סימן קנ״ז — על איזה עבירות יהרג ואל יעבור

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר — שלושת הסעיפים

הסימן מונה שלושה סעיפים בלבד, אבל הראשון שבהם הוא מסכת בפני עצמה. הוא קובע כלל — יעבור ואל יהרג —, מוציא ממנו שלוש עבירות, ואחר כך משנה את הכלל לפי ארבעה תנאים : המקום (צינעה או פרהסיא), כוונת האנס (להעבירו על דת או להנאת עצמו), השעה (רגילה או גזרה), וסוג המצוה (לא תעשה או עשה). הגהות הרמ״א מוסיפות עליו את הממון, את המעשה ואת השב ואל תעשה, את מסירת המיוחד, ואת דינו של מי שעבר.

הקריאה שלהלן מביאה את סעיף א׳ בחמישה בלוקים, בסדר המדויק של השולחן ערוך ; חיבורם יחד הוא הסעיף כולו, מילה במילה. שני הסעיפים הבאים מובאים כמות שהם.

סעיף א׳ (א) — הכלל, שלוש היוצאות מן הכלל, והרשות להחמיר 📋 העתקה

על איזה עבירות יהרג ואל יעבור. ובו ג׳ סעיפים:
כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי׳ מכוין להעבירו על דת: הגה ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר״ן פרק לולב הגזול ורשב״א וראב״ד וריב״ש סימן שפ״ז) ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי״ו סימן קנ״ו)

סעיף א׳ (ב) — הפרהסיא, כוונת האנס, ושעת הגזרה 📋 העתקה

ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב״י) אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ואם הוא שעת הגזיר׳) (על ישראל לבדם) (ב״י בשם נ״י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור:

סעיף א׳ (ג) — הגהת הרמ״א : לא תעשה ומצות עשה 📋 העתקה

הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג (ר״ן פרק במה טומנין ונ״י פרק סורר ומורה) מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי״ק שורש פ״ח בשם הר״ן)

סעיף א׳ (ד) — שלוש העבירות, בלא כל החילוקים שלמעלה 📋 העתקה

ובעבודת כוכבים ג״ע ש״ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור:

סעיף א׳ (ה) — הגהת הרמ״א : מעשה ושב ואל תעשה, אביזרייהו, מסירת יחיד, ומי שעבר 📋 העתקה

הגה ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה אין צריך ליהרג (ב״י בשם תוספות ור״ן פרק כ״ש) וכל איסור עבודת כוכבים וג״ע וש״ד אע״פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג (ר״ן פרק כ״ש ופרק בן סורר ומורה) ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות (ב״י בשם הרמב״ן והפוסקים הנ״ל) עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם (משנה פ׳ ח׳ דתרומות והרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי התורה) אלא א״כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני (ב״י בשם רש״י ור״ן) ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (רמב״ם פ׳ הנזכר) וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע״פ שחלל השם מכ״מ נקרא אנוס ופטור ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד (ב״י בשם הרמב״ם פ״ה דיסודי התורה) :

סעיף ב׳ — מה שאין אומרים, מה שמותר ללבוש, ומה שמותר להניח להם לסבור 📋 העתקה

אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי׳ כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר׳ מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי׳: הגה ואפי׳ לובש כלאים (נ״י פרק הגוזל בתרא) ואע״ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכ״מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין (נמוקי יוסף פ׳ הגוזל) והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבי׳ והוא יכוין לדבר אחר וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים שרי (ת״ה סי׳ קצ״ז) וכן בדרך זה מי שלבו העלה טינא וחושק באשת איש אם תוכל אשתו לבא אליו ושיסבור שבא על הערוה שרי (שם בנ״י) וכל זה לא שרי רק במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה כגון שילבש בגדי עובד כוכבים שלא יכירוהו שהוא יהודי ויעבור מכס או כדומה לזה אסור. (אשיר״י ונ״י פרק הגוזל בתרא ות״ה סימן קצ״ו ושאר פוסקים):

סעיף ג׳ — לברוח לבית עבודת כוכבים ולהינצל 📋 העתקה

מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עבודת כוכבים ולהציל את עצמו (וי״א דבשעת הגזרה אסור (כל בו) ועיין לעיל סימן ק״נ):

