המלוה מחזיק את שדה הלוה במשכון. וכי יחזור וישכיר אותו לאותו לוה עצמו, ויטול ממנו שכר שלא היה משלמו לעולם אלמלא החוב ? כל עניינו של הסימן תלוי בשאלה זו, ובשנייה הנמשכת ממנה : כששדה הובטח בלשון ״שלי אם לא תפרע עד שלוש שנים״, של מי הפירות ?
נושא : המשכון, החכירות והערמת הרבית — משכנתא, משכנתא דסורא, חכירות, חכירי נרשאי, אסמכתא, הערמת רבית
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ד
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נחלק לשניים. שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במשכון שאחריו חכירות : אסור כשהחוכר הוא הלוה עצמו (סעיף א), מותר כשנכנס אחר באמצע במשכנתא דסורא (סעיף ב), ומותר לגמרי כשהשדה נמכר תחילה (סעיף ג). הסעיף האחרון משנה נושא : שדה שהובטח על אי־פרעון, ודין הפירות שנאכלו.
הממשכן שדה לא יחכירנו. ובו ה׳ סעיפים:
מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא: הגה ובלבד שלא התנה מתחילה על כך (ריב״ש סי׳ ש״ה) וגם שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור (ב״י סימן קע״ב בשם תשובת רשב״א):
משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה (וע״ל סימן קע״ב):
מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו (פי׳ החוכר הוא איש שמקבל עליו שדה חבירו לעבדה בתנאי שיתן לבעל כך וכך פירות בין יעשה השדה פירות בין לא יעשה) לו אח״כ:
הלוהו על שדהו וא״ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג׳ שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג׳ שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאת בדיינים: הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג׳ שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא (ב״י לדעת הרא״ש וטור ורש״י ותוס׳ ותלמידי רשב״א וראב״ד מביאם ב״י בח״מ סימן ר״ז ס״ס י״ג) וכמו שיתבאר לקמן סי׳ קע״ב אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר:
סעיף א אינו אלא ניסוחה של שורה אחת של רבא, בפרק חמישי דבבא מציעא. שלושה מנהגים נדחים שם כאחד, ובהם מנהג חוכרי נרש :
« אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא לָא כְּטַרְשֵׁי פַּפּוּנָאֵי, וְלָא כִּשְׁטָרֵי מָחוֹזְנָאֵי, וְלָא כַּחֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי » (בבא מציעא ס״ח ע״א)
« חֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי, דְּכָתְבִי הָכִי: מִשְׁכֵּן לֵיהּ פְּלָנְיָא אַרְעֵיהּ לִפְלָנְיָא, וַהֲדַר חַכְרַהּ מִינֵּיהּ. אֵימַת קְנָאָהּ דְּאַקְנְיַיהּ נִהֲלֵיהּ » (בבא מציעא ס״ח ע״א)
« וְהָאִידָּנָא דְּקָא כָתְבִי הָכִי: ״קְנֵינָא מִינֵּיהּ וּשְׁהֵינָא כַּמָּה עִידָּנֵי, וַהֲדַר חַכְרַהּ״, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין – שַׁפִּיר דָּמֵי. וְלָאו מִלְּתָא הִיא » (בבא מציעא ס״ח ע״א)
המשכנתא דסורא, שהזכירה סעיף א ולא פירשה, מוגדרת דף אחד למעלה :
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
והסעיף האחרון בא מן המשנה שבאותו פרק, ומדברי רב נחמן :
« הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים – הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ » (בבא מציעא ס״ה ע״ב)
« הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: כֹּל דְּאִי – לָא קָנֵי » (בבא מציעא ס״ו ע״ב)
