לומר מי המתיר.
« אִיתְּמַר: אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ — בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: אֲסוּרוֹת, וְחַד אָמַר: מוּתָּרוֹת » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
« כְּהַר — מָה הַר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּר, אַף הָנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ו ע״א)הרמב״ם מכריע
« מַיִם שֶׁעֲקָרָן הַגַּל וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן לֹא אֲסָרָן. נְטָלָן בְּיָדוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן אֲסָרָן. אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָם מֻתָּרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יַד אָדָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ב׳)
« פלוגתא דאמוראי אי דינייהו כהר מפני שלא היתה בהם תפיסת יד אדם (או לאו) כיון דתלושות נינהו ופסק הרמב״ם ז״ל בפ׳ ח׳ כמאן דשרי ותמה עליו הר״ן משום דכיון דלא איתמר בגמרא הלכתא כחד מינייהו אית לן למינקט לחומרא בשל תורה וכן פירש הרמ״ה ז״ל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« זהו דעת הרמב״ם (והטור) והר״ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ׳ שכן פסק הרמ״ה ומביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« ועוד שגם רבינו ירוחם ני״ז ח״ד כתב ופשוט המשתחוים לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינן כהר ע״כ וכ״פ הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« אבל לפעד״נ דעת הרמב״ם ברור דבש״ס (ד׳ מ״ו ע״א) מספקא אי בני ר׳ חייא דהיינו חזקי׳ שרי ור״י אסר או איפכא בירושל׳ פרק כל הצלמי׳ הלכה ו׳ איתא בהדיא דחזקיה שרי ור״י אסר » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« וא״כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל׳ משום מאי דמספקא לש״ס דידן ועוד דהרי ר׳ יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא״כ ע״כ ר״י עצמו אומר שהוא אוסר וא״כ הדבר ברור דקי״ל כחזקיה דשרי » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)והש״ך דוחה אגב כך את יישובי הב״ח והכסף משנה :
« והבית חדש כתב יישוב לדברי הרמב״ם ודבריו דחוקים מאד (וכן בכ״מ כתב יישוב שאינו נראה) ולפ״ז היה נראה להחמיר » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
הכסף משנה מפרש : לא נעקרו לגמרי, שהרי לא הגביהן אדם. הט״ז דוחה : נעקרו לגמרי, אלא שלא נעשה הדבר על ידי אדם — כמים שתלשם גל.
« פי׳ ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ״כ הכסף משנה ולענ״ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע״י אדם דהא בפ׳ ר״י דנ״ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע״י גל » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« והט״ז כתב דאפילו נעקרו לגמרי אלא שלא נעשה על ידי אדם גם כן אינן נאסרים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק א)
המחבר כותב ״הנהרות והמעינות של רבים״. התיבה מן הגמרא, והיא שואלת : אם הטעם הוא שהמים מחוברים, מפני מה לפרש ״של רבים״ ?
« בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין! לָא צְרִיכָא, דְּקָא נָבְעִי מֵאַרְעָא » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין. הָא דְּיָחִיד נֶאֱסָרִין » (עבודה זרה נ״ט ע״א)
« לָא צְרִיכָא, דְּטַפְחִינְהוּ בִּידֵיהּ » (עבודה זרה נ״ט ע״א)
« כתב העט״ז דל״ד אלא אשגרת לישנא דש״ס (דף מ״ו ע״א) נקיט וה״ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע״פ הש״ס שם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« מיהו מ״ש העט״ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ״ל דבש״ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« ואפשר לזה כתבו הרמב״ם והטור מעיינות של רבים להורות דאפי׳ של רבים לא שרי להדיוט אלא מעיינות דמחוברים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« כ״כ גם הרמב״ם והטור וקשה דהא בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) פרכינן אמאי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דטפחינהו עובד כוכבים בידיה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« וכן הקשה בלבוש מסברא דנפשי׳ דמחוברין אין איסור אפילו ליחיד כמו בהר ובפרישה כתב דבזה דבשל רבים מ״ה שרי דלא אמרי׳ שחפרו לשם עבודת כוכבי׳ אבל דיחיד אמרי׳ שחפר לעבודת כוכבים ונאסר אף מחובר כיון שעשה בו מעשה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« משמע שם במסקנא דגם לגבוה אין נאסר מים של רבי׳ אבל של יחיד נאסרי׳ אע״פ שמחוברי׳ כיון שהוא לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« על כן כתבו הפוסקים דמעיינות של רבים אינן נאסרין כלל אפילו לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)תירוץ — נקודות הכסף הש״ך משיב לט״ז : אין כאן קושי — ״של רבים״ לאו דוקא, או שבא ללמד שאפילו של רבים אין מותרים אלא במעיין, במחובר. ודוחה מה שנשמע מן הט״ז, שמים של רבים תלושים יהיו מותרים : לא כתבו כן שום פוסק, והלכה כריש לקיש שמים תלושים נאסרים אפילו של רבים.