2. הרקע — סוגיית סנהדרין, משנת תרומות, והרמב״ם

ההכרעה בעליית בית נתזה בלוד

כל הסימן יוצא מסוגיה אחת, בסוף פרק בן סורר ומורה. רבי יוחנן מביא שם משום רבי שמעון בן יהוצדק מניין שנמנו וגמרו בלוד :

« נִימְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם אוֹמְרִין לָאָדָם ״עֲבוֹר וְאַל תֵּהָרֵג״ – יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים » (סנהדרין ע״ד ע״א)

מקור הכלל הוא הפסוק — וָחַי בָּהֶם — ומקור היוצא מן הכלל שבפרהסיא הוא פסוק אחר :

« תַּלְמוּד לוֹמַר ״וָחַי בָּהֶם״ – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם » (סנהדרין ע״ד ע״א)

« יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי » (סנהדרין ע״ד ע״א)

ואחר כך שני הלשונות שהסעיף מביא זה אחר זה — לשון רב דימי בשעת השמד, ולשון רבין בפרהסיא :

« לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר » (סנהדרין ע״ד ע״א)

« אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר » (סנהדרין ע״ד ע״א)

שפיכות דמים, והסברא שביסודה

לעבודה זרה ולגילוי עריות מצאה הגמרא פסוקים. לשפיכות דמים לא מצאה, ואמרה בפירוש שהמקור סברא — היא שאמר רבה לאותו אדם שבא לשאלו אם יהרוג בציווי :

« לִקְטְלוּךָ וְלָא תִּיקְטוֹל. מִי יֵימַר דִּדְמָא דִּידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי » (סנהדרין ע״ד ע״א)

הרמב״ם, הלכות יסודי התורה פרק ה׳

ספר הרמב״ם שהסימן מפנה אליו אינו הלכות עבודה זרה אלא הלכות יסודי התורה — והרמ״א נוקבו פעמיים בהגהת סעיף א׳ לבדה. פרק ה׳ שם הוא אב לכל הסימן : הכלל ופסוקו (הלכה א׳), שלוש היוצאות מן הכלל וחילוק הכוונה (הלכה ב׳), שעת הגזרה (הלכה ג׳), דינו של מי שעבר ומשל הכלב (הלכה ד׳), ומסירת המיוחד (הלכה ה׳).

« אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ב)

« וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ג)

« כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ד)

« אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ה)

3. מושגי היסוד

עשר תיבות די בהן לקרוא את הסימן. אין אחת מהן נתרגמת בלא חסרון, וכל אחת שם של חילוק, לא של דבר.

4. הטבלאות

טבלה א׳ — המצב, ומה שיוצא ממנו

טבלה ב׳ — מפני מה אין שלוש העבירות נוהגות כשאר

5. הט״ז והש״ך — הסעיפים־קטנים המכריעים

י״ט ס״ק לש״ך וי״א לט״ז על שלושה סעיפים : יחס שאין כמותו כמעט ביורה דעה. אין מביאים כאן את כולם ; מביאים את המכריעים, ואת המראים היכן אין הסימן מכריע.

ש״ך ס״ק א — לשון ״רשאי״, והרמב״ם שאומר להפך

« והב״ח פסק כהרמב״ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה״ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב״י » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)

« ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק א)

הסעיף־קטן הראשון שבסימן פותח מיד בקושי הגדול שבו. המחבר כותב שהרוצה למסור נפשו במקום שדינו לעבור רשאי ; והב״ח פוסק כרמב״ם, שכתב מתחייב בנפשו, והש״ך מצרף לו את הבית יוסף ואת הרמב״ן. אחר כך הוא מביא את תרומת הדשן, המתלבט בין שתי סברות — ספק נפשות להקל מזה, וייחודו של קידוש השם מזה — ומסיים בלשון שאינה כלל אלא דרך הוראה : לפי הענין ולפי מה שרואים בכוונתו.

