Siman קנ״ז — For which transgressions one is killed rather than transgress

📑 Plan of the study

1. The text of the Mehaber — the three seifim

The siman counts only three seifim, but the first is a treatise in itself. It lays down a rule — one transgresses and is not killed — excepts three transgressions from it, and then varies the rule along four parameters: the setting (private or public), the persecutor’s intent (to make him abandon the religion, or his own benefit), the hour (ordinary or a decree), and the kind of commandment (negative or positive). The Rama’s glosses add money, act and passivity, the handing over of a man singled out, and the standing of one who has transgressed.

The reading below takes seif 1 in five blocks, in the exact order of the Shulchan Arukh; their concatenation is the whole seif, word for word. The two following seifim are given whole.

Seif 1 (a) — The rule, the three exceptions, and the right to be stringent 📋 Copy

על איזה עבירות יהרג ואל יעבור. ובו ג׳ סעיפים:
כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי׳ מכוין להעבירו על דת: הגה ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר״ן פרק לולב הגזול ורשב״א וראב״ד וריב״ש סימן שפ״ז) ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי״ו סימן קנ״ו)

Seif 1 (b) — The public, the persecutor’s intent, and the hour of the decree 📋 Copy

ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב״י) אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ואם הוא שעת הגזיר׳) (על ישראל לבדם) (ב״י בשם נ״י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור:

Seif 1 (c) — Gloss of the Rama: the negative and the positive commandment 📋 Copy

הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג (ר״ן פרק במה טומנין ונ״י פרק סורר ומורה) מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי״ק שורש פ״ח בשם הר״ן)

Seif 1 (d) — The three transgressions, without any of the preceding distinctions 📋 Copy

ובעבודת כוכבים ג״ע ש״ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור:

Seif 1 (e) — Gloss of the Rama: act and passivity, the periphery of the prohibition, the handing over of a man, and one who has transgressed 📋 Copy

הגה ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה אין צריך ליהרג (ב״י בשם תוספות ור״ן פרק כ״ש) וכל איסור עבודת כוכבים וג״ע וש״ד אע״פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג (ר״ן פרק כ״ש ופרק בן סורר ומורה) ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות (ב״י בשם הרמב״ן והפוסקים הנ״ל) עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם (משנה פ׳ ח׳ דתרומות והרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי התורה) אלא א״כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני (ב״י בשם רש״י ור״ן) ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (רמב״ם פ׳ הנזכר) וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע״פ שחלל השם מכ״מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד (ב״י בשם הרמב״ם פ״ה דיסודי התורה) :

Seif 2 — What one does not say, what one may wear, and what one may let them believe 📋 Copy

אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי׳ כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר׳ מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי׳: הגה ואפי׳ לובש כלאים (נ״י פרק הגוזל בתרא) ואע״ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ״מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ׳ הגוזל) והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי׳ והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי (ת״ה סי׳ קצ״ז) וכן בדרך זה מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש אם תוכל אשתו לבא אליו ושיסבור שבא על הערוה שרי (שם בנ״י) וכל זה לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי עובד כוכבים שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור. (אשיר״י ונ״י פרק הגוזל בתרא ות״ה סימן קצ״ו ושאר פוסקים):

Seif 3 — Fleeing into a house of worship to save one’s life 📋 Copy

מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו (וי״א דבשעת הגזרה אסור (כל בו) ועיין לעיל סימן ק״נ):

2. Context — the sugya of Sanhedrin, the mishnah of Terumot, and the Rambam

The ruling in the upper chamber of Lod

The whole siman issues from a single passage, at the end of the chapter Ben Sorer uMoreh. There Rabbi Yohanan reports in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak a vote taken at Lod:

« נִימְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם אוֹמְרִין לָאָדָם ״עֲבוֹר וְאַל תֵּהָרֵג״ – יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים » (סנהדרין ע״ד ע״א)

The source of the rule is the verse — וָחַי בָּהֶם — and the source of the public exception is another verse:

