לימוד ראשון בסימן קנ״א : ארבעה עשר סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור וביאורה. הסימן שלפניו סיים את דיני החפץ האסור ; זה משנה שדה. אינו שואל עוד מה אסור, אלא מה יכול ישראל להעביר לידי עובד כוכבים — סחורה, בהמה, כלי זיין, בית, מתנה, שבח. ארבעה איסורים נפרדים נפגשים בו, ושני סעיפים בסופו הופכים את הכיוון : מה שחייבים לעשות עמהם, מפני דרכי שלום.
נושא : משא ומתן עם עובדי כוכבים — דברים המיוחדין, לפני עור, אלפני דלפני, תרי עברי דנהרא, בהמה דקה וגסה, נסיוני, נזק לרבים, לא תחנם, חנייה בקרקע, שכונה, אוצר ודירה, מתנת חנם, דרכי שלום, לא תתן להם חן
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״א
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קנ״א חותם את הלכות עבודה זרה בשאלה שאינה עוד שאלת החפץ האסור אלא שאלת המגע היום־יומי : מה יכול ישראל למכור, להשכיר, לתת או לומר לעובד כוכבים. ארבעה טעמים נפרדים באים בו זה אחר זה, וצריך להבחין ביניהם כדי לקרוא את הסימן בלא לעוותו.
סעיפים א–ג מדין לפני עור : שלא לספק את המשמש לעבודה. סעיפים ד–ו אין בהם מעבודה זרה כלום : הבהמה משבת, וכלי הזיין משפיכות דמים. סעיפים ז–יא כולם יוצאים מפסוק אחד, לא תחנם, שדרשתו הגמרא שלוש דרשות. סעיפים יב–יג הופכים את הכיוון משום דרכי שלום. סעיף יד חוזר לאותו פסוק, לדרשתו השלישית — לא תתן להם חן.
דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י״ד סעיפים:
דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל (בתא״ו ני״ז): היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס׳ ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):
אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:
אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי (מרדכי פ״ק דעבודת כוכבים) וע״ל סוף סימן קל״ט:
מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ״מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע״י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:
אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן (שטא״ק בלשון אשכנז כן פירש״י בעבודת כוכבים דף ט״ו) ולא כבלים וקולרין (פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין) (פירוש ברזל סביב הצואר) ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:
היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:
אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:
אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:
לא ימכור ולא ישכיר לג׳ עובדי כוכבי׳ ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:
אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י ספ״ק דעבודת כוכבים):
אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:
מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:
אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:
אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר:
סימן קנ״א אינו בנוי על סוגיה אחת אלא על ארבעה גושים מפרק קמא דעבודה זרה, ועוד ברייתא מגיטין. וההולך אחריהם כסדרם — מוצא בהם את סדר השולחן ערוך עצמו.
המשנה מונה חמישה מינים, ואחריה הכלל הגדול שיוצא מהם :
« אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
שתי מלים נושאות את כל סעיף א : סתמן ופירושן. ובאותה משנה עצמה ניתן פתח הפסילה : קוטע את אצבעו ומוכרו לו, ״לפי שאין מקריבים חסר לעבודה זרה״. וההיתר הראשון בא מן הברייתא של מכירת חבילה, ומן הקושיה שהיא מעוררת :
« וּמִכּוּלָּן מוֹכְרִין לָהֶן חֲבִילָה, וְכַמָּה חֲבִילָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה מָנִין » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« אָמַר אַבָּיֵי: אַ״לִּפְנֵי״ מִפַּקְּדִינַן, אַ״לִּפְנֵי״ דְּ״לִפְנֵי״ לָא מִפַּקְּדִינַן » (עבודה זרה י״ד ע״א)
מלה אחרונה זו של אביי היא ציר כל הסימן : חוזרת היא בסעיף א, בסעיף ט, והש״ך והבאר היטב משתמשים בה שלוש פעמים. וסעיף ב יוצא מהמשך הסוגיה, ששם נשאר הספק פתוח :
« בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּיהַבוּ שָׁחוֹר וּשְׁקַל, אָדוֹם וּשְׁקַל, לָאו לַעֲבוֹדָה זָרָה קָא בָּעֵי, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרֵים? תֵּיקו » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
המשנה מפרישה בבירור בין בהמה דקה, שהיא מנהג המקום, לבהמה גסה האסורה בכל מקום :
« מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה לַגּוֹיִם — מוֹכְרִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר — אֵין מוֹכְרִין. וּבְכׇל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
והגמרא מבקשת טעם לאיסור בהמה גסה. התשובה הראשונה — מלאכה בשבת — נדחית, שהרי קנאה הלוקח ; ומכאן הגזרה, ואחריה הטעם השני :
« וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« גְּזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי, דְּזִמְנִין דְּזַבְּנַהּ לַהּ נִיהֲלֵיהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: ״תָּא נַסְּיַיהּ נִיהֲלֵיהּ״, וְשָׁמְעָה לֵיהּ לְקָלֵיהּ וְאָזְלָא מֵחֲמָתֵיה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
ושני פתחי ההיתר שבסעיף ד אף הם שני מעשים בגמרא :
« רַב אַדָּא שְׁרָא לְזַבּוֹנֵי חֲמָרָא אַיְּדָא דְּסַפְסִירָא, אִי מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי — הָא לָא יָדְעָה לְקָלֵיהּ דְּאָזְלָא מֵחֲמָתֵיה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« רַב הוּנָא זַבֵּין הָהִיא פָּרָה לְגוֹי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר לִשְׁחִיטָה זַבְנַה » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם לֹא זַיִין וְלֹא כְּלֵי זַיִין, וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶן אֶת הַזַּיִין, וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן לֹא סַדָּן וְלֹא קוֹלָרִין וְלֹא כְּבָלִים וְלֹא שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)
הברייתא נשנית בסעיף ה כמעט מלה במלה. והגמרא מוסיפה את שתי ההרחבות שבסעיף — ישראל החשוד וישראל לסטים — ונותנת בהן טעם :
« כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לִמְכּוֹר לְגוֹי, כָּךְ אָסוּר לִמְכּוֹר לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכּוֹר לְגוֹי » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)
« לְעוֹלָם דְּלָא קָטֵיל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּמַשְׁמוֹטָא, דְּזִימְנִין דְּעָבֵיד לְאַצּוֹלֵי נַפְשֵׁיה » (עבודה זרה ט״ו ע״ב)
עשת של ברזל שבסעיף ה מימרא היא דרב אדא בר אהבה, ובאותה שורה עצמה נותנת הגמרא את היוצא מן הכלל שבסעיף ו :
« אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּחָלְשִׁי מִינַּיְיהוּ כְּלֵי זַיִין » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
« וְהָאִידָּנָא דְּקָא מְזַבְּנִינַן, אָמַר רַב אָשֵׁי: לְפָרְסָאֵי דְּמַגְּנוּ עִילָּוַון » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
והאיבר האחרון שבסעיף ה — מקום שדנים בו בני אדם — בא מן המשנה שאחריה, ורש״י פירש שגרדום הוא בנין לדון נפשות :
« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקֵי, גַּרְדּוֹם, אִיצְטַדְיָיא, וּבִימָה » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
« אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא עַל מְנָת לָקוֹץ » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
וכאן נותנת הגמרא את הפסוק הנושא ארבעה סעיפים, ודורשת אותו שלוש דרשות כאחת :
« תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנָיָיה בַּקַּרְקַע, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תְחׇנֵּם״ — לֹא תִּתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
שלוש דרשות, וארבעה סעיפים : חנייה בקרקע — סעיפים ז עד י ; מתנת חנם — סעיף יא ; חן — סעיף יד. ומשנת בתים ושדות באה מיד :
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת, וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת » (עבודה זרה כ״א ע״א)
« אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶך » (עבודה זרה כ״א ע״א)
ושיעור השלושה — כל סעיף ט — בשתי שורות, והשנייה שבהן חוזרת למימרת אביי שבגוש הראשון :
« אָמַר רַב יוֹסֵף: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה שְׁכוּנָה. וְכַמָּה שְׁכוּנָה? תָּנָא: אֵין שְׁכוּנָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם » (עבודה זרה כ״א ע״א)
« וְלֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּין לְחַד גּוֹי, וְאָזֵיל הַאיְךְ וּמְזַבֵּין לַהּ לִתְרֵי » (עבודה זרה כ״א ע״א)
סעיפים יב–יג יוצאים ממסכת עבודה זרה אל סוף פרק הניזקין שבגיטין. המשנה אומרת את אי־המניעה, והברייתא את הנתינה :
« אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
וסעיף יד חוזר לעבודה זרה — ומשא ומתן בארבעה שלבים : מימרת רב, הקושיה מרבן שמעון בן גמליאל, והתירוץ המפריש בין שבח להודאה.
« מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאמַר ״כַּמָּה נָאָה גּוֹיָה זו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
« מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה עַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְרָאָה גּוֹיָה אַחַת נָאָה בְּיוֹתֵר, אָמַר: ״מַה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
« וְרַב, אוֹדוֹיֵי הוּא דְּקָא מוֹדֵה, דְּאָמַר מָר: הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר ״בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה בָּרָא בְּעוֹלָמו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
הש״ך בס״ק ו מעמיד את כל קריאתו בהגהת הרמ״א על סוגיה שבריש המסכת, ששם שואלים מפני מה אסור להושיט כוס יין לנזיר, והרי יכול היה ליטול בעצמו :
« וְהָא הָכָא, דְּכִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ, שָׁקְלִי אִיהוּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
״בתרי עברי דנהרא״ : אין איסור לפני עור מן התורה אלא במי שבלעדיו אין העבירה אפשרית. והוא הוא טעם המרדכי בסעיף א — יכול לקנות במקום אחר, הרי שנינו בעבר אחד, ואין כאן מכשול.
שמונה מושגים מספיקים ללימוד הסימן. שלושה ראשונים מכריעים במכירת חפצים ; שניים שאחריהם — בבהמה ובכלי זיין ; ושלושה אחרונים שולטים ביחס לקרקע, לנתינה ולדיבור.
| מה שמוכרים | למי / מתי | מותר ? | הטעם | סעיף |
|---|---|---|---|---|
| דבר המיוחד לאותה עבודה | לעובד אותה עבודה באותו מקום | לא | לפני עור לא תתן מכשול | א |
| הוא עצמו, בכמות | שניכר שקונה לסחורה | כן | אלפני דלפני לא מפקדינן | א |
| הוא עצמו, ואמר לצורך אחר | והישראל יודע שכן הוא | כן | שוב אין כאן מכשול | א |
| הוא עצמו, לאחר פסילה | לאחר פסלן | כן | אין מקריבין חסר | א |
| דבר שאינו מיוחד, בסתם | לכל אדם | כן | אין בו הוראה לשימושו | א |
| הוא עצמו, ופירש הקונה | אמר ״לעבודת כוכבים״ | לא | הדיבור עשאו חפץ של עבודה | א |
| לבונה זכה בכלל שחורה | לסתם עובד כוכבים | כן | אין חוששין שילקט הזכה | א |
| היא עצמה | לכהן עבודת כוכבים או למי שחזקתו להקטיר | לא | הגהת הרמ״א | א |
| חפץ של עבודה, ויכול לקנות במקום אחר | לסברא הראשונה שברמ״א | כן | אינם בתרי עברי דנהרא | א |
| מים לעשות מהם מים להטביל | שיודעים כוונתו | לא | הגהת הרמ״א | א |
| הזמנה רגילה הכוללת את המיוחד | עובד כוכבים המערים | לא | הכמות משקרת | ב |
| שעוה | ביום חגו, או ביום שלפניו | לא | נרות לעבודת כוכבים | ג |
| שעוה | בשאר ימים | כן | אינה מיוחדת לעבודה | ג |
| הדבר | ארץ ישראל | סוריא | חוצה לארץ | סעיף |
|---|---|---|---|---|
| למכור מחובר לקרקע | אסור | — | — | ז |
| למכרו על מנת לקוץ | מותר | — | — | ז |
| למכור בית | אסור | מותר | מותר | ח |
| למכור שדה | אסור | אסור | מותר | ח |
| להשכיר בית | מותר | מותר | מותר | ח |
| להשכיר שדה | אסור | מותר | מותר | ח |
| למכור או להשכיר לשלושה כאחד בשכונת היהודים | אסור | אסור | אסור (ש״ך ס״ק ט״ו) | ט |
| להשכיר לאוצר | מותר | מותר | מותר | י |
| להשכיר לדירה | אסור מן הדין ; ונהגו להתיר — הגהת הרמ״א | י | ||
| למכור לדירה | מותר במקום שהמכירה מותרת — בית יוסף, ש״ך ס״ק ט״ז | י | ||
הט״ז פותח את הסימן בכלל של ספק, ותולה אותו בדין בהמה גסה שלהלן באותו סימן :
« משמע באם הדבר מסופק אי לאליל שייך או לדבר אחר אזלינן לקולא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק א)
והבאר היטב בס״ק א העתיקו בראש דבריו — כלל הפתיחה של הסימן כולו.