« לא קשה מידי וכמ״ש העט״ז וכמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ דלאו דוקא נקטו של רבים א״נ נקטו של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעיינות » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« ומה שנראה מדבריו דקי״ל בשל רבים אפילו בתלושים שרי ליתא דא״כ תימה גדולה למה השמיטו דין זה הרי״ף והרא״ש ושאר כל הפוסקי׳ » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« אלא ודאי סבירא ליה דקי״ל כריש לקיש דפליג התם בפרק רבי ישמעאל עליה דרבי יוחנן וס״ל מים של רבים נאסרים בתלושים » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)ולבסוף מציע דרך שנייה, הקושרת את הדין לסעיף ח׳ — אין אדם אוסר דבר שאינו שלו :
« ועוד נ״ל לומר דס״ל להפוסקי׳ דטעמ׳ דרשב״י דמים של רבי׳ אינן נאסרים הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל בשל יחיד נאסרים כשהיחיד עובדן » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« וה״ה של נהר ומעיין של יחיד כיון דהטעם הוא דמחובר אינו נאסר אלא לענין נסכים יש חילוק בין יחיד לרבים ש״ך וט״ז » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« וכ׳ בנה״כ מה שנראה מדברי הט״ז דבשל רבים אפי׳ בתלושים שרי ליתא אלא דאפילו בשל רבים לא שרי אלא מטעם דמחובר ע״ש שמאריך בזה » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
אילן שנטעו לפירותיו ואחר כך עבדוהו — מותר, כתנא קמא. אבל בית שבנאו ואחר כך השתחוה לו — אסור, שתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. מפני מה האילן, שאף הוא ניטע, יוצא מכלל סברה זו ?
« תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — אָסוּר » (עבודה זרה מ״ה ע״ב)
« אָמַר רַב: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת — אֲסָרוֹ. אַלְמָא קָסָבַר תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ כְּתָלוּשׁ דָּמֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« איכא למימר דה״מ בית אבל אילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרו אבל מדברי רש״י נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« וכתב הר״ן אע״ג דגבי אילן אינו נאסר לעיל ר״ס זה אם השתחוה לו ולא אמרינן דהוה תלוש ולבסוף חברו דשאני אילן ששרשיו מחוברין מאד בקרקע וחשבינן ליה כמחובר מעיקרא בפ״ק דחולין ורש״י פי׳ דבאילן מיירי שלא נטע יחור אלא גרעין אבל בנטע יחור הוה באמת תלוש ולבסוף חברו והוי תלוש » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
אפילו ניטע מיחור, האילן מחובר ואינו נאסר בהשתחוואה — וכן פסקו האחרונים.
