✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 1 — FOUNDATIONS

Siman קנ״א — What a Jew does not sell to idolatrous worship, and what he owes it nonetheless

The object, the animal, the weapon, the land, the gift and the word

יורה דעה · סימן קנ״א

דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם

🌱 Foundations level · מתחילים

✦ ❖ ✦

A first approach to Siman 151: the Meḥaber’s 14 seifim and the Rama’s glosses, Hebrew text and fluent English translation. The preceding siman closed the laws of the forbidden object; this one changes ground. It no longer asks what is forbidden, but what a Jew may pass into a non-Jew’s hands — goods, a beast, a weapon, a house, a gift, a compliment. Four different prohibitions cross here, and two seifim at the end reverse the movement: what must be done for them, because of the ways of peace.

Subject : Trade with idolaters — דברים המיוחדין, לפני עור, אלפני דלפני, תרי עברי דנהרא, בהמה דקה וגסה, נסיוני, נזק לרבים, לא תחנם, חנייה בקרקע, שכונה, אוצר ודירה, מתנת חנם, דרכי שלום, לא תתן להם חן
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״א

Compiled by : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 Plan of study

1. The Meḥaber’s text: the 14 seifim, with the Rama’s glosses

2. Background: the sugyot of Avoda Zara and the beraita of Gittin

3. Key concepts: לפני עור, לפני דלפני, תרי עברי דנהרא, נסיוני, נזק לרבים, לא תחנם, שכונה, דרכי שלום

4. The summary tables: what may be sold, and what becomes of land

5. The Taz and the Shakh: the notes that decide

6. The Rama’s glosses (הגה) and the Pitḥei Teshuva

7. Modern practical cases: trade, the animal, housing, the gift, speech

8. Synthesis and comprehension questions

1. The Meḥaber’s text — the 14 seifim

Siman 151 closes the laws of idolatry on a question that is no longer that of the forbidden object but that of daily dealing: what a Jew may sell, rent, give or say to a non-Jew. Four different motives follow one another here, and they must be held apart to read the siman without distorting it.

Seifim 1 to 3 belong to לפני עור: not supplying what will serve the cult. Seifim 4 to 6 have nothing idolatrous about them: livestock belongs to Shabbat, weapons to bloodshed. Seifim 7 to 11 all issue from one verse, לא תחנם, read three ways by the gemara. Seifim 12 and 13 reverse the movement in the name of the ways of peace. Seif 14 returns to the verse, on its third sense — grace in the eyes.

Seif 1 — What is reserved for the cult, and the three ways out

דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י״ד סעיפים:
דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל (בתא״ו ני״ז): היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס׳ ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):

Title of the siman: things required for idolatrous worship, which a Jew may not sell; and it contains fourteen seifim.

Things that are reserved for one particular kind of idolatry in that place — it is forbidden to sell them to the worshippers of that idolatry in that place. And if he buys many of them at once, so that it is evident that he is buying them for trade — it is permitted. Likewise if he says that he needs them for other purposes and the Jew knows that it is indeed so — it is permitted. And things not reserved for it are sold without more ado; but if the non-Jew stated that he is buying them for the idols, it is forbidden to sell to him — unless he has rendered them unfit to be offered to the idols.

Gloss of the Rama: it is forbidden to sell water to a non-Jew when one knows that he wants to make of it water for immersing (Toledot Adam veḤava, netiv 17).

If reserved things were mixed with things not reserved — for instance white frankincense within a quantity of black frankincense: he sells the whole without more ado, and we do not fear that he will pick out the white on its own for the idols; and so with everything of the kind.

Gloss of the Rama: and this precisely to a priest of the cult, or to a non-Jew who is presumed to burn the frankincense for the cult; but to an ordinary non-Jew it is permitted. Some say that what is forbidden to sell them — the articles belonging to their worship — is forbidden only if they have no others like them, or cannot buy elsewhere; but if they can buy elsewhere, it is permitted to sell them anything (Mordekhi, first chapter of Avoda Zara) — and some are stringent. And the custom has become to be lenient like the first opinion, and every man of soul will be stringent upon himself (Ran there, and in Tosafot, and the Ashiri, and Hagahot Maimoniot, first chapter of Shabbat, according to the view of the Rav).

One prohibition, three ways out. The base prohibition is narrow and doubly conditioned: the goods must be reserved for that cult, and the buyer must be a worshipper of that cult, in that place. The seif then opens three doors. Bulk purchase, because the quantity itself says “resale”. A declared other use — but on the express condition that “the Jew knows that it is indeed so”. And disqualification — פסלן — since a diminished object is not offered to the cult. The Rama’s gloss then adds the widest door in the whole siman, and it is the one that decides in practice: if the non-Jew can buy the same thing elsewhere, there is no stumbling-block before the blind.

Seif 2 — The ruse: wrapping the cultic article in an ordinary order

אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:

If the non-Jew goes about after things reserved for the idols and dissembles by including other things with them, so that they will not understand that he is buying for the needs of the idols — it is forbidden to sell them to him.