« לעולם אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה כן כתבו האחרונים ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ב)
« וכתב עוד הב״ח ולכל עובד כוכבים אסור אפילו אינו כומר דכיון דמיחדים אותו לעבודת כוכבים ודאי לעבודת כוכבים בעי לה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ב)
שלוש הרחבות בשורה אחת : לא ביום איד בלבד, לא בזמניהם בלבד, ולא לכומר בלבד. והט״ז בס״ק ב אמר כן בשם הטור והבית יוסף, והבאר היטב בס״ק א הביא את שניהם.
« ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ג)
והט״ז נותן גבול, והוא מכריע : אין הכלל נוהג אלא כשהנכשל עובד כוכבים.
« ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי׳ לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ׳ הרא״ש » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ג)
זהו ס״ק החשוב שבסימן. תחילה מבאר הש״ך את סברת הדעה הראשונה, דעת המרדכי, ותולה אותה בנזיר שבגמרא :
« דס״ל דכי היכי דאמרינן בש״ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
ואחריה הדעה המחמירה, המקיימת איסור דרבנן אף שלא בתרי עברי דנהרא :
« ויש מחמירין וסוברין דמ״מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
ואז באה שיטתו שלו — והיא משנה את הכל, שכן היא הופכת מחלוקת לחלוקת מקרים :
« אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
אין קו החלוקה בין שתי דעות אלא בין שני גופים : כלפי עובד כוכבים או מומר אין חובת הפרשה, ודי בסברת תרי עברי דנהרא ; כלפי ישראל, חובת ההפרשה עומדת, ואינה נמדדת בתרי עברי דנהרא. והבאר היטב בס״ק ה סיכם קריאה זו כלשונה, והפתחי תשובה בס״ק ד הביא לה ראיה.
« ר״ל כמ״ש בא״ח ס״ס קנ״ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ז)
« ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ז)
והבאר היטב בס״ק ה שנה אותה סברה, וכדאי לעמוד על משמעה : שוב אין כאן שאלה של נהר ועברים, אלא שהעבירה הנחששת אינה עבירה למי שעושה אותה.
« כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש״ס (עבודת כוכבים סוף דף י״ד) ורש״י ותוס׳ וכל הפוסקים דלא כהעט״ז שנעלם ממנו זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן גם כל הסוגיא לא אזלה לדידיה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
ואחר כך, ביושר הראוי לציון, חוזר הש״ך על תוכחתו שלו : מצא ברש״י וברטנורא בפסחים שכתבו כהעט״ז.
« שוב מצאתי ברש״י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״א) שכתבו כהעט״ז ותמהני וצ״ע בתוספות שם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« לפי שעתה אין אנו בקיאין בקלא דניחוש דשמעה לקליה כו׳ ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין רגילין עכשיו לקנות בהמה כדי להשכירה כי אם לצורך עצמו קונהו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
הטעם הראשון הכרח פרנסה ; והשני, שבטלה המציאות שחששו לה. והר״ן הוציא מכאן מסקנה, והש״ך קיבלה :
« וכתב הר״ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע״כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
ושורה אחרונה זו היא פסק סעיף ד לאמיתו : המכירה מותרת, השאלה אינה מותרת, וראוי למחות במשאיל. ולבסוף מוסיף הש״ך את סייג ספר התרומות : כל זה בבהמה טמאה, אבל בטהורה יש לומר דלשחיטה לוקחה.
« והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לעובדי כוכבי׳ כיון שעל ידם אנו ניצולים מאויבים הבאים על העיר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ג)
« לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו אע״פ שמכניס בו העובד כוכבים אלילים לית לן בה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ז)
« קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
התירוץ הראשון, שהוא עצמו קורא לו דוחק : אפשר שבזמן הרב לא היו נוהגים כן. והשני, שהוא בוחר בו, בשם הרא״ש :
« ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
והשלישי, של הראב״ן, ויש בו חידוש נוקב — אין הבית מיוחד לישראל כיון שהוא נותן מס מקרקעות לשלטון :
« דאפי׳ מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« כתב הב״י בח״מ סי׳ רמ״ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי׳ ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ח)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט)
« וכ׳ הטור בשם הרמב״ן כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה ומותר ולבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
והט״ז מעיר מיד ששני הדיוקים סותרים זה את זה במקרה השלישי, ומכריע בכלל פשוט :
« דאזלינן בתר דידיה בין לקולא בין לחומרא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« אבל במי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אזלינן בתר רובא למאי זבני » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
והבאר היטב בס״ק ז העתיק את תירוץ הט״ז כלשונו. ועל היתר זמננו, הט״ז בס״ק ה מגיע לאותה מסקנה עצמה כש״ך, ובאותו סייג של הר״ן :
« ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ובשכירות אין שייך קנייה מ״מ אסור בשדה שמפקיעה מידי מעשר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« דשמא יארע סכנה לישראלים ע״י כך ח״ו » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ז)
טעם זה משל הט״ז הוא, ואינו טעם הגמרא : שיעור השלושה אינו רק איסור התיישבות אלא אף זהירות מפני הסכנה. ועל סעיף יא מבאר הט״ז את המלה המצמצמת את האיסור :
« אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ח)
פותח הט״ז בקושיה, והיא חזיתית :
« משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג״כ עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
ודוחה את תשובת מהרש״ל — ״לאו דוקא״ — משום דוחק, ומביא את שלו :
« דבאמת אין חילוק בין עם עניי ישראל או לא אלא דהברייתא נזהר שלא תאמר הא דאמר מפרנסין עניי עובדי כוכבים הוא מצוה בזה » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
והמפתח, שהוא מוציאו מן ההשוואה להשבת אבידה — ששם ההשוואה אסורה באמת :
« קמשמע לן בברייתא דבזה אין איסור אם משווה אותם לישראל כיון שיש בזה דרכי שלום » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וגם הטור שכתב בהדיא מותר לפרנס ענייהם הרי שבפירוש כתב לשון היתר ע״כ א״צ ליתור לשון עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
והש״ך בס״ק י״ט הגיע לאותה מסקנה למעשה בשורה אחת, מן הב״ח, והבאר היטב בס״ק ט״ו העיד ששניהם שווים.
הרמ״א מגיה על סימן זה ארבע פעמים, ובכל אחת מוסיף את מה שלא אמר המחבר לבני זמנו.
הגהה ראשונה, בסעיף א — חפץ שאין בו מצד עצמו כלום, והכוונה אוסרתו :
« אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
הגהה שנייה, בסעיף א — שתי תוספות כאחת : צמצום הקונה, ואחריו היתר המרדכי, הוא שהש״ך בס״ק ו עתיד לקרוא מחדש :
« ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
הגהה שלישית, בסעיף ג — היא שהש״ך דן בה בס״ק ח :
« שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:ג)
הגהה רביעית, בסעיף י — המנהג כנגד הדין, ומיד חומרה לצד השני :
« והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם » (רמ״א יו״ד קנ״א:י)
« השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי » (רמ״א יו״ד קנ״א:י)
הפתחי תשובה כתב חמישה ס״ק על סימן זה, וארבעה מהם על סעיף א לבדו. הראשון מחיל לפני עור על מקרה שלא ציפית לו — מתן שוחד לשופט :
« בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ״ע. אחרי שב״נ מוזהרין על הדינין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
ומיד מוציא מכאן קולא בדרך השליח :
« דאם אינו נותן המתנה ליד השר השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו או להשתדל עבורו בוודאי שרי אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דהוי לפני דלפני » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
והס״ק השני חמור מכולם : האמונת שמואל חולק על עצם היתר הרמ״א.