« משמע אפילו נטען (יחיד) [יחור] הוי מחובר ואינו נאסר בהשתחוה להן והיינו כדעת הר״ן וכתב ול״ד לבית (דסעיף ג׳) דאסור משום דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי דהכא כיון שיש לאילן שרשים בקרקע הוי כמחובר וכ״פ האחרונים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ג)אבל שני סייגים נשארים, והש״ך כותבם מיד : ניטע לשם אליל — זו האשרה, הנאסרת משעת נטיעה, אם עובד כוכבים נטעה ; ונעבד — מה שמוציא אחר כך אסור :
« אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש״ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח״כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« כלומר וכל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד. כ״כ ב״י והאחרונים וכן מבואר בדברי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« ואסיקנא דאפילו לרבנן דסברי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ה״מ עקרו אבל תוספתו אסור פי׳ עקרו כל מה שיש בו באותה שעה עלים ולולבין ושריגין ופירות » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
הטור כותב : בנאו לאליל, או מצאו בנוי והשתחוה לו — נאסר מיד ; ״ואם של ישראל אין לו ביטול״. והלא אליל של ישראל אינו נאסר עד שיעבד. באיזה ישראל מדבר ?
« תלוש ולבסוף חברו חשוב כתלוש לפיכך הבונה בית לאליל או שמצאו בנוי והשתחוה לו נאסר מיד ואם של ישראל אין לו ביטול » (טור יו״ד קמ״ה)
« שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן — בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּידוֹ וְכִיְּידוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ — נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« בְּנָאוֹ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הִשְׁתַּחֲוָה — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּנָאוֹ » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« והב״ע בשבנאו עכו״ם לשם אליל ואח״כ מכרו לישראל דכיון דבעודו ביד עכו״ם נאסר משום אליל כשבא ליד ישראל ה״ל אליל דישראל דאינה בטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ומ״ש בטור כאן אם הוא של ישראל וכו׳ ר״ל שעל כל פנים עובד כוכבים עשאו אלא שמכרו אחר כך לישראל אבל אם ישראל עשאו לא נאסר עד שיעבד כ״כ ב״י » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר״ס קל״ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואם היתה של עובד כוכבים שבנאו לשם אליל ומכרה לישראל נאסר דה״ל אליל של ישראל ואין לו ביטול. ב״י וד״מ וב״ח ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
הגהת דרישה קוראת את הטור אחרת : ״של ישראל״ — ישראל מומר, שדינו כעובד כוכבים, ואלילו נאסר מיד. הט״ז מתנגד בתוקף : המומר ישראל הוא לעניין זה כלכל עונשי התורה. הש״ך מביא את הדרישה בלא לחלוק ; הבאר היטב מציין שנקודות הכסף, בסימן קל״ט, עמה.
« וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי׳ שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« כתבו הט״ז וש״ך דהיינו שבנאו עובד כוכבים אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים והט״ז חולק עליו וכתב דדינו כישראל גמור בזה ולכל עונשים שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« ובסימן הנ״ל כתבתי בשם נה״כ דמסכים עם הגהת דרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« וכתבו התוס׳ והר״ן דע״כ צריך לפרש כן שאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי אליל דלד״ה אינם אסורים עד שיעבדו אבל כיון שהבית עצמו נעבד אתי שפיר דאסר בבנאו אע״פ שלא השתחוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« דאל״כ אלא להעמיד בו אליל הא קי״ל משמשי אליל אינם נאסרים עד שיעבדו אבל אם הוא עצמו נעבד שפי׳ נאסר דקיימא לן ר״ס קל״ט בעובד כוכבים נאסר מיד » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« דאם לא כן ה״ל תשמישי עבודת כוכבים דאינו אסור עד שישתמש בו כדלעיל ר״ס קל״ט » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט)
« וכתב הר״ן וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו״ם קאי דאם כן למה לי שיטול כל מה שחידש אפילו בכל דהו סגי כדתניא לקמן נטל מקל או שרביט אפילו עלה ה״ז בטלה אלא ודאי אישראל קאי » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״א)
« פי׳ הישראל אבל עובד כוכבים אין צריך ליטול הכל אלא בכל דהו סגי. ב״י בשם הר״ן » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים. טור » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ב)
« אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציאה ישראל מותר כיון שלא הקצהו לאליל אלא לפי שעה. טור ור״ן בשם רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ד)
« ומ״מ אם הכניס שם אליל דרך קבע אפילו אם הוציאה ישראל אסור דנעשה בית זה משמש לאליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
« ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה ע״מ שלא להכניסה היינו בהוציאה עכו״ם אבל הוצאה בישראל לא מהניא לבטל מבית זה דין משמשי אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« כ׳ ב״י ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה שלא להכניסה היינו בהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי אליל ע״כ והביאו ד״מ וכ״כ העט״ז וכ״כ בטור ור״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ו)
« כלומר אם הבית הוא משמשי אליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ר״ס קל״ט דאליל של ישראל ותשמישה אין להם ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ז)
שני מקומות שבהם חוזרת אותה שאלה : כשעשתה יד האדם מעשה בדבר של היתר, האם די במעשה, או שצריך עוד השתחוואה ?
« אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וְהוּא שֶׁהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן » (עבודה זרה מ״ח ע״א)
« דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן כְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה דָּמֵי, וְלִיתְּסַר כּוּלַּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן » (עבודה זרה מ״ח ע״א)
« ופירש ר״י דוקא שמפרש בהדיא שמכוין שלא יהא אליל אלא מה שהחליף דומיא דסיוד וכיוד שאינו מכוין לעשות כל הבית אליל אבל אם מכוין לעיקר האילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול אע״פ שלא השתחוה לו » (טור יו״ד קמ״ה)
« וא״א הרא״ש ז״ל כתב אפי׳ כיון לעיקרו של אילן אפי׳ הכי לא נאסר האילן כולו אא״כ השתחוה לו אח״כ שאז נאסר כולו ובגדוע ופיסול נאסר מה שגדל אח״כ אע״פ שלא השתחוה לו » (טור יו״ד קמ״ה)
« כ״כ שם התוס׳ ונתנו טעם לדבר שאע״פ שהאילן הוא מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן אסרו דומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסרה גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ, חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת — אֲסָרָהּ » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
« עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות והשתחוה לו אח״כ נאסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« ומפרש רבינו ובחפר בה ואחר כך השתחוה מיירי אבל אם לא השתחוה לא אע״פ שחפר לשם אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« אבל מדברי הרמב״ם בפ״ח משמע קצת דכל שחפרן לשם אליל נאסרו מיד אע״פ שעדיין לא השתחוה להם » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« כב״י דמדברי הרמב״ם משמע קצת דאע״פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם ועיין פרישה וב״ח » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ)
הבהמה אינה נעשית אליל בהשתחוואה ; מעשה אוסרה. אבל מי יכול לאסור בהמת אחרים ? סוגיית חולין מעמידה את רב הונא כנגד שלושה אמוראים, והראשונים נחלקים בהיקף התשובה.
« אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד – אֲסָרָהּ » (חולין מ׳ ע״א)
« אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אֲסָרָהּ, עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה – אֲסָרָהּ » (חולין מ׳ ע״א)
« רַב נַחְמָן, וְרַב עַמְרָם, וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ » (חולין מ׳ ע״ב)
« שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּהּ » (חולין מ״א ע״א)
« אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – הָנֵי מִילֵּי גּוֹי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל לְצַעוֹרֵיהּ קָא מִיכַּוֵּין » (חולין מ״א ע״א)
« ופסק הרא״ש כר״נ ור״ע ורב יצחק משום דמוקמי מילתייהו ככ״ע » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
רבינו תם : ״אין אדם אוסר דבר שאינו שלו״ אינו אלא במעשה זוטא — סימן אחד ; שחיטה גמורה אוסרת. רש״י : אף מעשה רבה אינו אוסר, והסוגיה רהטא כוותיה. הרא״ש, הר״ן, הטור והמחבר הולכים אחר רש״י.