Seif 2 is the counter-measure to seif 1. Seif 1 permitted bulk purchase, because quantity speaks for itself. Seif 2 says quantity can lie: the non-Jew drowns his cultic order inside an ordinary one precisely in order to earn that first permission. The gemara builds the case in stages around a white cockerel — the man who calls for “a maimed white cockerel”, and the man who was handed a black one and took it, then a red one and took it — and it ends unresolved, תיקו. The Rosh rules that we go to the stringent side, and the Shulḥan Arukh writes the prohibition flatly.

Seif 3 — Wax, on the day of their festival

אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי (מרדכי פ״ק דעבודת כוכבים) וע״ל סוף סימן קל״ט:

It is forbidden to sell wax to idolaters on the day of their festival.

Gloss of the Rama: [wax] which they customarily make into candles for the cult, or on the day before it; but on other days it is permitted (Mordekhi, first chapter of Avoda Zara) — and see above, end of siman 139.

Wax is not “reserved” for the cult: it becomes church candles, and it becomes household candles. It therefore falls outside seif 1, which is why the Shulḥan Arukh gives it a seif of its own, in which the date replaces the nature of the object. The Shakh at ס״ק ח at once raises a difficulty with the words “or on the day before”: Rabbenu Tam, quoted in Tosafot, and all the decisors forbid only the festival day itself, and the gemara says explicitly that in the diaspora only the festival day is forbidden. He suggests that the Mordekhi spoke of a case where the eve really is forbidden — that is, in the Land of Israel, as at siman 148.

Seif 4 — Livestock: small cattle by local custom, large cattle everywhere, and today’s practice

מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ״מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע״י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:

A place where the custom is not to sell small cattle to a non-Jew — one does not sell. And everywhere one does not sell them — nor a Jew suspected of selling to them — large cattle, except through a broker, or if he knows that he is buying it for slaughter. And nowadays the custom has become to permit in everything.

Two prohibitions with nothing to do with each other — and the Shakh says so against the Levush. Small cattle is a matter of local custom, and its reason, per the Shakh at ס״ק ט, is the suspicion of bestiality (רביעה) — so the gemara, Rashi, Tosafot and all the decisors, “and not like the Levush”, who saw in it a decree made on account of large cattle, which would be a decree upon a decree. Large cattle is forbidden everywhere, and for two Shabbat reasons: we fear lending and hiring, where the beast stays the Jew’s and he is commanded on its rest; and we fear the Friday-evening trial — “come and test it”, the beast walks at its old master’s voice, and he is now מחמר. Two ways out: the broker, and sale for slaughter.

Seif 5 — What harms the public: beasts, weapons, irons, the courthouse

אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן (שטא״ק בלשון אשכנז כן פירש״י בעבודת כוכבים דף ט״ו) ולא כבלים וקולרין (פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין) (פירוש ברזל סביב הצואר) ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:

One does not sell them — nor a Jew suspected of selling to them, nor a Jewish brigand — anything that carries harm to the public, such as bears and lions; nor any weapon; nor a stock — the wooden block a man’s feet are set in (שטא״ק in the German tongue — so Rashi explained in Avoda Zara, folio 15) ; nor fetters and neck-collars (explanation: from the sense of “and they put him in a cage”, “and they put him in collars”) (explanation: iron around the neck) and iron chains; and even an ingot of iron. And one does not sharpen weapons for them, and one does not build for them the place where men are judged.

נזק לרבים — harm to the public. Here the prohibition no longer hangs on the cult: it hangs on what the object will do. Hence the list runs from the wild beast to the raw material — the iron ingot, because weapons are beaten from it — and as far as a building, the hall where men are condemned. The gemara showed the same thread in three directions: what is forbidden to the non-Jew is forbidden to the Jew suspected of reselling to him, and to the Jewish brigand even if he does not kill — because in flight he will defend himself. Seif 6 will state the exception, and the Shakh at ס״ק י״ג will say that the exception has become the rule.

Seif 6 — The treaty, the king’s army, and the Jews who live there

היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:

Jews were dwelling among non-Jews and made a treaty with them: it is permitted to sell weapons to the king’s servants and his armies, because they wage war with them against the enemies of the province to save it, and they are found protecting them — since they dwell in its midst.

The reason is written into the seif, and it is the reason that fixes its scope. The weapon is not permitted because the buyer is a soldier, but because “they are found protecting them, since they dwell in its midst”: the weapon sold also defends the seller. The gemara says the same in one word about the Persians — דמגני עלן, “they shield us”. The Shakh at ס״ק י״ג draws the conclusion of his own day, ascribing it to the Tur, the decisors and the gemara: nowadays the custom is to sell all weapons, since through them we are saved from enemies coming upon the city.

Seif 7 — What is attached to the soil of Eretz Israel, and the condition of cutting

אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:

One does not sell them, in the Land of Israel, anything attached to the soil, such as a tree or standing grain; but one sells on condition that he cut — and he cuts.