« עיין בתשובת אמונת שמואל סי׳ י״ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ״מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)
« ועוד דא״כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו אסור למכור דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)
והשלישי מביא מעשה שהיה מחוות יאיר — ישראל שהיה שותף לעובד כוכבים בבורסקי ונותן לו את הבשר האסור, ונשא העובד כוכבים מומרת. ומסיק הפתחי תשובה בהפרש שבין הקפה למזומן :
« וכתב דלכאורה אין חשש איסור מפני שיכול לקנות במקום אחר וכמ״ש הרמ״א כאן. איברא דשטר ושוברו עמו דיש מחמירין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ג)
« וכתב דאם להבא לא ימכור בהקפה רק במזומן בודאי שרי » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ג)
והרביעי מסייע לקריאת הש״ך בראיה ממשנה בדמאי, והחמישי — היחיד שאינו על סעיף א — עומד על לשון סעיף י :
« עבה״ט בשם הש״ך דלא פליגי כו׳ ולע״ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ״ג הובאה בגמרא דחולין דף ו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא״י מותר להשכיר כמ״ש בסעי׳ ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
ותירוצו מתשובת ר׳ לוי בן חביב : המשנה סתמא כרבי מאיר, שאצלו יש מקום שאסור להשכיר ; ולרבי יוסי אף על פי כן יש איסור בגמרא — שלושה בתים סמוכים, הוא סעיף ט שלנו. וכלפי אותו איסור עצמו כתבו הרמב״ם והמחבר ״אף במקום שהתירו״.
« אבל בגמרא אמרו דלדעת ר׳ יוסי אסור להשכיר להם ג׳ בתים סמוכות והרמב״ם ז״ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
חנות מוכרת נרות, קטורת, בדים וגביעים. נכנס לקוח ומבקש חפץ שידוע שאינו משמש אלא לפולחן עדתו. וסעיף א שואל שלוש שאלות כסדרן : האם החפץ מיוחד לאותה עבודה, כאן ? — ואם לאו, מוכרים סתם. האם פירש הקונה שקונה לעבודה ? — שדיבורו הוא המסווג את החפץ, ולא הסחורה עצמה. והאם יכול לקנות במקום אחר ? — היא שאלת הרמ״א, ונהגו כסברא הראשונה, אף שהאמונת שמואל שבפתחי תשובה ס״ק ב לא נחה דעתו בה. והש״ך בס״ק ו מזכיר שכל הדיון אינו במכירה לישראל : שם חובת ההפרשה עומדת בשלמותה.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
ספק מקבל הזמנה גדולה שניכר בה שהיא לסחורה : סעיף א מתירה, והש״ך בס״ק ג נותן טעם — אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן. אלא שהט״ז בס״ק ג נותן את הגבול : אם החוליה הבאה עשויה להיות ישראל הנכשל, אף אלפני דלפני מפקדינן, כחיטין שנפלו למים שאין מוכרין לפני הפסח. וסעיף ב סוגר את הפתח שמנגד : הזמנה שנופחה כדי להסתיר את החפץ המיוחד אינה הזמנת סחורה.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
סעיף ד מסיים ״ועכשיו נהגו היתר בכל״, וכמדומה שנסתם הענין. ולא נסתם, והש״ך בס״ק י״ב אומרו בבירור, וכן הט״ז בס״ק ה : ההיתר במכירה, והר״ן מוסיף שבעל נפש ימעט אף בה ; אבל שאלה ושכירות באיסורן עומדות, וראוי למחות בנוהגים בהן היתר. והטעם לא נשתנה : בהמה מושאלת או מושכרת נשארת של ישראל, והוא מצווה על שביתתה בשבת. והש״ך מוסיף את חילוק ספר התרומות — בהמה טהורה, שיש לומר לשחיטה לוקחה, מעולם לא הוצרכה לכל זה.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
שלוש שאלות נפגשות, והסימן מפרישן. היכן ? סעיף ח : בארץ ישראל אסורה מכירת בית ושדה, מותרת השכרת בית ואסורה השכרת שדה ; ובחוצה לארץ המכירה מותרת. כמה כאחד ? סעיף ט : לא שלושה בשכונת היהודים — והש״ך בס״ק ט״ו מדגיש שאף בחוצה לארץ. לאיזה שימוש ? סעיף י : מן הדין, אוצר הן ודירה לא ; והרמ״א מעיד על המנהג ההפוך, והש״ך בס״ק י״ז נותן שלושה טעמים אפשריים. והמכירה מותרת אף לדירה במקום שהמכירה מותרת — בית יוסף, ש״ך ס״ק ט״ז. ומסיים הרמ״א בזהירות שכנגד, שרבים שוכחים אותה : השוכר בית מעובד כוכבים לא יניח שם את חפץ הפולחן של בעל הבית.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