« ומיהו ר״ת כתב דאפילו לדידהו דוקא במעשה זוטא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל במעשה רבה אדם אוסר אבל רש״י כתב דאפי׳ במעשה רבה אין אדם אוסר ופשטא דסוגיין רהטא כוותיה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן והרא״ש וכ״נ דעת הט״ו » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ב)
« אפי׳ במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ח)
« ופסק כדברי התוס׳ דאפילו אית ליה שותפות בגוויה אכתי איכא למימר לצעוריה קא מכוין וכך הם דברי רבינו » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ואפי׳ אם יש לו חלק בה אינו אוסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« ואסיקנא בגמרא שאם התרו בישראל שלא ישחוט לשם אליל וקבל עליו ההתראה ושחט אע״פ שלא היה בחזקת מומר קודם לכן אסרה דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)ועובד כוכבים — די במעשה כל דהו, חצי סימן :
« כלומר אפילו מעשה כל דהו וה״ה חצי סימן כדאיתא בש״ס ורש״י ותוס׳ בחולין (דף מ׳) וכן הוא בתה״א ד׳ י׳ ע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״א)
« כלומר אפילו מעשה כל דהו ואפי׳ חצי סימן. ש״ס ורש״י » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ז)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֶהֱמַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ הֶחֱלִיפָהּ לֹא נֶאֶסְרָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« אלא שיש לתמוה עליו למה לא חילק בין ישראל לעכו״ם או ישראל מומר כדמפלגינן בגמ׳ אליבייהו ונראה לי שסמך על מ״ש בפ״ב מהלכות שחיטה לחלק בזה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« עבה״ט והוא מדברי הש״ך ועט״ז לעיל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה״כ שם עליו והסכים לתירוץ הב״ח דהא בסימן ב׳ לא איירי במין האדוק » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ׳ שכתב דנראה לתרץ עוד דאע״ג דאפילו במעשה כ״ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל״א הכי כי אם בשחיטה גמורה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ח)
בהמות שקיבל תמורת אליל אסורות : זהו רבי יוחנן. אבל בהמות שקיבל תמורת אותן בהמות ? שני תנאים נחלקים, ושני פסוקים.
« אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַעֲלֵי חַיִּים לֹא אֲסָרָן, עֲשָׂאָן חֲלִיפִין לַעֲבוֹדָה זָרָה — אֲסָרָן » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
« כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: פְּלִיגוּ בַּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: חֲלִיפִין אֲסוּרִין, חֲלִיפֵי חֲלִיפִין מוּתָּרִין, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ חֲלִיפֵי חֲלִיפִין נָמֵי אֲסוּרִין » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
« מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר חֲלִיפֵי חֲלִיפִין אֲסוּרִין? אָמַר קְרָא: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ. וְאִידַּךְ, אָמַר קְרָא: ״הוּא״ — הוּא וְלֹא חֲלִיפֵי חֲלִיפִין » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
הבית יוסף נותן לטור שני טעמים — האיסור אינו אלא מדרבנן וספקו לקולא ; או : שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, וכלל זה בידינו. ואף על פי כן הרמב״ם אוסר, והר״ן עמו, ״וצריך טעם לדבריהם״.
« ופסק רבינו כמ״ד חליפי חליפין מותרין וטעמו משום דכיון דהאי איסורא אינו אלא מדרבנן ספיקו לקולא » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« א״נ משום דאמרינן בגמרא למ״ד מותרים דשני כתובין הבאין כא׳ אין מלמדין ולמ״ד אסורים מלמדין וכיון דאנן קי״ל בעלמא דאין מלמדין ממילא קמה ליה הלכתא כמ״ד מותרין אבל הרמב״ם פסק בפ״ח כמאן דאסר וכ״פ הר״ן ז״ל וצריך טעם לדבריהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ודוקא חליפין אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אליל מותרין והרמב״ם ז״ל אסר אפי׳ חליפי חליפין » (טור יו״ד קמ״ה)
« אֲבָל עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא אֲסָרָהּ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עֲשָׂאָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ. וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין. מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשִׂים דְּמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« שהיו לו והחליפם לעובדי כוכבים בבהמות רש״י וע״ל סי׳ קל״ב וקמ״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ג)
« משום רישא נקט ב״ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש״ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ד)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ה · ♥ תמכו בנו