Here the block of לא תחנם begins, and it runs to seif 10. The gemara derives from those two words — “you shall not give them grace” — that one must not give them a foothold in the soil, חנייה בקרקע. To sell a tree still planted is to sell a little of the soil with it; to sell it on condition of felling is to sell only timber. The Shakh at ס״ק י״ד spells out the mechanics of the condition: the non-Jew cuts after the sale, and need not cut at the moment of sale. On this the Rishonim divide, and the Meḥaber follows the Rambam against the Rif.

Seif 8 — Houses and fields: Eretz Israel, Syria, the diaspora

אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:

One does not sell them houses or fields in the Land of Israel; but one rents them houses, and not fields. And in Syria one sells houses and rents fields. And outside the Land one sells both.

Why is a field always graver than a house? Because it carries two defects instead of one, says the gemara: a foothold in the soil, and removing the field from tithes. Against the objection that a house too carries two — the foothold, and removal from mezuza — Rav Mesharshia answers that mezuza is the obligation of the dweller, not the owner: it is not lost. Three degrees follow, exactly those of the seif: the Land of Israel; Syria, conquered by a single king; and the rest of the world, too far off to decree upon.

Seif 9 — Three at once: the threshold of a neighbourhood

לא ימכור ולא ישכיר לג׳ עובדי כוכבי׳ ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:

He shall not sell or rent to three non-Jews together in the Jewish neighbourhood; but to one or to two it is permitted to sell or rent whatever he wishes — and we do not fear that he himself will sell or rent to others.

The number three is not an estimate but a beraita. Rav Yosef adds the proviso — “provided he does not make of it a neighbourhood” — and the beraita defines: “there is no neighbourhood with fewer than three people.” The Beit Yosef explains why the Tur added “in the Jewish quarter”, which is not in the gemara: in his day the towns were already full of non-Jewish houses, and a sale outside the Jewish quarter changes nothing. And the gemara at once asks: do we not fear that this one will resell to two others? Answer: “we are commanded on the stumbling-block, not on the stumbling-block of the stumbling-block.” It is the principle of seif 1, applied to stone instead of frankincense. The Shakh at ס״ק ט״ו adds that this seif applies even outside the Land of Israel.

Seif 10 — A storehouse yes, a dwelling no — and what custom does

אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י ספ״ק דעבודת כוכבים):

Even where they permitted renting, they permitted only for a storehouse and the like; but not for a dwelling, because he brings idolatry into it permanently.

Gloss of the Rama: and nowadays the custom is to rent even for a dwelling, since they are not accustomed to bring idolatrous worship into their houses (Tur). One who rents a house from a non-Jew — one should be stringent not to leave a non-Jew’s idolatrous object there (Hagahot Ashiri, end of the first chapter of Avoda Zara).

Why is renting stricter than selling? The inversion is striking, and it is written in the Beit Yosef: to sell, even for a dwelling, is permitted, since the non-Jew has acquired it and the Jew has no right in it; but one who rents remains the owner, and “the house is essentially the Jew’s” — ולא תביא תועבה אל ביתך still applies. Renting is therefore forbidden not because it gives more, but because it gives less. The Shakh at ס״ק ט״ז reports this reading, the Baer Hetev at ס״ק י״ב repeats it, and the Shakh at ס״ק י״ז then asks the question of his own day: yet we do see that they bring idols into their houses, and permanently at that.

Seif 11 — The free gift, and the words “whom he does not know”

אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:

It is forbidden to give a free gift to a non-Jew whom he does not know.

The seif is eight words long, and everything is in the last three. The prohibition comes from the third reading of לא תחנם: “do not give them a free gift.” The Taz at ס״ק ח then explains the qualification: one whom he knows does not fall under “gift” but under sale — he will repay the favour, or has already repaid it. The Tosefta, which the Beit Yosef cites in the name of the Rosh, says the same more broadly: “with a non-Jew whom he does not know, or who was passing from place to place; but if he was his friend or his neighbour it is permitted, for it is nothing but selling to him.” The Shakh at ס״ק י״ח adds the personal scope: every non-Jew is included, even an Ishmaelite; excluding the גר תושב.

Seif 12 — To feed, to visit, to bury: the ways of peace

מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:

It is permitted to support their poor, to visit their sick, to bury their dead, to eulogize them and to console their mourners — because of the ways of peace.

The beraita in Gittin says each of these “with the poor of Israel”, “with the sick of Israel”, “with the dead of Israel”. The Tur and the Shulḥan Arukh dropped that word, and the Taz at ס״ק ט makes of it the longest note in the siman. His answer: “with” is not a condition but a precaution of language. The beraita feared that supporting their poor would be taken for a mitzva, on a par with Israel; by saying “with”, it teaches only that there is here no prohibition of equating, such as there is with returning a lost object. Now the Tur wrote “it is permitted to support” — a word of permission, not of mitzva: he no longer needs “with”. The Shakh at ס״ק י״ט reaches the same result through the Baḥ: even without poor of Israel alongside, and so is the custom.

Seif 13 — One does not keep them from the gleanings

אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:

One does not prevent the poor of the non-Jews from taking gleanings, the forgotten sheaf and the corner of the field.