« תַּלְמוּד לוֹמַר ״וָחַי בָּהֶם״ – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם » (סנהדרין ע״ד ע״א)

« יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי » (סנהדרין ע״ד ע״א)

Then come the two statements that seif 1 takes up one after the other — that of רב דימי on the hour of the decree, and that of רבין on the public:

« לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר » (סנהדרין ע״ד ע״א)

« אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר » (סנהדרין ע״ד ע״א)

The shedding of blood, and the reasoning that founds it

For idolatry and forbidden unions the Gemara finds verses. For murder it finds none, and says expressly that the source is a reasoning — the one Rabbah gave the man who came to ask whether he must kill on command:

« לִקְטְלוּךָ וְלָא תִּיקְטוֹל. מִי יֵימַר דִּדְמָא דִּידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי » (סנהדרין ע״ד ע״א)

The Rambam, הלכות יסודי התורה פרק ה׳

The Rambam to which this siman refers is not הלכות עבודה זרה but הלכות יסודי התורה — and the Rama names it twice in the gloss of seif 1 alone. פרק ה׳ there is the matrix of the whole siman: the rule and its verse (הלכה א׳), the three exceptions and the distinction of intent (הלכה ב׳), the hour of the decree (הלכה ג׳), the standing of one who transgressed and the image of the dog (הלכה ד׳), the handing over of a man singled out (הלכה ה׳).

« אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ב)

« וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ג)

« כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ד)

« אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ה)

3. The key concepts

Ten words suffice to read the siman. None translates without loss, and each is the name of a distinction, not of a thing.

4. The summary tables

Table A — the situation, and what follows from it

Table B — why the three transgressions do not behave like the rest

5. The Taz and the Shakh — the entries that decide

Nineteen ס״ק of the Shakh and eleven of the Taz for three seifim: the ratio is among the highest in Yoreh De‘ah. Not all are read here; those that decide are, and those that show where the siman does not decide.

Shakh ס״ק א — the word רשאי, and the Rambam who says the opposite

« והב״ח פסק כהרמב״ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה״ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב״י » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)

« ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)

The first ס״ק of the siman opens at once upon its greatest difficulty. The Mehaber writes that one who wishes to be killed where the law tells him to transgress is permitted; the Ba’ch rules like the Rambam, who writes that he answers with his life, and the Shakh adds the Beit Yosef and the Ramban. He then brings the Terumat HaDeshen, hesitating between two lines — ספק נפשות להקל on one side, the singularity of קידוש השם on the other — and concludes with a phrase that is not a rule but a way of instructing: according to the case, and according to what one discerns of the man’s intent.

Shakh ס״ק ב — when the persecutor seeks only his own benefit, stringency is forbidden

« אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

« דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

The permission to be stringent, which the seif grants, has a condition written into the seif itself: that the persecutor seek his apostasy. Where he seeks only his own benefit, Rabbenu Yeruham writes that letting oneself be killed is not piety — it is wounding oneself. The Shakh then brings the disagreement of the Ba’ch and the Perishah about the public case, and after it an exception that belongs not to the law but to the person: a great man, pious and God-fearing, who sees his generation loose in that very point.

Shakh ס״ק ג — the fifth, and the open question of a limb in danger

« ואם יש סכנת אבר צ״ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב״ש סי׳ שכ״ו ובא״ח סימן שכ״ח סי״ז ונראה לקולא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

The Rama wrote that one must give everything so as not to transgress a negative commandment. The Shakh first bounds that duty to the negative — for a positive commandment, even one about to lapse, a fifth is enough — and then raises the question the siman does not settle: does the loss of a limb count as money, or as life? He leaves it in צ״ע and inclines to leniency.

Shakh ס״ק ה — the three readings of ערקתא דמסאנא

« פירש רש״י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

« והרי״ף פי׳ שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

« וב״י כ׳ דהרמב״ם מפרש דדוקא בכה״ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל״ת » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

Three readings, and they do not carry equal weight. For Rashi there is no mitzvah at all: a mere custom, but one bearing a Jewish mark and modesty. For the Rif, the colour of the straps distinguished the one from the other. And on the reading the Beit Yosef ascribes to the Rambam, the example is extreme only in appearance: there is already an actual negative commandment — not to wear the garb of the non-Jew.