סעיף יא אוסר מתנת חנם — והט״ז בס״ק ח נותן את שיעורה המדויק : מה שאינו חנם אינו בכלל. תשורה לשכן, לעמית, ללקוח שישלם גמולו או שכבר שילם — בכלל מכירה היא ולא בכלל מתנה. והתוספתא שהביא הבית יוסף אומרת זאת במפורש : ״אם היה אוהבו או שכינו מותר״. והש״ך בס״ק י״ח מוסיף שאין בכלל זה אלא הוצאה אחת, גר תושב. והפתחי תשובה בס״ק א בא מצד אחר לגמרי : תשורה הניתנת לשופט להטות את דינו אינה מתנה כלל אלא מכשול לפניו, שהרי בני נח מוזהרין על הדינין.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
סעיף יב רחב במיוחד : לפרנס, לבקר, לקבור, להספיד, לנחם. חמישה מעשים וטעם אחד — דרכי שלום. והשאלה המעשית השכיחה היא שדן בה הט״ז בס״ק ט והש״ך בס״ק י״ט : האם צריך שיהיו מעשים אלו עם אותם מעשים לישראל ? והש״ך משיב מן הב״ח שלא, וכן נהגו ; והט״ז מגיע לאותו מקום בעיון ארוך במלת ״עם״. וסעיף יג אומר פחות ומחייב פחות : אינו מצווה כלום, אלא אוסר לגרש.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
סעיף יד הוא היחיד בסימן שאינו מדבר לא בממון ולא בקרקע. אוסר הוא שלוש מדרגות : נוי הגוף, המעשים, וחיבוב דבר מדבריהם. ופותח בה בעת אחת את הפתח היחיד : אותה אמירה עצמה, כשהיא מכוונת כלפי מי שברא את הבריה — מותרת, והיא תשובת הגמרא ברבן שמעון בן גמליאל, וברכת שככה ברא בעולמו היא צורתה הקבועה. והרמב״ם נתן טעם לאיסור באותה הלכה, והוא מאיר את המידה : מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.
ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.
| סעיף | תוכנו |
|---|---|
| א | דבר המיוחד לעבודה אינו נמכר לעובדיה במקומם ; חוץ מבכמות, חוץ מבאמירת צורך אחר שהוחזקה, וחוץ מלאחר פסילה. רמ״א : מים להטביל לא ; ואם יכולים לקנות במקום אחר הכל מותר — וכן נהגו. |
| ב | הזמנה שנופחה להסתיר את החפץ המיוחד אינה הזמנת סחורה : אסור. |
| ג | שעוה ביום חגם. רמ״א : שדרכה לנרות העבודה, ואף ביום שלפניו ; ובשאר ימים מותר. |
| ד | בהמה דקה כמנהג המקום ; בהמה גסה בשום מקום, אלא על ידי סרסור או לשחיטה. ועכשיו נהגו היתר בכל. |
| ה | כל שיש בו נזק לרבים : חיות, כלי זיין, סדן, כבלים, שלשלאות, עשת ; ולא להשחיז ולא לבנות מקום שדנים בו. והוא הדין לישראל החשוד ולישראל לסטים. |
| ו | שרויים ביניהם בברית : מוכרים כלי זיין לגייסות המלך, שהם מגינים על העיר שהם יושבים בה. |
| ז | בארץ ישראל אין מוכרים מחובר ; אבל מוכרים על מנת שיקוץ, וקוצץ. |
| ח | ארץ ישראל : אין מוכרים בית ושדה ; משכירים בית ולא שדה. סוריא : מוכרים בית ומשכירים שדה. חוצה לארץ : מוכרים אלו ואלו. |
| ט | לא לשלושה כאחד, במכר או בשכירות, בשכונת היהודים ; לאחד או לשנים הכל מותר — ולא חיישינן שימכור לאחרים. |
| י | היתר השכירות לאוצר ולא לדירה. רמ״א : נהגו להשכיר אף לדירה ; והשוכר מעובד כוכבים לא יניח שם עבודת כוכבים שלו. |
| יא | אין נותנים מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו. |
| יב | מפרנסים ענייהם, מבקרים חוליהם, קוברים מתיהם, מספידים ומנחמים — מפני דרכי שלום. |
| יג | אין ממחין ביד ענייהם בלקט שכחה ופיאה. |
| יד | אין מספרים בשבחם, ואפילו בנוי לבד ; אבל המכוין להודות לבורא על בריה נאה — מותר. |
ערוך השולחן אינו נגיש לנו בסימן זה.