Deux seifim, et quatre discussions. La première commande tout le siman et occupe à elle seule le Taz, le Chakh et les Nekoudot HaKessef : deux mots de la braïta veulent-ils dire « il n’y a pas d’obligation », ou « c’est interdit » ?
Sujet : Ceux qui servent le culte idolâtre, et les sauver de la mort
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ח
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le seif 1 pose deux choses d’un seul trait — אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם — et elles ne sont pas du même ordre. La seconde est une non-assistance ; la première touche à l’action.
« אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְסַבְּבִים לָהֶן הַמִּיתָה וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
« כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
« וְאֵין זֶה רֵעֶךָ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)La construction est explicite : l’obligation de sauver vient de לא תעמד על דם רעך, et le Rambam écrit que celui-ci n’est pas visé par le mot רעך. Il ne s’agit donc pas d’une permission de nuire, mais de l’absence du commandement positif de sauver.
« לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ » (ויקרא י״ט:ט״ז)
עובדי עבודת כוכבים להצילם מהמות. ובו ב׳ סעיפים:
עובדי עבודת כוכבים מז׳ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות כגון שראה א׳ מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה (דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם (ב״י בשם הרמב״ן) וכן מותר היה לנסות רפואה בעבד כנעני אם תועיל) (תוס׳ ומרדכי פא״מ ובסמ״ג) . במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו:
ב. האפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא׳ מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם אם יש בידו כח להרגם בסייף בפרהסיא היה הורג ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קדם ומסלקו והיה אומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו: הגה ועיין בחושן המשפט סימן תכ״ה מומרים שממרים עצמם לעבודת כוכבים ומטמאים עצמם בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם הרי הם כמו מומרים להכעיס והיו מורידין ולא מעלין אותם (תוספות פא״מ) ומכ״מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו (ת״ה סימן קנ״ח):
« תָּנֵי רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַגּוֹיִם וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה — לֹא מַעֲלִין » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« וְלֹא מוֹרִידִין, אֲבָל הַמִּינִין וְהַמָּסוֹרוֹת וְהַמְשׁוּמָּדִים — מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« ומשמע מדברי התוס׳ דלאו למימרא שאסור להורידם אלא היינו לומר שאינו מצווה להורידם אע״פ שהם עוברים על ז׳ מצות » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« ומיהו היכא דמקיימין ז׳ מצות משמע דאסור להורידם » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« כלומר אין מצוה להורגם אע״פ שהם עוברים על ז׳ מצות בני נח » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« ומיהו היכא דמקיימי ז׳ מצות בני נח משמע דאסור להורידן ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« הך ולא מורידין פירושו שיש איסור להורידן » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« פרש״י לא מצילין אותם מן הבור מן המיתה ולא מורידין אותן אל הבור להמיתן בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« והב״י כתב כאן דהך אין מורידין אין פירושו שאסור להורידם אלא לומר שאין מצוה להורידם » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ואשתמיט מיניה סוגיא שלימה בפרק ארבע מיתות שזכרנו » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ואע״פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« ולא ק״מ דהא מבואר בב״י דהיינו דוקא כשאין מקיימים ז׳ מצות בני נח » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)
« והכי מוכח בתוס׳ בפ׳ ד׳ מיתות להדיא דהיכא דאין מקיימים ז׳ מצות בני נח חייבים מיתה והא דאסור להורידן היינו כשמקיימין » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)
« וודאי כל שאינן מקיימים שבע מצות בני נח לכופרים ומסורות דמיין » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)La réponse ne conteste pas la sougya du Taz : elle déplace la question. Le Beit Yossef ne disait pas que faire descendre est permis en général ; il le disait de ceux qui n’observent pas les sept commandements des fils de Noé. Là où ils les observent, le Beit Yossef lui-même écrit que c’est interdit — et c’est exactement ce que le Chakh avait rapporté de lui au ס״ק ב.
« ובט״ז האריך בזה מחולק על הב״י ובנה״כ מתרץ דברי הב״י ע״ש » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק א)Trois positions et non deux : le Beit Yossef lu par le Chakh, le Taz contre lui, et les Nekoudot HaKessef qui rétablissent le Beit Yossef en montrant que la divergence portait sur le cas visé, non sur la règle.
« הַשְׁתָּא אַחוֹתֵי מַחֲתִינַן, אַסּוֹקֵי מִיבְּעֵי » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« רָבִינָא אָמַר: שֶׁאִם הָיָה סוּלָּם, מְסַלְּקוֹ, אָמַר: בָּעֵינָא לְאַחוֹתֵי בְּרִי מֵאִיגָּרָא » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)Et le seif 2 du Mehaber reprend précisément la troisième — l’échelle retirée, avec un prétexte.
« כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קדם ומסלקו והיה אומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו » (שו״ע יו״ד קנ״ח:ב)
« אלא הכי קאמר שאין צווי מן התורה לבערם ורבנן אמרו שיש איסור בדבר אבל אם עשאו ודאי פטור » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« דכל שהוא בידים יש איסור בדבר להורידן אבל סיבוב בעלמא כגון סילוק הסולם שזכר בסעיף ב׳ שזהו אין איסור כאן כיון שאין עושה בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ומו״ח ז״ל כתב דבכלל הך לישנא דבידים יש ג״כ איסור לקיחת הסולם דהוה כמו בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ודוקא בידים ממש שיש בישראל חיוב מיתה אסרוהו רבנן בעובד כוכבים אבל סיבוב מיתה כגון לקיחת הסולם וכיוצא בו שבישראל פטור ממיתת ב״ד באנס עובד כוכבים מותר לכתחלה כל שאין בה משום איבה » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« אֲפִלּוּ הָיָה הַדּוֹחֵף עַצְמוֹ הוּא שֶׁחָזַר וְסִלֵּק הַסֻּלָּם פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין. וְנִדְרָשׁ מִמֶּנּוּ הַדָּם » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג׳ הלכה י״א)
« יְהוּדִית מְיַלֶּדֶת אֲרַמִּית בְּשָׂכָר, אֲבָל לֹא בְּחִנָּם » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּשָׂכָר שְׁרֵי מִשּׁוּם אֵיבָה » (עבודה זרה כ״ו ע״א)Et la réponse d’Abayé, qui donne la règle générale
« סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר, הָא דְּתַנְיָא: הַגּוֹיִם וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין — אַסּוֹקֵי בְּשָׂכָר שְׁרֵי, מִשּׁוּם אֵיבָה » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״קָאֵי בְּרִי אַאִיגָּרָא״, אִי נָמֵי ״נְקִיטָא לִי זִימְנָא לְבֵי דַוָּאר״ » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר ואם מתיירא מהם או משום איבה מרפאין אותם בשכר אבל לא בחנם » (טור יו״ד קנ״ח)
« כפ״ה דאסור לרפאות בחנם אבל בשכר שרי משום איבה » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« אבל היכא דאיכא איבה ודאי מותר דהא תנן יהודית מיילדת הארמאית בשכר » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« הלכך כיון דהיתירא משום איבה הוא בין בשכר בין בחנם נקיט עילה היכא דמצי » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
« דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)Le critère n’est donc pas le salaire mais la dérobade : ce que la guemara appelle עילה. Tant qu’un prétexte est disponible, on s’en sert ; quand il n’y en a plus, l’hostilité l’emporte.
« וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ: כָּאן בִּמְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, כָּאן בִּמְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְהַכְעִיס! קָסָבַר: אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְהַכְעִיס — מִין הוּא » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« אִיתְּמַר מְשׁוּמָּד, פְּלִיגִי רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר: לְתֵיאָבוֹן — מְשׁוּמָּד, לְהַכְעִיס — מִין הָוֵי, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ לְהַכְעִיס נָמֵי מְשׁוּמָּד » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִין? זֶה הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י׳)
« אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר » (שו״ע יו״ד קנ״ח:ב)
« וקי״ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הילכך אפי׳ להכעיס הוי מומר » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« בין עובד כוכבים בין ישראל » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ה)
« שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם » (רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳)
« וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם » (רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳)Et c’est cette définition que le Beit Yossef reconnaît dans le mot du Rambam au chapitre 4 :
« וכתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות רוצח דאפיקורסים הם ישראלים שכפרו בתורה ובנבואה » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« והר״ן פי׳ דהיינו מבזה ת״ח או מבזה חבירו בפני ת״ח וכך אמרו בפרק חלק » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)Le Chakh la retient et la joint à un renvoi :
« וכן המבזה ת״ח או המבזה חבירו בפני ת״ח וכך אמרו פ׳ חלק ר״ן ומביאו ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ו)
« והכי אמרינן לקמן סי׳ רמ״ג ס״ו שאין לו חלק לעוה״ב » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ו)
« עובדי עבודת כוכבים מז׳ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
« והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא׳ מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם » (שו״ע יו״ד קנ״ח:ב)Et le seif 1 se termine sur une clause qui restreint sa propre portée, en désignant nommément celui qu’il ne vise pas :
« אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
« ומכ״מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו » (שו״ע יו״ד קנ״ח:ב)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman 158 · ♥ Soutenir