Shakh ס״ק ו and ס״ק ז — what is not a שעת השמד, and the refusal of the Ba’ch’s stringency

« אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע״פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ו)

« וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג״א ממהרי״ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ״ע ולכן י״ל דספק נפשות להקל » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

Two bounds set one after the other. The first rests on the seif’s own parenthesis — על ישראל לבדם: a decree striking the whole kingdom is not an hour of decree, even if Jews are included in it. The second is aimed at the Ba’ch, who held that at the hour of the decree the rule applies even when the persecutor seeks only his own benefit. The Shakh answers that Rashi does not hold so, that the proofs do not compel, and that since lives are at issue the doubt inclines to leniency. The Taz writes the same, independently, at ס״ק ג.

Shakh ס״ק ט — the objection to Rabbenu Yeruham, and קרקע עולם

« אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א״צ ליהרג מטעם קרקע עולם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ט)

The Rama wrote that a woman compelled need not let herself be killed. Rabbenu Yeruham, cited in the Bedek HaBayit, added a condition: unless it is in public. The Shakh asks whence this comes. The Tosafot and the Rosh, he writes, raise the question of the public only at the sugya’s first stage; once the answer of קרקע עולם is given, it holds in public too. He offers a way to save Rabbenu Yeruham — that Rava disputes Abaye — but does not adopt it, and the Rif, the Rosh and the Ran give both answers together.

Shakh ס״ק י — לא תקרבו: the Rambam, the Ramban, and the measure of חיבת ביאה

« ובודאי שדברים אלו אינם ג״ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג״ע » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

« אבל הרמב״ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב״ם ואומר שאין מלקי׳ מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

« ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ״ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

This is the longest ס״ק of the Shakh on this siman, and it explains the Rama’s clause about what borders the three transgressions. The story of the man sick with desire shows that one dies rather than do what is not the union itself. The Shakh concludes that the clause rests on the negative commandment of לא תקרבו, and that one must therefore follow the Rambam against the Ramban. He closes with two limits: the Rambam speaks only of a gesture done דרך חיבת ביאה, and an ervah forbidden only rabbinically falls outside the rule by all views.

Shakh ס״ק י״ב and ס״ק י״ד — who is included in גילוי עריות

« אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג״ע הוא דיהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ב)

« דוקא פנויה אבל א״א גילוי עריות ממש הוא שם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ד)

The Rama’s gloss says that a non-Jew coming upon a daughter of Israel is not included in גילוי עריות. The Shakh closes both its sides. On the one hand the converse — a Jew coming upon a non-Jewish woman — is included. On the other, the gloss holds only of an unmarried woman: a married woman is גילוי עריות proper. And he notes that Rabbenu Tam extends the Rama’s position even to that case, though not all the decisors hold so.

Shakh ס״ק ט״ו — “one does not instruct so in advance,” and the duty to exhaust every side

« וכתב הרמב״ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ׳ ד״מ בשם הגה״מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)

Here the Shakh places the clause that prevents the Rama’s second view from becoming a procedure. Even where the Rambam does not forbid it, he writes that one does not instruct so in advance; and the Darkhei Moshe, in the name of the Hagahot Maimoniot, adds that one must first go over every side of every side. The Shakh mentions the Ba’ch’s many distinctions here, says they do not seem to him compelling, and adds that he did not object since the Ba’ch attests to having established them elsewhere by a clear proof.

Shakh ס״ק י״ז, י״ח and י״ט — the garment, the phrase, and the road

« היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ז)

« אבל משום ממון כגון ליפטר מן המכס או מס נראה דעת הרב דאסור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ח)

« והאידנא נהגו כן בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה הם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ט)

The last three ס״ק bear on seif 2, and they draw its boundary. The change of garment is permitted only where the decree targets the name of Jew; if the decree bears precisely on the garment, the garment becomes the very object of the coercion and the rule reverses. The double-meaning phrase is permitted only before danger to life, not for money — the Shakh joins the Maharshal here. And the third is a report of practice rather than a ruling: the roads are held to be dangerous, and the practice followed.