« אָמַר רַב נַחְמָן: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי » (בבא מציעא ס״ו ע״ב)
« לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן מְחִילָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא מְחִילָה » (בבא מציעא ס״ו ע״ב)
הטור מסדר את העניין בשתי שורות :
« המלוה לחברו על שדהו אסור לחזור ולהשכירה לו בדבר קצוב לשנה » (טור יו״ד קס״ד)
« אפי׳ אם כתוב בשטר ששהתה ביד המלוה זמן רב קודם שהחכירוה ללוה » (טור יו״ד קס״ד)
« תוך ג׳ שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם לא יחזיר דהוי ליה אבק רבית » (טור יו״ד קס״ד)
« ואם זה שתק והניחם בידו אחר ג׳ שנים מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו צריך להחזיר לו הפירות » (טור יו״ד קס״ד)
הבית יוסף מזהה את הסוגיה, מציג את מחלוקת הראשונים, ומכריע :
« זהו חכירי נרשאי דאסיקנא בפרק איזהו נשך » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« וכתב הרמב״ם בפ״ה שאינו אלא הערמת רבית וכתב ה״ה שכן דעת הרמב״ן והרשב״א אבל רש״י פירש שהיא רבית גמורה » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« כלומר ואיגלאי מילתא למפרע שע״ד כן הלווהו » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« ולענין הלכה נקיטינן דחכירי נרשאי אפי׳ במשכנתא דסורא אסור מדרבנן » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« כיון שגדולים אוסרים אין להקל » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
על סעיף ג הוא נותן את טעם ההיתר :
« אבל בכאן שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו אח״כ למי שירצה ואף למוכר עצמו » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« ואף על פי שכשמכר לו הבית התנה שיחכירנו לו אחר כן אין בכך כלום כיון שגוף הבית קנוי למחכיר » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
ובסעיף האחרון הוא מעמיד את הרא״ש כנגד הרמב״ם והרי״ף :
« וכתב הרא״ש בעלה קמ״ג ד״א והדרי פירי אותן שאכל אחר ג׳ שנים כלומר משום דהוי מחילה בטעות וכל כה״ג לאו מחילה הוא » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« אבל אותם שאכל תוך ג׳ שנים מטעם רבית אכלם אינו מחזיר » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
« אבל הרמב״ם כתב בפ״ו מה״מ דרבית קצוצה הוי וכן דעת הרי״ף וכמ״ש בסימן קע״ב ולדעתם מחזיר כל פירות שאכל בין תוך ג׳ בין אחר ג » (בית יוסף יו״ד קס״ד)
| המעשה | הדין | היכן |
|---|---|---|
| שדה ממושכנת, מוחכרת ללוה עצמו | אסור | סעיף א |
| הוא הדין במשכנתא דסורא | יש מי שמתיר | סעיף א |
| הוא הדין אם התנה על החכירות מתחילה | אסור | הגה סעיף א |
| הוא הדין אם לא החזיק המלוה בשדה | לכולי עלמא אסור | הגה סעיף א |
| משכנתא דסורא, לאחר שבא אחר ושכר מן המלוה | מותר | סעיף ב |
| למכור את השדה, ואחר כך להחכירה למוכר | מותר | סעיף ג |
| אותו מכר, בלא קנין גמור | אסור | ט״ז ס״ק ה |
| פירות שנאכלו תוך ג׳ שנים (מחבר) | רבית קצוצה ויוצאת בדיינים | סעיף ד |
| פירות שנאכלו תוך ג׳ שנים (יש אומרים שבהגה) | אבק רבית | הגה סעיף ד |
| פירות שנאכלו לאחר ג׳ שנים | צריך להחזיר וכן עיקר | הגה סעיף ד |
נושאי הכלים כאן בשלמותם : לש״ך שבעה ס״ק, לט״ז שישה, לבאר היטב חמישה, ולנקודות הכסף ערך אחד המשיב לט״ז. והפתחי תשובה אינו מעיר על סימן זה — הוא חוזר בסימן קס״ה.
