Le siman 161 n’ajoute pas d’interdit : il classe. Et c’est pourquoi il est le siman le plus disputé du bloc — car classer, ici, c’est décider ce que le beit din reprendra. Huit sougyot suivent, dans l’ordre des seifim.
Les onze seifim, clause par clause, dans l’ordre — l’appareil hébreu de cette page est le même dans les trois langues ; seules les gloses changent.
« כל דבר אסור ללוות בתוספת » (שו״ע יו״ד קס״א:א)
« בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית אבל אין מוציאין אותו בדיינין » (שו״ע יו״ד קס״א:א)
« כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר אסור בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן » (רמ״א יו״ד קס״א:א)
« אבק רבית אינה יוצאת בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר » (שו״ע יו״ד קס״א:ב)
« מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר » (רמ״א יו״ד קס״א:ב)
« אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה » (שו״ע יו״ד קס״א:ג)
« לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא בשאכל המלוה מדעת הלוה » (שו״ע יו״ד קס״א:ד)
« אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים » (שו״ע יו״ד קס״א:ד)
« רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
« שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
« וכן בהלוהו על חצרו ואמר ליה על מנת שידור בו חנם או שישכרנו לו בפחות וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
« לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת » (שו״ע יו״ד קס״א:ו)
« אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו » (שו״ע יו״ד קס״א:ז)
« אם רוב עסקו ומחייתו ברבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה וכל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו » (שו״ע יו״ד קס״א:ז)
« מי שהיה נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה׳ מדות של חטים והיו נמכרים ד׳ בדינר צריך להחזיר לו » (שו״ע יו״ד קס״א:ח)
« ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע״פ שנעשה באיסור » (שו״ע יו״ד קס״א:ח)
« היה חייב לו דינר של רבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו » (שו״ע יו״ד קס״א:ט)
« אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר » (שו״ע יו״ד קס״א:י)
« שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית » (שו״ע יו״ד קס״א:י״א)
« כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו » (רמ״א יו״ד קס״א:י״א)
« וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית » (רמ״א יו״ד קס״א:י״א)
« אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן » (שו״ע יו״ד קס״א:י״א)
« כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר אסור בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן » (רמ״א יו״ד קס״א:א)
« רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
Si la forme suffisait, un prêt qui rapporte un avantage sans qu’aucune somme n’ait été arrêtée serait de la Torah. Le Rambam dit expressément le contraire — deux fois, et pour deux cas différents :
« וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)
« הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ג׳)
Le Pit’hei Techouva confirme la lecture, et il l’étend loin : même là où il n’y a ni prêt ni vente effective, un salaire d’attente est interdit — et n’est pourtant que poussière d’intérêt.
« שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק א)
« בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק א)
Le seif 1 dit deux choses en une ligne, et la seconde est plus étrange que la première.
« בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית אבל אין מוציאין אותו בדיינין » (שו״ע יו״ד קס״א:א)
« חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנות טעונות בשש וחוץ מפחות משוה פרוטה » (טור יו״ד קס״א)
« והרמ״ה כתב דאפי׳ בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינין עד שיהא בו שוה פרוטה » (טור יו״ד קס״א)
Le Taz remonte à la source de l’exclusion, puis pose l’avis contraire :
« והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« והרמ״ה ס״ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ג)
« ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו בפחות מש » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ג)
« כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ז)
Le mot כל דבר ouvre le siman, et le Tour l’a aussitôt restreint. Le Taz remonte au mécanisme : un כלל ופרט dans le verset.
« והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« וכתב הרא״ש אבל בעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דניתן להוצאה » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« והקשה ב״י דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
Et le Taz écarte deux avis en chemin — celui de son beau-père le Bakh, qui tenait ce cas pour de l’intérêt de plein droit, et le « il se peut » du Beit Yossef :
« וכתב מו״ח ז״ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
Sa preuve que l’interdit rabbinique existe bel et bien est une michna du même chapitre : échanger un travail contre un travail avec un délai est interdit.
« דהא אסור לומר נכוש עמי ואעדור עמך במשנה סוף פרק איזהו נשך » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
« ויש לומר דלא באו רבנן להוציא ממון בשביל זה נגד דין תורה משא״כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא בכל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לעשות כן » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
Le Chakh, plus sobre, note seulement l’état de la question et la conclusion pratique :
« יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב״ח דיש להחמיר וכן נראה דעת המחבר והרב » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק א)
« וכתב הט״ז דה״ה בעבדים שייך רבית דרבנן ובשטרות פשיטא דשייך רבית דכשמלוה לו השטר מלוה לו ממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק א)
Le seif 3 est court, et il tranche une machloket entière.
« אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה » (שו״ע יו״ד קס״א:ג)
« וכתב הראב״ד נהי שאינה יוצאה אם תפש לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה » (טור יו״ד קס״א)
« כתב אפילו תפש לוה משל מלוה מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו » (טור יו״ד קס״א)
Le Beit Yossef signale que le Rachba et le Ran s’opposent eux aussi au Raavad, et il rapporte deux restrictions apportées à son avis :
« וכתוב בסה״ת שאף הראב״ד לא אמרה אלא במשכנתא או בזביני דמנפשיה (קאכיל לפירא) אבל רבית מוקדמת או מאוחרת דמדעתיה יהב אי תפס מפקינן מיניה » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« וכתב הריב״ש שלא הודו לו להראב״ד אלא אי תפס לוה מפקינן מיניה » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« נראה דוקא א״ר לכ״ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א״ר או ר״ק אין מוציאין מהלוה אי תפס » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ד)
« נראה דאם כבר החזיר הרבית על פי ב״ד או מעצמו ואח״כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ח)
Le seif 5 dit deux choses qui semblent se contredire.
« רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
« שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו » (שו״ע יו״ד קס״א:ה)
« דהא דאמרינן יוצאה בדיינים היינו לומר דכופין אותו משום מ״ע דוחי אחיך עמך ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצוה אבל אין ב״ד יורדין לנכסיו » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ז)
(א) Pas de saisie des biens — on contraint la personne, comme pour toute mitsva positive. (ב) Le Taz en tire qu’il faut une réclamation de l’emprunteur :
« נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש״י פרק הרבית » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ג)
« דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב״ד על המקבל הרבית להחזירו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ג)
(ג) Et si l’emprunteur est mort, le Dagoul Mervava se demande si l’obligation subsiste : le commandement est וחי אחיך, et le mort ne vivra pas de cet argent.
« כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי׳ כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ו)
« פנים מאירות ח״ב סי׳ ע״ד שחולק עליו בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ה)
« דינו של הט״ז אמת עכ״פ במחל לו כבר » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ה)
Le Beit Yossef avait pris soin de dire que sur le principe même, tous les poskim tranchent que l’intérêt de la Torah se récupère :
« משמע דקי״ל כמ״ד יוצאה וכך פסקו כל הפוסקים » (בית יוסף יו״ד קס״א)
Le seif 2 tranche, et la glose du Rama y ouvre aussitôt une brèche.
« אבק רבית אינה יוצאת בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר » (שו״ע יו״ד קס״א:ב)
« מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר » (רמ״א יו״ד קס״א:ב)
« דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« וכתב עוד שי״א שאפי׳ בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר » (בית יוסף יו״ד קס״א)
Le Rama a donc pris le second avis pour un cas particulier — et le Pit’hei Techouva rapporte un décisionnaire qui le prend pour la règle générale :
« שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י״ש א״צ להחזיר » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ד)
« ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ג)
« כתב הריב״ש דמכל מקום הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים והביאוהו האחרונים » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ג)
Deux seifim reposent sur un mot : דבר מסויים.
« לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת » (שו״ע יו״ד קס״א:ו)
« אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו » (שו״ע יו״ד קס״א:ז)
Le Chakh rapporte, au nom de la Pericha, que l’expression ne serait pas à prendre au pied de la lettre :
« כתב הפרישה דל״ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״א)
« יש כאן טעות בדפוס וס״ק זה צ״ל לקמן בסעיף ז » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
Ensuite, la contestation de fond :
« מיהו לפענ״ד דברי הפרישה דחוקים דדוחק לומר דדבר מסוים לאו דוקא הוא » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
Enfin la preuve, tirée du Rambam, qui emploie deux mots différents pour deux régimes différents :
« וכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם פ״ד מהל׳ מלוה וז״ל הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
« אִם הָיְתָה גְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְהָרִבִּית דָּבָר הַמְסֻיָּם וַהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַבְּלִין מֵהֶן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ה׳)
« וטעם הדבר דרבית כיון דבא לידו מדעת הלוה בעצמו אין לקבל ממנו אלא בדבר מסוים משא״כ בגזלה » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
Les Nekoudot HaKessef reconnaissent qu’un Richon lit comme la Pericha, et le disent :
« ירוחם בס׳ מישרים ריש נ״ח כתב מלוה ברבית וכן גזלנים שבאו לעשות תשובה אין מקבלין מהם ודוקא שאין הגזלה קיימת או כשאין הרבית קיימת כו׳ והיינו כדברי הפרישה » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
Le Pit’hei Techouva, lui, nomme le ressort de la règle — la trace honteuse — et en tire les questions de la dépréciation et de la remise :
« הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק י״א)
La braita est en Bava Metsia, et le Beit Yossef note que tous les poskim tranchent comme les Sages.
« שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית – קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית » (בבא מציעא ע״ב ע״א)
« רַבִּי מֵאִיר סָבַר: קָנְסִינַן הֶתֵּירָא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא קָנְסִינַן הֶתֵּירָא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא » (בבא מציעא ע״ב ע״א)
« פלוגתא דר״מ וחכמים ופסקו כל הפוסקים כחכמים » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית » (שו״ע יו״ד קס״א:י״א)
La glose du Rama pose la condition, et nomme quinze autorités contre une seule :
« כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו » (רמ״א יו״ד קס״א:י״א)
« דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ז)
« וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה כן כתבו התוספות והרא״ש ורוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ז)
Le Taz conclut que sur ce point le Rama a tranché comme le Ramban :
« ובזה פסק כרמב״ן » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ח)
« לא דק דאדרבה דעת הטור וש״ע ורמ״א דלא כהרמב״ן אלא כדעת התוס׳ והרא״ש ומרדכי והג״א ושאר פוסקים דהעדים לא נפסלו בכך » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
Et elles donnent la vraie raison de la condition, qui n’a rien à voir avec les témoins :
« וכשאין רבית מפורש בשטר מודו רבנן דלא גבי הקרן דחיישינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
« וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית » (רמ״א יו״ד קס״א:י״א)
« מסיק דאפי׳ מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב״ד טועין » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ט)
Le Baer Hetev, fidèle à son office, juxtapose les deux lectures sans trancher :
« הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י״ג)
« דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י״א דגובה » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק כ׳)
« מבואר בב״י בשם מהרי״ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק י)
Le Taz s’occupe encore du texte lui-même, et les Nekoudot HaKessef lui rendent la priorité au Bakh :
« והטעם בהגה׳ אשר״י לפי שהוא עובר בקיומו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ט)
« כבר קדמו הב״ח בזה וכן הוא להדיא בספר התרומות שער מ״ו ריש חלק ב » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
« ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק כ׳)