ש״ך ס״ק ב — כשאין האנס מתכוון אלא להנאתו, אסור להחמיר

« אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

« דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

ההיתר להחמיר, שנתן הסעיף, תנאי כתוב בו בגוף הסעיף : שיהא האנס מבקש להעבירו על דת. ובמקום שאינו מבקש אלא הנאתו, כתב רבינו ירוחם שאין מסירת הנפש חסידות — אלא חובל בעצמו. אחר כך מביא הש״ך את מחלוקת הב״ח והפרישה בפרהסיא, ואחריה יוצא מן הכלל שאינו בדין אלא באדם : אדם גדול וחסיד וירא שמים הרואה שהדור פרוץ בכך.

ש״ך ס״ק ג — החומש, וספק סכנת אבר

« ואם יש סכנת אבר צ״ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב״ש סי׳ שכ״ו ובא״ח סימן שכ״ח סי״ז ונראה לקולא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

הרמ״א כתב שצריך ליתן הכל שלא לעבור על לא תעשה. הש״ך מגביל תחילה את החיוב ללא תעשה — ובמצות עשה, ואפילו מצוה עוברת, די בחומש — ואחר כך מעלה את השאלה שאין הסימן פותרה : סכנת אבר, כממון היא או כנפש ? והוא מניחה בצ״ע ונוטה לקולא.

ש״ך ס״ק ה — שלוש הלשונות בערקתא דמסאנא

« פירש רש״י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

« והרי״ף פי׳ שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

« וב״י כ׳ דהרמב״ם מפרש דדוקא בכה״ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל״ת » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ה)

שלוש לשונות, ואין משקלן שווה. לרש״י אין כאן מצוה כלל : מנהג בעלמא, אלא שיש בו צד יהודית וצניעות. לרי״ף, צבע הרצועות היה מבדיל בין אלו לאלו. ולפי מה שמייחס הבית יוסף לרמב״ם, אין הדוגמה קיצונית אלא למראית עין : כבר יש כאן מצות לא תעשה ממש — שלא ילבש מלבוש עובד כוכבים.

ש״ך ס״ק ו וס״ק ז — מה שאינו שעת השמד, ודחיית חומרת הב״ח

« אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע״פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ו)

« וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג״א ממהרי״ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ״ע ולכן י״ל דספק נפשות להקל » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

שני גבולים זה אחר זה. הראשון בגוף הסוגריים שבסעיף — על ישראל לבדם : גזרה על כל מדינת המלכות אינה שעת גזרה, ואף שישראל בכללה. והשני כנגד הב״ח, שסבר שבשעת הגזרה הדין נוהג אף כשאין האנס מתכוון אלא להנאתו. משיב הש״ך שאין רש״י סובר כן, שאין הראיות מוכרחות, ושדבר של נפשות הוא — וספק נפשות להקל. והט״ז כותב כמותו בס״ק ג.

ש״ך ס״ק ט — התימה על רבינו ירוחם, וקרקע עולם

« אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א״צ ליהרג מטעם קרקע עולם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ט)

הרמ״א כתב שאין האשה הנאנסת צריכה ליהרג. רבינו ירוחם, שהביאו בבדק הבית, הוסיף תנאי : אלא אם כן בפרהסיא. שואל הש״ך מנין לו. התוספות והרא״ש, לדבריו, לא הקשו מפרהסיא אלא לפי ההוה אמינא ; ומשנתחדש תירוץ קרקע עולם, הוא נוהג אף בפרהסיא. והוא מביא דרך ליישב את רבינו ירוחם — שרבא חולק על אביי — ואינו מקבלה, שהרי הרי״ף והרא״ש והר״ן הביאו את שני התירוצים כאחד.

ש״ך ס״ק י — לא תקרבו : הרמב״ם, הרמב״ן, ושיעור חיבת ביאה

« ובודאי שדברים אלו אינם ג״ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג״ע » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

« אבל הרמב״ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב״ם ואומר שאין מלקי׳ מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

« ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ״ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י)

זהו הס״ק הארוך שבש״ך על סימן זה, והוא מבאר את דברי הרמ״א באביזרייהו. מעשה מי שהעלה לבו טינא מלמד שמת ואינו עושה את שאינו הביאה עצמה. מכאן מסיק הש״ך שהדבר תלוי בלאו של לא תקרבו, ושיש לפסוק כרמב״ם נגד הרמב״ן. וסיים בשני גבולים : אין הרמב״ם מדבר אלא בעושה דרך חיבת ביאה, וערוה דרבנן יוצאת מן הכלל לדברי הכל.