« אפילו כתוב בשטר ששהתה בידה מלוה זמן רב קודם שהחכירהו ללוה. טור. פי׳ ואפילו האמת נמי הכי ששהתה זמן רב בידו אסור » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק א)
« ואם שכר משמע דעת המחבר כהפוסקים דר״ק הוא ולזה בסעיף ב׳ במשכנתא דסורא דוקא כתב שאם בא אחר לשכרה מותר להשכיר לבעל השדה » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« אבל למאן דס״ל דהוי ר״ק כי אפסקיה אחר סגי לאפוקי מר״ק אבל א״ר אכתי הוי אבל במשכנתא דסורא לכ״ע שרי » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« במשכנתא דסורא. נתבאר ענינו בר״ס קע״ב » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ג)
« וכן כתב הריטב״א וסיים בה אפי׳ לא נחת המלוה לתוך המשכנתא כלל וכן קבלתי ממורי הרב » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« עי׳ בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קכ״ג דף נ״ז מזה באריכות » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ה)
« כמבואר בח״מ סי׳ ר״ז ס״י וק״ק דשם כתב המחבר גם סברת י״א דלא הוי אלא א״ר » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ו)
« מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו דהוי מחילה בטעות » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ז)
« אבל תוך ג׳ שנים לא הוי טעות שהרי בידו וברשותו היה להחזיר המעות למלוה » (ש״ך יו״ד קס״ד ס״ק ז)
« אפילו שנים הרבה וה״א שכבר קנאה לפירותיה אפילו הכי אסור להשכירה לו כיון שהוא לוה שלו ושקיל מיניה יותר ממה שהלוהו » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק א)
« וכל שכן אם לא החזיק בה כלל המלוה דלא קנאה כלל ולא הוה כאן רק הלואה בעלמא » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק א)
« וזה פשיטא שאסור אפילו במשכנתא דסורא לכולי עלמא כמ״ש רמ״א בסמוך » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק א)
« ובב״י הביא פלוגתא דלרש״י הוה רבית קצוצה ולרמב״ם אבק רבית » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק א)
« וכתב ב״י בשם תלמידי רשב״א דאם בא אחר לשכרה מהמלוה יכול בעל השדה לשכור ממנו כיון דאפסקיה אחר שרי » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« וכתב ד״מ אבל בתשובת רשב״א שמביא ב״י אח״כ משמע דאפי׳ אחר באמצע אסור וכן הוא לקמן סימן קע״ב בשם הרא״ש » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« מבואר לקמן סימן קע״ב דהיינו שהשכין לו באופן שלא יצטרך לפדות ממנו אלא יאכל איזה שנים ויחזירנה בחנם דבזה אין שם הלואה עליו אלא שכירות » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ג)
« תמוה הוא הא פסק בסעיף א׳ דיש מי שמתיר במשכנתא דסורא דהיינו אפילו ללוה עצמו » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« ובלבוש כתב כאן דמיירי בלא החזיק המלוה בשדה ולא נראה לע״ד דכל שלא החזיק כלל בשדה לא קנאה והוה הלואה בעלמא » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« ותו דא״כ היה לו לש״ע לבאר כן בפירוש דמיירי בלא החזיק » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« על כן נראה לע״ד דבודאי קאי אדעה הראשונה שהתחיל בריש הסעיף מי שהיתה שדה ממושכנת » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« דעל זה אמר כאן דמכל מקום אי אפסקינהו אחר שרי לכולי עלמא והיינו אחר שהחזיק בה המלוה » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« כיון שגוף הבית מכור לו לגמרי והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן השוכר ממנו » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ה)
« ופשוט הוא גם כאן שצריך שיקנה הלוקח הבית תחילה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאם לא כן הוה כהלואה ואסור » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ה)
« שזהו אכל בגזל ומה שהניחו לאכול הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה בכהאי גוונא » (ט״ז יו״ד קס״ד ס״ק ו)
נקודות הכסף הן הערות הש״ך על הט״ז. כאן הן מכוונות לס״ק ד שלו — למקום שדחה את הלבוש מטעם שבלא חזקה לא קנה המלוה כלום :