This seif is a mishna, and it says less than the one before it — deliberately. Seif 12 permits an act: giving. Seif 13 forbids only one thing: driving away. Hence the Taz observes that the mishna, unlike the beraita, did not need to write “with the poor of Israel”: “one does not prevent” is already a language of permission and not of mitzva, and the misunderstanding that had to be forestalled could not arise. The difference between the two seifim is exactly the difference between giving and refraining.

Seif 14 — The forbidden praise, and the permitted praise

אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר:

It is forbidden to speak in their praise, even to say “how handsome is this non-Jew in his form” — all the more so to praise his deeds or to cherish a word of theirs. But if he intends by his praise to give thanks to the Holy One, blessed be He, for having created so fine a creature — it is permitted.

The fourth reading of לא תחנם: “let them find no grace in your eyes.” The gemara sets Rav, who forbids saying “how beautiful is this non-Jewish woman”, against the account of Rabban Shimon ben Gamliel who, seeing a woman of great beauty on the Temple Mount, exclaimed “how great are Your works, O Lord!”. The answer settles the whole seif: אודויי הוא דקא מודה — that one was not praising, he was giving thanks. The blessing is already known: one who sees fine creatures says “blessed is He who created such in His world”. The Rambam gives the reason of the prohibition in the same halakha: because it causes one to cleave to him and to learn from his evil deeds.

2. Background — the sugyot of Avoda Zara and the beraita of Gittin

Siman 151 is not built on a single sugya but on four blocks of the first chapter of Avoda Zara, plus one beraita from Gittin. To follow them in order is to recover the very order of the Shulḥan Arukh.

First block — what is not sold to the cult (seifim 1 to 3)

The mishna gives a list of five commodities, then the general rule that overflows it:

« אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן » (עבודה זרה י״ג ע״ב)

« וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר » (עבודה זרה י״ג ע״ב)

Two words carry the whole of seif 1: סתמן — unspecified — and פירושן — specified. The same mishna also gives the exit by disqualification: one cuts the white cockerel’s toe and sells it, “because a diminished thing is not offered to the cult”. The first leniency comes from the beraita on bulk sale, and from the question it raises:

« וּמִכּוּלָּן מוֹכְרִין לָהֶן חֲבִילָה, וְכַמָּה חֲבִילָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה מָנִין » (עבודה זרה י״ד ע״א)

« אָמַר אַבָּיֵי: אַ״לִּפְנֵי״ מִפַּקְּדִינַן, אַ״לִּפְנֵי״ דְּ״לִפְנֵי״ לָא מִפַּקְּדִינַן » (עבודה זרה י״ד ע״א)

That last word of Abaye is the pivot of the whole siman: it returns at seif 1, at seif 9, and both the Shakh and the Baer Hetev use it three times over. Seif 2 comes from the immediate continuation of the sugya, where the doubt is left open:

« בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם » (עבודה זרה י״ד ע״ב)

« מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּיהַבוּ שָׁחוֹר וּשְׁקַל, אָדוֹם וּשְׁקַל, לָאו לַעֲבוֹדָה זָרָה קָא בָּעֵי, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרֵים? תֵּיקו » (עבודה זרה י״ד ע״ב)

Second block — livestock (seif 4)

The mishna clearly separates small cattle, a matter of custom, from large cattle, forbidden everywhere:

« מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה לַגּוֹיִם — מוֹכְרִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר — אֵין מוֹכְרִין. וּבְכׇל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה » (עבודה זרה י״ד ע״ב)

The gemara then looks for the reason of the ban on large cattle. The first answer — Shabbat labour — does not hold, since the beast has become the buyer’s; hence the decree, and then the second reason:

« וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת » (עבודה זרה ט״ו ע״א)

« גְּזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי, דְּזִמְנִין דְּזַבְּנַהּ לַהּ נִיהֲלֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: ״תָּא נַסְּיַיהּ נִיהֲלֵיהּ״, וְשָׁמְעָה לֵיהּ לְקָלֵיהּ וְאָזְלָא מֵחֲמָתֵיה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)

The two ways out in seif 4 are themselves two accounts in the gemara:

« רַב אַדָּא שְׁרָא לְזַבּוֹנֵי חֲמָרָא אַיְּדָא דְּסַפְסִירָא, אִי מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי — הָא לָא יָדְעָה לְקָלֵיהּ דְּאָזְלָא מֵחֲמָתֵיה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)

« רַב הוּנָא זַבֵּין הָהִיא פָּרָה לְגוֹי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר לִשְׁחִיטָה זַבְנַה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)

Third block — weapons and public harm (seifim 5 and 6)

« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם לֹא זַיִין וְלֹא כְּלֵי זַיִין, וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶן אֶת הַזַּיִין, וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן לֹא סַדָּן וְלֹא קוֹלָרִין וְלֹא כְּבָלִים וְלֹא שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)

The beraita is taken over almost word for word by seif 5. The gemara adds the seif’s two extensions — the suspect Jew and the brigand — and gives their reasons:

« כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לִמְכּוֹר לְגוֹי, כָּךְ אָסוּר לִמְכּוֹר לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכּוֹר לְגוֹי » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)