ש״ך ס״ק י״ב וס״ק י״ד — מי בכלל גילוי עריות

« אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג״ע הוא דיהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ב)

« דוקא פנויה אבל א״א גילוי עריות ממש הוא שם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ד)

הגהת הרמ״א אומרת שעובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות. הש״ך סוגר את שני צדדיה. מצד אחד, ההפך — ישראל הבא על העובדת כוכבים — בכלל הוא. ומצד שני, אין ההגהה אלא בפנויה : אשת איש גילוי עריות ממש היא. והוא מעיר שרבנו תם פורש את דעת הרמ״א אף על אשת איש, ואין כן דעת כל הפוסקים.

ש״ך ס״ק ט״ו — ״ואין מורין כן לכתחילה״, וחובת החזרה על כל צדי צדדים

« וכתב הרמב״ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ׳ ד״מ בשם הגה״מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)

כאן מניח הש״ך את הלשון המונעת מן הדעה השנייה שברמ״א להיעשות סדר מעשה. אף במקום שאין הרמב״ם אוסר, כתב שאין מורין כן לכתחילה ; והדרכי משה, בשם הגהות מיימוניות, מוסיף שצריך לחזור תחילה על כל צדי צדדים. והש״ך מזכיר את חילוקי הב״ח הרבים בזה, אומר שאין דבריו נראים לו מוכרחים, ומוסיף שלא השיג עליו לפי שהעיד שביררם בתשובה בראיה ברורה.

ש״ך ס״ק י״ז, י״ח וי״ט — המלבוש, הלשון, והדרך

« היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ז)

« אבל משום ממון כגון ליפטר מן המכס או מס נראה דעת הרב דאסור » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ח)

« והאידנא נהגו כן בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה הם » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק י״ט)

שלושת הסעיפים־קטנים האחרונים בסעיף ב׳, והם מתווים את גבולו. שינוי המלבוש לא הותר אלא במקום שהגזרה על שם ישראל ; ואם הגזרה עצמה על המלבוש, נעשה המלבוש גוף האונס והדין מתהפך. ולשון דמשתמע לתרי אפין לא הותרה אלא במקום סכנת נפשות ולא משום ממון — והש״ך מצרף לזה את המהרש״ל. והשלישי עדות מנהג יותר מהכרעה : הדרכים בחזקת סכנה, וכן נהגו.

ט״ז ס״ק ג — הרמב״ם כנגד לשון הב״ח

« וכ״ה ברמב״ם פרק ה׳ דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

« אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו אפילו בשעת השמד שרי כיון שהוא בשאר מצות כמו שמותר בפרהסיא דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ג)

הט״ז חולק על אותה סברה שחלק עליה הש״ך, אלא שדרכו אחרת : לא מכוח הספק אלא מכוח הלשון. הרמב״ם, בפרק ה׳ מהלכות יסודי התורה, כותב בפירוש ששעת הגזרה היא בשיעמוד מלך רשע לבטל דתם — כלומר כוונה להעביר. ומוסיף הט״ז שמו״ח ז״ל רצה לדקדק היפך מזה מסדר לשון הטור, והשיב שהטור עצמו כתב חילוק זה במקום אחר אף על שעת שמד.

ט״ז ס״ק ז — הירושלמי, ר׳ יהושע בן לוי, ו״לאו משנת חסידים היא״

« ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב״ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

« ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר״ל ולא ימסרוהו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

זהו הס״ק הארוך שבסימן, והיחיד שיש בו מעשה. הירושלמי מספר שר׳ יהושע בן לוי מסר אדם שנמלט אצלו, ופסק אליהו מלהיגלות עליו. שואל הט״ז מה חטא, והלוא המשנה התירה. ותשובתו : לא המסירה הייתה החטא אלא שעשאה בעצמו. ומסיים להלכה, והיא הדעה השנייה שברמ״א : אין מוסרין אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי.