Taz ס״ק ג — the Rambam against the Ba’ch’s reading

« וכ״ה ברמב״ם פרק ה׳ דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

« אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו אפילו בשעת השמד שרי כיון שהוא בשאר מצות כמו שמותר בפרהסיא דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

The Taz opposes the same thesis as the Shakh, but by another road: not through doubt, through the text. The Rambam, in פרק ה׳ of the Foundations of the Torah, writes expressly that the hour of the decree presupposes a king who rises to abolish the religion — that is, an intent of apostasy. The Taz adds that his father-in-law wished to infer the contrary from the order of the Tur’s words, and answers that the Tur himself writes this distinction elsewhere for the hour of the decree as well.

Taz ס״ק ז — the Yerushalmi, Rabbi Yehoshua ben Levi, and “this is not the mishnah of the pious”

« ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב״ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

« ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר״ל ולא ימסרוהו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

This is the longest ס״ק of the siman, and the only one that tells a story. The Yerushalmi reports that Rabbi Yehoshua ben Levi handed over a man who had taken refuge with him, and that Elijah ceased to appear to him. The Taz asks what he had done wrong, since the mishnah permitted it. His answer: the fault was not the handing over but his doing it himself. He concludes on the halakhah, and it is the Rama’s second view: one does not hand over, unless he is liable to death like Sheva ben Bichri.

Taz ס״ק ח — why “like Sheva ben Bichri,” and what he infers from it

« ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

« ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

The Taz first observes that Sheva ben Bichri was not liable to death by Torah law but by the law of the kingdom, and he draws wide consequences. Then he adds, in the other direction, an extension of stringency: where one does not hand over, there is no difference between handing over to death, to suffering, or even to a loss of money. He rests it on Rav’s saying — אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה — which shows that suffering can be harder than death.

Taz ס״ק י״א — the flight of seif 3, and what distinguishes it

« ולפ״ז לההיא דעה שמביא בש״ע סימן קנ״ה סעיף ג׳ שאוסרין אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו׳ יש לאסור גם כאן » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק י״א)

The Taz explains why the flight is not an act of worship, but he does not turn it into an unqualified permission. According to the view cited at siman 155 seif 3, which forbids even an unspecified cure on the strength of לא ידבק בידך, there would be ground to forbid here too. Seif 3 is thus read together with siman 155 — and the Rama adds on his side the view of the Kol Bo for the hour of the decree.

6. The glosses of the Rama (הגה) and the Pit’hei Teshuva

What the glosses add, and in what order

The Rama glosses only seif 1 and seif 2, but his glosses there are longer than the text they comment on. They add four things the Mehaber had not said: money, the distinction of the positive commandment, the distinction between doing and undergoing, and the handing over of a man. The fourth is the only one where the Rama brings two views without deciding between them.

The Pit’hei Teshuva — eighteen entries, and what they show

Eighteen entries on three seifim: nearly as many as the Shakh, and the distance of centuries changes the nature of the questions. The Shakh argues with the Rishonim; the Pit’hei Teshuva brings cases — an officer demanding young men, a toll-keeper demanding a kiss, a man offered the loss of a limb to save another.

Pit’hei Teshuva ס״ק א — “one” or “all together”

« ברמב״ם פ״ה מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו׳ מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי דינא הכי » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק א)

The Rambam writes “one of all the commandments.” The Ma‘aseh Rokeach observes that the word is not restrictive: the rule holds even if all the mitzvot together are demanded of him. The Pit’hei Teshuva adds at once that a responsum of the Radbaz does not appear to hold so.

Pit’hei Teshuva ס״ק ב — when the persecutor demands nothing at all

« או ל״ש כיון דקי״ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב וחי בהם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

The seif assumes a persecutor who sets an alternative. The Mishnat Chakhamim asks what the law is when they wish to kill him for some other reason, and he could save himself by transgressing of his own accord: is that still אונס? Or does the principle of פיקוח נפש apply in any case? The Pit’hei Teshuva brings the question and notes that it is left unresolved there.