« לְעוֹלָם דְּלָא קָטֵיל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּמַשְׁמוֹטָא, דְּזִימְנִין דְּעָבֵיד לְאַצּוֹלֵי נַפְשֵׁיה » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)

The iron ingot of seif 5 is a statement of Rav Ada bar Ahava, and in the same line the gemara already gives the exception of seif 6:

« אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּחָלְשִׁי מִינַּיְיהוּ כְּלֵי זַיִין » (עבודה זרה ט״ז ע״א)

« וְהָאִידָּנָא דְּקָא מְזַבְּנִינַן, אָמַר רַב אָשֵׁי: לְפָרְסָאֵי דְּמַגְּנוּ עִילָּוַון » (עבודה זרה ט״ז ע״א)

The last limb of seif 5 — the place where men are judged — comes from the following mishna, where Rashi explains that the גרדום is the building for capital cases:

« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקֵי, גַּרְדּוֹם, אִיצְטַדְיָיא, וּבִימָה » (עבודה זרה ט״ז ע״א)

Fourth block — land and house (seifim 7 to 10)

« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא עַל מְנָת לָקוֹץ » (עבודה זרה י״ט ע״ב)

It is here that the gemara gives the verse which holds all four seifim, and derives three readings from it at once:

« תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנָיָיה בַּקַּרְקַע, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם » (עבודה זרה כ׳ ע״א)

Three readings, four seifim: the foothold in the soil gives seifim 7 to 10, the free gift gives seif 11, and grace in the eyes gives seif 14. The mishna of houses and fields follows at once:

« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת, וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת » (עבודה זרה כ״א ע״א)

« אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶך » (עבודה זרה כ״א ע״א)

And the threshold of three — the whole of seif 9 — holds in two lines, the second returning to Abaye’s dictum from the first block:

« אָמַר רַב יוֹסֵף: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה שְׁכוּנָה. וְכַמָּה שְׁכוּנָה? תָּנָא: אֵין שְׁכוּנָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם » (עבודה זרה כ״א ע״א)

« וְלֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּין לְחַד גּוֹי, וְאָזֵיל הַאיְךְ וּמְזַבֵּין לַהּ לִתְרֵי » (עבודה זרה כ״א ע״א)

Fifth block — the ways of peace, and praise (seifim 12 to 14)

Seifim 12 and 13 leave Avoda Zara for the end of the chapter HaNizakin in Gittin. The mishna states the refraining, the beraita states the giving:

« אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)

« תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)

Seif 14, finally, returns to Avoda Zara — and it is a four-stage debate: Rav’s statement, the objection from Rabban Shimon ben Gamliel, and the answer distinguishing praise from thanksgiving.

« מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאמַר ״כַּמָּה נָאָה גּוֹיָה זו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)

« מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְרָאָה גּוֹיָה אַחַת נָאָה בְּיוֹתֵר, אָמַר: ״מַה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה » (עבודה זרה כ׳ ע״א)

« וְרַב, אוֹדוֹיֵי הוּא דְּקָא מוֹדֵה, דְּאָמַר מָר: הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה בָּרָא בְּעוֹלָמו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)

The sugya that is not in the siman, and governs it

The Shakh, at ס״ק ו, rests his whole reading of the Rama’s gloss on a sugya at the start of the tractate, where it is asked why handing a cup of wine to a nazirite should be forbidden when he could take it himself:

« וְהָא הָכָא, דְּכִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ, שָׁקְלִי אִיהוּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)

« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)

“On the two banks of the river”: the biblical prohibition of לפני עור strikes only the man without whom the sin was impossible. That is precisely the Mordekhi’s argument at seif 1 — if the non-Jew can buy elsewhere, we stand on the same bank, and there is no stumbling-block.

3. Key concepts

Eight notions suffice to read the siman. The first three decide the sale of objects; the next two, the sale of animals and weapons; the last three govern the relation to land, to giving and to speech.

What decides the sale of an object

דברים המיוחדין — reserved things. Not what serves the cult, but what serves nothing else, in that place. The reservation is therefore at once geographic and cultic: white frankincense is reserved where only white frankincense is offered; elsewhere it is not. Hence the Meḥaber writes “in that place” twice — once for the goods, once for the buyer.

לפני עור and לפני דלפני. “Before the blind you shall not put a stumbling-block.” The prohibition covers only the direct stumbling-block — “we are commanded on the before, not on the before of the before,” says Abaye. The principle appears twice in our siman, each time to permit: the bulk buyer may resell to an idolater, and we do not care; the house-buyer may resell to two others, and we do not care either.

תרי עברי דנהרא — the two banks of the river. The gemara’s image for saying that an obstacle is an obstacle only when it cannot otherwise be crossed. If the nazirite can reach the cup himself, the man who hands it has put nothing before him. The Mordekhi measures our siman by this, and the Rama makes it law: when the non-Jew can buy elsewhere, the sale places nothing before him. The Shakh, at ס״ק ו, shows that the מחמירין do not contest it — they speak of a case where the measure does not apply.