« ובש״ך ס״ק ה׳ כתבתי בשם הריטב״א וב״ה דאפילו לא נחית המלוה לתוך המשכונה כלל » (נקודות הכסף יו״ד קס״ד)
« כתב הש״ך אפילו כתוב בשטר ששהתה ביד המלוה זמן רב קודם שהחכירהו ללוה ואפילו האמת נמי הכי אסור » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק א)
« דהיינו שהשכין לו באופן שלא יצטרך לפדות ממנו אלא יאכל איזה שנים ויחזירנו בחנם דבזה אין שם הלואה עליו אלא שכירות » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« וכתב ב״י בשם תלמידי רשב״א דאף בסתם משכנתא אם בא אחר ושכרה מהמלוה יכול בעל השדה לשכור ממנו כיון דאפסקיה אחר » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ב)
« וסיים הריטב״א ואפילו לא נחית המלוה לתוך המשכנתא כלל וכן קבלתי ממורי הרב » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ג)
« אבל הט״ז כתב דכל שלא החזיק המלוה בשדה לא קנאה והוי הלואה בעלמא » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ג)
« כתב הט״ז ופשוט הוא דגם כאן צריך שיקנה הלוקח הבית תחלה בקנין גמור כדרך שהמכירה נקנית בעלמא דאל״כ הוי כהלואה ואסור » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ד)
« מפני שהיה סבור שנחלטה לו וכשנודע לו שלא קנאה מוציאה מידו דהוי מחילה בטעות אבל תוך ג׳ שנים לא הוי טעות » (באר היטב יו״ד קס״ד ס״ק ה)
לשתי מחציות הסימן שתי כתובות אצל הרמב״ם, ואין ההבדל בסדר בלבד אלא בשם הדבר. השדה הממושכנת המוחכרת נשנית בפרק ה׳, בכלל דברים ״מותרין ואסור לעשותן״ ; והשדה הנלקחת באסמכתא נשנית בפרק ו׳, בכלל רבית של תורה.
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ לֹא יַחְזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« שֶׁהֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּשָׂדֵהוּ כְּשֶׁהָיָה וְנוֹתֵן לָזֶה שָׂכָר בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ אִם לֹא תַּחְזִיר לִי מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ד׳)
« לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ד׳)
« וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא הוֹאִיל וְלֹא קָנָה הַגּוּף הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית וּמַחֲזִיר אוֹתָן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
« כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
במשפט אחד : אין המלווה נוטל מן הנכס שניתן לערובה שום טובה הבאה לו מחמת ההלוואה — לא שכר שמשלם הלוה, ולא פירות שדה שתנאי ״אם לא תפרע״ לא הקנה לו מעולם ; וכשאין הטובה ניכרת עוד — נכנס אחר באמצע, או נמכר הנכס מכר גמור — בטל האיסור עמה.
| מה שאומר הסימן | בלשונו | לזכור |
|---|---|---|
| האיסור היסודי | מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה | השוכר הוא הלוה : השכר דמי ההלוואה |
| הדעה המקילה | ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא | דווקא במשכנתא דסורא — והבית יוסף אינו מקל |
| תנאי ההגה הראשון | ובלבד שלא התנה מתחילה על כך | שלא התנה מתחילה |
| תנאי ההגה השני | וגם שכבר החזיק המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכולי עלמא אסור | בלא חזקה אין משכון |
| האחר שבאמצע | משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה | מה שאינו מוכח עוד אינו נאסר |
| מכר ואחריו חכירות | מותר למכור שדהו לאחד ולהתנות עמו שיחכירנו | גוף הנכס יצא מרשותו |
| התנאי שאינו מועיל | הלוהו על שדהו וא״ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג׳ שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו | אסמכתא : בלא ״מעכשיו״ לא נקנה כלום |
| פסק המחבר בפירות | בענין שאין המקח קיים תוך ג׳ שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאת בדיינים | רבית קצוצה היוצאת בדיינים |
| דעת היש אומרים שבהגה | ויש אומרים דמה שאכל תוך ג׳ שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא | אבק רבית בלבד, בתוך ג׳ שנים |
| במה שהכול שווים | אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר | לאחר ג׳ שנים מחזיר |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ד · 164 · ♥ תמיכה