Pit’hei Teshuva ס״ק ד — how far “all that he has” extends

« ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד׳ שכתב דבל״ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י״ל דאין מחויב לבזבז ממונו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ד)

This is the longest ס״ק of the Pit’hei Teshuva on this siman, and it gathers half a dozen authors around one question: does the Rama’s money clause cover every negative commandment? The Teivat Goma distinguishes a negative that requires an act from one that does not; the Mishnat Chakhamim leans the same way and applies the distinction symmetrically to the positive; the Chomat Yerushalayim reasons the other way; and the Radbaz writes that one gives all his money to find permitted food, down to the rabbinic prohibition.

Pit’hei Teshuva ס״ק ז — the ten: himself, women, converts

« ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ״ו ע״א דבני ישראל משמע למעוטי גרים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

The seif fixes the number; it does not say who counts. The Pit’hei Teshuva refers to what he wrote at siman 2 on three open questions: whether the man himself is among the ten, whether women join, and whether converts are included. On the last he inclines to exclude on the strength of בני ישראל, then holds back: perhaps here too there is some inclusion.

Pit’hei Teshuva ס״ק ח — must one flee rather than die?

« דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם עדיף » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

« ומ״מ אם רוצה להחמיר ע״ע שלא לברוח ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

The question was put to the Shevut Yaakov during a decree: those who could flee, were they to flee, or to remain with the community? His answer comes in two stages. In law, where both can be fulfilled — not transgressing and living — that is preferable; the words of the Tosafot that seem to say otherwise can be explained. Yet one who chooses to remain and give his life before all is not on that account called one who destroys himself deliberately.

Pit’hei Teshuva ס״ק י״ב — the Noda BiYehuda against the Shakh’s reading

« דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעכ״פ אסור מה״ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה״ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג״ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ב)

The Noda BiYehuda sets the bound of what borders the prohibition: the rule extends only to what remains forbidden by the Torah, not to what is forbidden only rabbinically. He then points to a tension within the Shakh himself — between his ס״ק י, which follows the Rambam and makes לא תקרבו an actual negative commandment, and his ס״ק י״ב, which cites the Nimukei Yosef.

Pit’hei Teshuva ס״ק ט״ו — a limb for another’s life

« והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)

The case is brought in the name of the Maharam Recanati and decided by the Radbaz: may a man let one of his limbs be cut off — without danger to life — to spare the life of another Jew? The Radbaz answers that he is not obliged, save out of piety; and that if the amputation carries a doubt of danger to life, one who accepts it is a “pious fool,” for his own doubt outweighs another’s certainty.

Pit’hei Teshuva ס״ק ט״ז — the woman already defiled

« שכתב בשם הרשב״א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ז)

The Maggid Mishneh, in the name of the Rashba, writes that even if one of them had already been profaned, they shall all be defiled and she shall not be handed over. The Dagul MeRevava objects: the Yerushalmi in Terumot appears to say the opposite. The Pit’hei Teshuva refers on this point to a responsum of the Noda BiYehuda.

7. Where this siman arises today — and why it is not decided alone

The places where studying this siman is genuinely useful

Reading a responsum

Modern decisors constantly refer to this siman and its categories: אונס, פרהסיא, אביזרייהו, חילול השם. Without them a contemporary responsum is unreadable.

Understanding what was done

The decisions taken in times of persecution were taken from here. To understand why one generation stood and another fled, one must know what the siman calls an hour of decree, and what it does not.

The measure of what one may demand of oneself

The siman contains as many limits upon stringency as demands: the fifth for a positive commandment, the doubt that inclines to leniency, the reminder that one who transgressed under compulsion is exempt, and the duty to flee when one can.

What does not belong here

A professional difficulty, an administrative pressure, a schooling choice or a labour conflict are not cases of this siman merely because they cost something. The siman speaks of an alternative set between transgressing and dying — and it is the Rav, not the reader, who says whether a given situation belongs here.

8. Summary of Siman 157

Memory table — the three seifim, one line each

Comprehension questions

To go further