What decides the sale of an animal or a weapon

שביתת בהמתו and נסיוני. The two fears about large cattle, and neither has anything to do with idolatry. First: hire and loan do not remove the beast from the Jew’s ownership, and he remains commanded on its rest; so the sale is forbidden lest one come to lend. Second: the last-minute Friday-evening trial, where the beast knows its old master’s voice and walks because of him — and he is now driving his beast on Shabbat. The Shakh at ס״ק י gives both, in that order.

נזק לרבים — harm to the public. A criterion that looks neither at seller nor at buyer, but at the third party. Hence it reaches what is not yet a weapon — the iron ingot; whoever is not yet the enemy — the suspect Jew, the Jewish brigand; and what is no object at all: the hall of capital judgment. Seif 6 reverses the criterion without leaving it: when the weapon protects the city where the seller lives, it no longer harms the public, it defends it.

What decides land, giving and speech

לא תחנם — three readings of one word. The gemara refuses to choose: since the word is vocalized neither as תחונם nor as תחינם, all three senses are drawn at once. No foothold in the soil — seifim 7 to 10. No free gift — seif 11. No grace in your eyes — seif 14. A third of the siman issues from those two words of Deuteronomy.

שכונה — the neighbourhood. A unit defined by a number, and the number is three. Below it, a sale is a transaction; above it, a settlement. The Beit Yosef adds the Tur’s qualification — “in the Jewish quarter” — because settlement where they are already numerous changes nothing. The Shakh at ס״ק ט״ו rules that this applies outside the Land of Israel as well: it is the one limb of the לא תחנם block that does not stop at the border.

דרכי שלום — the ways of peace. The exact counterweight to the preceding seifim, and it fills seifim 12 and 13. It is not an exception wrung from the prohibition: it is a motive of its own, named by the mishna and the beraita. The Taz at ס״ק ט builds a whole analysis on it: this motive places these acts on the side of permission, not of mitzva — and it is because the beraita wished to forestall the opposite misunderstanding that it wrote “with the poor of Israel”.

4. The summary tables

Table A — what may be sold and what may not

What is sold	To whom / when	Permitted?	Why	Seif
An article reserved for that cult	To a worshipper of that cult, locally	No	A stumbling-block before the blind	א
The same, in bulk	Quantity plainly commercial	Yes	We do not answer for the block of the block	א
The same, with another use declared	And the Jew knows it is true	Yes	There is no stumbling-block at all	א
The same, made unfit	After פסלן	Yes	A diminished thing is not offered	א
An unreserved article, sold plainly	To anyone	Yes	Nothing marks its use	א
The same, the buyer having specified	He said “for the cult”	No	Speech made it an article of the cult	א
White frankincense mixed with black	An ordinary non-Jew	Yes	We do not fear he will sort out the white	א
The same	A priest of the cult, or one presumed to burn it	No	Gloss of the Rama	א
A cultic article he can buy elsewhere	Per the Rama’s first opinion	Yes	They are not on two banks of the river	א
Water meant for cultic immersion	A non-Jew whose intent is known	No	Gloss of the Rama	א
An ordinary order wrapping the cultic article	A non-Jew who dissembles	No	The quantity lies	ב
Wax	On their festival day, or the eve	No	Candles for the cult	ג
Wax	On other days	Yes	It is not reserved for the cult	ג

Table B — land, house, neighbourhood

The matter	Land of Israel	Syria	Outside the Land	Seif
Selling what is attached to the soil	Forbidden	—	—	ז
Selling it on condition of cutting	Permitted	—	—	ז
Selling a house	Forbidden	Permitted	Permitted	ח
Selling a field	Forbidden	Forbidden	Permitted	ח
Renting a house	Permitted	Permitted	Permitted	ח
Renting a field	Forbidden	Permitted	Permitted	ח
Selling or renting to three at once, in a Jewish quarter	Forbidden	Forbidden	Forbidden (Shakh ס״ק ט״ו)	ט
Renting for a storehouse	Permitted	Permitted	Permitted	י
Renting for a dwelling	Forbidden by the letter; custom permits — gloss of the Rama			י
Selling for a dwelling	Permitted where sale is permitted — Beit Yosef, Shakh ס״ק ט״ז			י

The two tables answer different questions, and that is where the siman opens up. The first asks: will this object serve the cult? The second: does this transaction give a grip on the land? Between them slip livestock and weapons, which belong to neither question — they belong to Shabbat and to bloodshed. One siman therefore carries four distinct prohibitions, and a reader who confuses them will apply to the sale of a house the logic of the sale of a candle.

5. The Taz and the Shakh — the notes that decide

Taz ס״ק א — doubt inclines to the lenient side

The Taz opens the siman with a rule about doubt, and grounds it in the case of large cattle further down the same siman:

« משמע באם הדבר מסופק אי לאליל שייך או לדבר אחר אזלינן לקולא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק א)

The Baer Hetev at ס״ק א copies it at the head of his notes — it is the entry rule of the whole siman.