ט״ז ס״ק ח — מפני מה ״כשבע בן בכרי״, ומה שהוא למד מזה

« ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

« ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

תחילה מעיר הט״ז ששבע בן בכרי לא היה חייב מיתה בדין תורה אלא מצד חוק המלכות, ומכאן הוא למד למרחוק. ואחר כך הוא מוסיף לצד השני הרחבה של חומרה : במקום שאין מוסרין, אין חילוק בין מסירה למיתה, ליסורים, ואפילו לממון. וסמך לו מדברי רב — אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה — שהיסורים קשים מן המיתה.

ט״ז ס״ק י״א — הבריחה שבסעיף ג׳, ומה שמבדילה

« ולפ״ז לההיא דעה שמביא בש״ע סימן קנ״ה סעיף ג׳ שאוסרין אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו׳ יש לאסור גם כאן » (ט״ז יו״ד קנ״ז ס״ק י״א)

הט״ז מבאר מפני מה אין הבריחה מעשה עבודה, ואינו עושה מזה היתר גמור. לפי הדעה שבסימן קנ״ה סעיף ג׳, האוסרת אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך, יש לאסור אף כאן. נמצא שסעיף ג׳ נקרא עם סימן קנ״ה — והרמ״א מוסיף עליו את דעת הכל בו בשעת הגזרה.

6. הגהות הרמ״א והפתחי תשובה

מה מוסיפות ההגהות, ובאיזה סדר

הרמ״א אינו מגיה אלא בסעיף א׳ ובסעיף ב׳, והגהותיו שם ארוכות מן הלשון שהן מבארות. הן מוסיפות ארבעה דברים שלא אמר המחבר : הממון, חילוק מצות עשה, החילוק בין עושה לנעשה, ומסירת היחיד. והרביעי הוא היחיד שבו מביא הרמ״א שתי דעות ואינו מכריע ביניהן.

הפתחי תשובה — י״ח סעיפים־קטנים, ומה שהם מראים

י״ח סעיפים־קטנים על שלושה סעיפים : כמעט כמניין הש״ך, והמרחק שבין הדורות משנה את טיב השאלות. הש״ך נושא ונותן בראשונים ; והפתחי תשובה מביא מעשים — שר התובע נערים, מוכס התובע נשיקה, אדם שמציעים לו לאבד אבר כדי להציל אחר.

פתחי תשובה ס״ק א — ״אחת״ או ״כולן כאחת״

« ברמב״ם פ״ה מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו׳ מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי דינא הכי » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק א)

הרמב״ם כתב ״אחת מכל מצות״. בעל מעשה רוקח מעיר שאין הלשון מדקדקת : הדין נוהג אף אם תובעים ממנו את כל המצות יחד. והפתחי תשובה מוסיף מיד שבתשובת הרדב״ז לא משמע כן.

פתחי תשובה ס״ק ב — כשאין האנס תובע דבר

« או ל״ש כיון דקי״ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב וחי בהם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ב)

הסעיף מדבר באנס המעמיד ברירה. בעל משנת חכמים שואל מה הדין כשרוצים להורגו מחמת דבר אחר, ויכול להציל עצמו בעברו מדעתו : אונס הוא ? או שמא כלל פיקוח נפש נוהג ממילא ? והפתחי תשובה מביא את הספק ומעיר שלא העלה בו דבר ברור.

פתחי תשובה ס״ק ד — עד היכן ״כל אשר לו״

« ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד׳ שכתב דבל״ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י״ל דאין מחויב לבזבז ממונו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ד)

זהו הס״ק הארוך שבפתחי תשובה על סימן זה, והוא מקבץ חצי תריסר מחברים סביב שאלה אחת : האם פסקת הממון שברמ״א נוהגת בכל לא תעשה ? בעל תיבת גומא מחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאין בו ; בעל משנת חכמים נוטה כמותו ומחיל את החילוק אף על העשה ; בעל חומת ירושלים סובר להפך ; והרדב״ז כותב שנותן כל ממונו כדי למצוא היתר באכילה, ואף באיסור דרבנן.