Shakh ס״ק ב — “always” means three things

« לעולם אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה כן כתבו האחרונים ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ב)

« וכתב עוד הב״ח ולכל עובד כוכבים אסור אפילו אינו כומר דכיון דמיחדים אותו לעבודת כוכבים ודאי לעבודת כוכבים בעי לה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ב)

Three extensions in one line: not only on the festival day, not only in former times, and not only to the priest. The Taz at ס״ק ב says the same in the name of the Tur and the Beit Yosef, and the Baer Hetev at ס״ק א reports both.

Shakh ס״ק ג and Taz ס״ק ג — the block of the block, and its limit

« ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ג)

The Taz then sets the boundary, and it is decisive: the principle applies only when the one who will stumble is a non-Jew.

« ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי׳ לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ׳ הרא״ש » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ג)

Shakh ס״ק ו — the great reading: the two opinions do not conflict

This is the most important note in the siman. The Shakh first explains the reasoning of the first opinion, that of the Mordekhi, tying it to the nazirite of the gemara:

« דס״ל דכי היכי דאמרינן בש״ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)

Then the stringent view, which maintains a rabbinic prohibition even without the two banks:

« ויש מחמירין וסוברין דמ״מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)

And then comes his own thesis — and it changes everything, for it turns a maḥloket into a division of cases:

« אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)

« מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)

The dividing line is therefore not between two opinions but between two persons: towards a non-Jew or an apostate there is no duty to keep him from sin, and the two-banks argument suffices; towards a Jew, the duty of keeping him from sin stands, and it is not measured by the two banks. The Baer Hetev at ס״ק ה sums up exactly this reading, and the Pitḥei Teshuva at ס״ק ד brings a proof for it.

Shakh ס״ק ז — why custom is lenient today

« ר״ל כמ״ש בא״ח ס״ס קנ״ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ז)

« ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ז)

The Baer Hetev at ס״ק ה repeats the same reasoning, and its force is worth weighing: it is no longer a question of river and banks, but that the feared sin is not a sin for the one who would commit it.

Shakh ס״ק ט — against the Levush: the reason for small cattle

« כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש״ס (עבודת כוכבים סוף דף י״ד) ורש״י ותוס׳ וכל הפוסקים דלא כהעט״ז שנעלם ממנו זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)

« וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן גם כל הסוגיא לא אזלה לדידיה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)

Then, with a candour worth noting, the Shakh returns upon his own reproach: he has found Rashi and the Bartenura on Pesaḥim writing like the Levush.

« שוב מצאתי ברש״י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״א) שכתבו כהעט״ז ותמהני וצ״ע בתוספות שם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)

Shakh ס״ק י״ב — two reasons for the leniency, and a practical difference

« לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)

« לפי שעתה אין אנו בקיאין בקלא דניחוש דשמעה לקליה כו׳ ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין רגילין עכשיו לקנות בהמה כדי להשכירה כי אם לצורך עצמו קונהו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)

The first reason is an economic necessity; the second, the disappearance of the very fact that was feared. The Ran draws the consequence, and the Shakh accepts it:

« וכתב הר״ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע״כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)

« ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)

That last line is the true ruling of seif 4: the sale is permitted, the loan is not, and one must protest against the lender. The Shakh finally adds the Sefer HaTeruma’s limitation: all this concerns the impure beast; of a pure beast one may say he buys it for slaughter.

Shakh ס״ק י״ג — the sale of weapons today

« והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לעובדי כוכבי׳ כיון שעל ידם אנו ניצולים מאויבים הבאים על העיר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ג)

Shakh ס״ק ט״ו and ס״ק ט״ז — the reach of seif 9, and the inversion of seif 10

« לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)

« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו אע״פ שמכניס בו העובד כוכבים אלילים לית לן בה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ז)

Shakh ס״ק י״ז — the difficulty of his day, and three answers

« קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)

The first answer, which he himself calls forced: perhaps in the Rama’s time they did not do so. The second, which he prefers, in the name of the Rosh:

« ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)

Third, that of the Raavan, and it is strikingly modern — the house is not exclusively the Jew’s, since he pays land-tax to the authority:

« דאפי׳ מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)

Shakh ס״ק י״ח and ס״ק י״ט — who is meant, and what is done

« כתב הב״י בח״מ סי׳ רמ״ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי׳ ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ח)

« משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט)

Taz ס״ק ד and ס״ק ה — the butcher, the ploughman, and the man who is neither

« וכ׳ הטור בשם הרמב״ן כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה ומותר ולבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)

The Taz at once observes that the two inferences contradict each other in the third case, and settles it by a simple rule:

« דאזלינן בתר דידיה בין לקולא בין לחומרא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)

« אבל במי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אזלינן בתר רובא למאי זבני » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)

The Baer Hetev at ס״ק ז copies the Taz’s solution word for word. And on today’s permission, the Taz at ס״ק ה reaches the same conclusion as the Shakh, with the same reservation from the Ran:

« ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה)

Taz ס״ק ו, ז and ח — the verse, the danger, and the word “free”

« שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ובשכירות אין שייך קנייה מ״מ אסור בשדה שמפקיעה מידי מעשר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ו)

« דשמא יארע סכנה לישראלים ע״י כך ח״ו » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ז)

That reason is the Taz’s own, and it is not the gemara’s: the threshold of three is not only a ban on settlement but also a precaution of safety. On seif 11, the Taz explains the word that limits the prohibition:

« אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ח)

Taz ס״ק ט — the longest in the siman: why “with the poor of Israel”?

The Taz opens with the question, and it is head-on:

« משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג״כ עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)

He dismisses the Maharshal’s answer — “the gemara did not mean it strictly” — as forced, and offers his own:

« דבאמת אין חילוק בין עם עניי ישראל או לא אלא דהברייתא נזהר שלא תאמר הא דאמר מפרנסין עניי עובדי כוכבים הוא מצוה בזה » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)

« דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)

And the key, which he draws from the parallel with returning a lost object — where equating really is forbidden:

« קמשמע לן בברייתא דבזה אין איסור אם משווה אותם לישראל כיון שיש בזה דרכי שלום » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)

« וגם הטור שכתב בהדיא מותר לפרנס ענייהם הרי שבפירוש כתב לשון היתר ע״כ א״צ ליתור לשון עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)

The Shakh at ס״ק י״ט reaches the same practical result in one line, through the Baḥ, and the Baer Hetev at ס״ק ט״ו notes that Shakh and Taz agree.

6. The Rama’s glosses (הגה) and the Pitḥei Teshuva

The Rama intervenes four times on this siman, each time to add what the Meḥaber did not say for his own day.

First gloss, at seif 1 — an object with nothing cultic about it, which intention renders forbidden:

« אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)

Second gloss, at seif 1 — two additions at once: the narrowing of the buyer, then the Mordekhi’s leniency, the very one the Shakh at ס״ק ו will reread:

« ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)

« י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)

« ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)

Third gloss, at seif 3 — the one the Shakh discusses at ס״ק ח:

« שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:ג)

Fourth gloss, at seif 10 — custom against the letter, and at once a stringency the other way:

« והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם » (רמ״א יו״ד קנ״א:י)

« השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי » (רמ״א יו״ד קנ״א:י)

The Pitḥei Teshuva — five notes, and three responsa

The Pitḥei Teshuva writes five notes on this siman, and four of them bear on seif 1 alone. The first applies לפני עור to an unexpected case — the bribe to a judge:

« בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ״ע. אחרי שב״נ מוזהרין על הדינין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)

And he at once draws the leniency of the intermediary:

« דאם אינו נותן המתנה ליד השר השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו או להשתדל עבורו בוודאי שרי אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דהוי לפני דלפני » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)

The second note is the weightiest: the Emunat Shmuel disputes the Rama’s permission itself.

« עיין בתשובת אמונת שמואל סי׳ י״ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ״מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)

« ועוד דא״כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו אסור למכור דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)

The third reports a real case from the Ḥavot Yair — a Jew in partnership with a non-Jew in a tannery, who used to give him the forbidden meat, and whose partner has just married an apostate Jewess. The Pitḥei Teshuva concludes by distinguishing credit from cash:

« וכתב דלכאורה אין חשש איסור מפני שיכול לקנות במקום אחר וכמ״ש הרמ״א כאן. איברא דשטר ושוברו עמו דיש מחמירין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ג)

« וכתב דאם להבא לא ימכור בהקפה רק במזומן בודאי שרי » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ג)

The fourth supports the Shakh’s reading with a proof from a mishna in Demai, and the fifth — the only one not on seif 1 — attacks the wording of seif 10:

« עבה״ט בשם הש״ך דלא פליגי כו׳ ולע״ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ״ג הובאה בגמרא דחולין דף ו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ד)

« הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא״י מותר להשכיר כמ״ש בסעי׳ ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)

His solution comes from a responsum of Rabbi Levi ibn Ḥabib: the mishna is anonymous according to Rabbi Meir, for whom renting is sometimes forbidden; and even for Rabbi Yosei the gemara knows a prohibition — three adjoining houses, our seif 9. It is with respect to that prohibition that the Rambam and the Meḥaber could write “even where they permitted”.

« אבל בגמרא אמרו דלדעת ר׳ יוסי אסור להשכיר להם ג׳ בתים סמוכות והרמב״ם ז״ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)

7. Modern practical cases

Case 1 — The shopkeeper and the cultic article

A shop sells candles, incense, cloth, cups. A customer comes in and asks for an article known to serve only his community’s worship. Seif 1 then asks three questions in order: is this article reserved for that cult, here? — if not, sell without more ado. Did the buyer specify that he was buying it for worship? — for it is his speech that classifies the object, not the merchandise itself. And can he buy it elsewhere? — that is the Rama’s question, and custom follows his first opinion, though the Emunat Shmuel, cited in Pitḥei Teshuva ס״ק ב, is not satisfied by it. The Shakh at ס״ק ו recalls that none of this debate concerns a sale to a Jew: there the duty to keep him from sin stands whole.