פתחי תשובה ס״ק ז — העשרה : הוא עצמו, הנשים, הגרים

« ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ״ו ע״א דבני ישראל משמע למעוטי גרים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ז)

הסעיף קובע את המניין ; אינו אומר מי בכללו. הפתחי תשובה מפנה למה שכתב בסימן ב׳ בשלוש שאלות פתוחות : אם הוא עצמו מן העשרה, אם הנשים מצטרפות, ואם הגרים בכלל. באחרונה הוא נוטה למעט מכוח בני ישראל, ומיד חוזר בו : ושמא גם כאן יש איזה ריבוי.

פתחי תשובה ס״ק ח — לברוח או למסור את הנפש ?

« דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם עדיף » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

« ומ״מ אם רוצה להחמיר ע״ע שלא לברוח ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ח)

השאלה נשאלה לבעל שבות יעקב בשעת גזרה : מי שיכולים לברוח, חייבים לברוח או להישאר עם הציבור ? ותשובתו בשני שלבים. מן הדין, במקום שאפשר לקיים את שניהם — שלא לעבור ולחיות — עדיף ; ודברי התוספות שנראים כהיפך אפשר ליישבם. ומכל מקום הבוחר להישאר ולמסור נפשו ברבים אינו נקרא מאבד עצמו לדעת.

פתחי תשובה ס״ק י״ב — הנודע ביהודה על דברי הש״ך

« דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעכ״פ אסור מה״ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה״ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג״ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק י״ב)

הנודע ביהודה מציב את גבול האביזרייהו : אין הדין נוהג אלא במה שאסור מן התורה, ולא במה שאין איסורו אלא מדרבנן. ואחר כך הוא מעמיד סתירה בגוף דברי הש״ך — בין ס״ק י, ההולך אחר הרמב״ם ועושה את לא תקרבו לאו גמור, ובין ס״ק י״ב, המביא את הנמוקי יוסף.

פתחי תשובה ס״ק ט״ו — אבר תחת נפש חבירו

« והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ו)

המעשה מובא בשם מהר״ם רקנטי ונפסק ברדב״ז : אדם המניח לקצוץ אחד מאבריו — בלא סכנת נפשות — כדי להציל נפש חבירו. משיב הרדב״ז שאינו מחויב אלא ממידת חסידות ; ואם יש בקציצה ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה, שספיקו עדיף מוודאי דחבירו.

פתחי תשובה ס״ק ט״ז — אחת שכבר נטמאה

« שכתב בשם הרשב״א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ז ס״ק ט״ז)

המגיד משנה, בשם הרשב״א בתשובה, כותב שאפילו הייתה אחת מהן כבר מחוללת, ייטמאו כולן ולא ימסרו אותה. והדגול מרבבה תמה : הירושלמי בתרומות משמע להפך. והפתחי תשובה מפנה בזה לתשובת נודע ביהודה.

7. היכן הסימן הזה נוגע בזמננו — ומדוע אין מכריעים בו לבד

המקומות שבהם לימוד הסימן מועיל באמת

קריאת תשובה

הפוסקים האחרונים מפנים תמיד לסימן זה ולמושגיו : אונס, פרהסיא, אביזרייהו, חילול השם. בלעדיהם אין תשובה בת זמננו נקראת.

הבנת מה שנעשה

ההכרעות שהוכרעו בשעות הגזרה יצאו מכאן. להבין מפני מה דור אחד עמד ואחר ברח — צריך לדעת מה קורא הסימן שעת גזרה, ומה אינו קורא כך.

שיעור מה שאדם תובע מעצמו

יש בסימן גבולות לחומרה כשם שיש בו תביעות : החומש במצות עשה, הספק הנוטה לקולא, ההזכרה שהעובר באונס פטור, והחיוב לברוח כשאפשר.

מה שאינו מכאן

קושי מקצועי, לחץ מנהלי, שאלה שבחינוך או סכסוך עבודה אינם מקרי הסימן מפני שיש בהם הפסד. הסימן מדבר בברירה שבין עבירה למיתה — והרב, לא הלומד, הוא שאומר אם מקרה פלוני מכאן הוא.

8. סיכום סימן קנ״ז

טבלת זיכרון — שלושת הסעיפים, שורה לכל אחד

שאלות חזרה

להמשך הלימוד