הריני נותן לך מנה, ואתה מתעסק בו לצרכי עד שיהיו שני מנים ; שני המנים חוזרים אלי, ומכאן ואילך כל הריוח שלך. היכן ההלואה ? היכן הרבית ? הסעיף כולו שורה אחת, ותשובתו שתי מילים : באחריות המלוה — כל עוד האחריות על המלוה, אין כאן הלואה כלל.
הנושא : הלואה הנעשית להתעסק בה לריוח המלוה — עסקא, מתעסק, אחריות, שכר עמלו
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ז
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין בסימן אלא סעיף אחד — והשולחן ערוך עצמו מכריז עליו : ובו סעיף אחד. ואף על פי כן יש בסעיף היחיד הזה שש בבות מן המחבר והגה אחת, ובשבע שורות אלו מונח כל חומרו של סימן קע״ז. לפיכך קוראים אותו בבא אחר בבא.
באיזה אופן מותר להלות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח. ובו סעיף אחד:
מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי: הגה והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו (בית יוסף):
| הבבא | מה היא קובעת | מי המדבר |
|---|---|---|
| מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים | המבנה : מנה הניתן להתעסק בו לריוח המלוה עד שני מנים | מחבר |
| ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן | הציר : עד אותה שעה האחריות על המלוה — ומשום כך אין כאן הלואה | מחבר |
| ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה | הגבול : כשיהיו שני מנים, שני המנים חוזרים למלוה | מחבר |
| ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה | השלב השני : מכאן ואילך כל הריוח של הלוה | מחבר |
| ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים | התנאי : שכר עמלו על השלב הראשון | מחבר |
| ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי | התנאי מתחילה : אם התנה, סגי בכל שהוא | מחבר |
| והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו | ההגה : הסדר ההפוך מותר באותו מחיר — ונותן לו | הגה |
הטור נותן את אותו הדין, ומוסיף עליו טעם שהמחבר ישמיטנו :
« מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים » (טור יו״ד קס״ז)
« ובלבד שיתן לו שכר עמלו עד שיהו ב׳ מנים שלא יהיה רבית מוקדמת » (טור יו״ד קס״ז)
הבית יוסף מבאר מדוע התנאי מתחילה משנה את שיעור השכר :
« ונ״ל דצריך להתנות כן מעיקרא דאם לא כן צריך ליתן שכר בכל יום ויום כפועל בטל כמ״ש בסי׳ קע״ו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
והבית יוסף מביא תשובת הראב״ד המעמידה את השאלה בסדר ההפוך בדיוק — היא שההגה תכריע בה :
« יכול אדם לעשות עסקו מלוה כגון שא״ל מכאן עד סוף שנה יהיה ביני וביניך כתקנת חכמים מאותו יום ולהלן הריוח וההפסד שלך ותן ממוני לזמן פלוני » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« אבל אם ירצה לעשות עסקו פקדון אחר שנה זה לא שמעתי ולא נתברר לי להתיר מפני שהיא כרבית מאוחרת » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« כי בשביל חצי ההלואה שהלוה לו שנה טורח לו שנה בפקדונו » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
« מיהו בנותן לו שכר בעבור שמירתו בשנה שניה אפילו כל דהו נראה דפשיטא דמותר דתו לא מיחזי כרבית » (בית יוסף יו״ד קס״ז)
| שלב א — עד שני מנים | שלב ב — לאחר שני מנים | |
|---|---|---|
| על מי האחריות | על המלוה — באחריות המלוה | על הלוה |
| שם הממון | פקדון ביד המתעסק | הלואה |
| למי הריוח | למלוה, עד שני מנים | ללוה, כולו |
| מה עושה הלוה | עוסק לצורך המלוה | עוסק לצורך עצמו |
| מה צריך לשלם | שכר עמלו — ובכל שהוא אם התנה | כלום |
| החשש | שיהא העמל רבית מוקדמת | אין : הלואה בלא רבית |
נושאי הכלים של סימן זה מועטים, וכאן הם מובאים בשלמותם : לש״ך שני ס״ק, לט״ז אחד בלבד — והוא בהרבה הארוך שבסימן —, לבאר היטב שניים, ולנקודות הכסף אחד. הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה, ואין ממנו מה להביא כאן.
הש״ך פותח במי שאין המלוה מאמינו. הוא מתיר תנאי אחד, אוסר אחר, ומעמיד גבול :
« ואם המלוה אינו מאמין ללוה על ההפסד בקרן או בריוח אזי יכתוב בשטר העיסקא שאין הלוה נאמן בהפסד הקרן כי אם ע״פ עדים כשרים מפורסמים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ועל הריוח לא יהא נאמן כ״א בשבועה חמורה כרצון בעל השטר » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דלא כאותן שנהגו לכתוב בשטר שגם בריוח לא יהא נאמן כ״א בעדים שזהו רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומשמע דוקא הכא שהוא בשטר עיסקא אבל בהלואה ממש דהוי רבית דאורייתא אסור להתנות גם על הקרן שלא יהא נאמן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק א)
הש״ך מביא את הפרישה, החוזרת למקור הדין עצמו :
« והפרישה כתב דמראיית מהר״מ שממנו מקור דין זה מוכח דאפילו בלא התנה תחלה סגי בשכר כל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« ול״ד לעיסקא דלקמן ר״ס קע״ז דנותן לו שכרו כפועל בטל דהתם הוא עוסק בחצי שלו ושל המלוה ביחד » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« משא״כ הכא דכשעוסק אין כאן הלואה כלל אלא שהוא כמו רבית מוקדמת ומאוחרת ומשום הכי אפילו בלא תנאי סגי בכל שהוא » (ש״ך יו״ד קס״ז ס״ק ב)
הט״ז פותח בדברי הדרישה, שביקשה להתיר שתעבור האחריות אל המתעסק :
« בדרישה כתב ונראה דאם התנה עמו בתחילה ונותן לו שכר מה כדי שיקבל עליו המתעסק באחריות ש״ד דומיא דמתנה עליו בשכר עמלו בדבר מועט » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותמהתי על דברים אלו אם יצאו מפי הצדיק » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« דעיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ואם יקבל עליו האחריות גם בעת ההיא יהיה המעות בהלואה בידו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ומה יועיל מה שנותן מלוה ללוה שכר על שקבל עליו האחריות דזה דומה למי שנותן ללוה איזה מתנות שילוה ממנו מעות ברבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
והוא נסמך על שני מקורות שהוא מעתיק מילה במילה — לשון הבית יוסף בסימן קס״ט ותשובת הרא״ש :
« היה אחריות המעות עליו הוה לגמרי כאילו הלוה לישראל מעותיו » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל ע״ה סי׳ ב׳ דהמקבל למחצית שכר אסור לקבל עליו כל האחריות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל הכא שנושא ונותן בנכסים כיון שקיבל עליו כל האחריות פקע ממנו שם הפקדון ונעשה מלוה » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
ומראה היכן נשברת ההשוואה שבדרישה :
« דהתם לאו זוזי אוזפי אבל הכא זוזי אוזפי הוי ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ותו דדוקא במשכון שייך לומר מתנה להיות כשואל דלא ניתן להוצאה אבל לא במעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
מחציתו השנייה של הס״ק עוסקת בתנאי הראיה, והט״ז מעמיד בהם גבול שלא העמיד הש״ך :
« ומסיק שם דאין היתר זה אלא בנותן לעיסקא שאין שם רבית דאורייתא אפי׳ בלא שום תנאי כיון דלא קיצץ עמו רק אם יהיה ריוח רק מדרבנן אסור משום קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« משא״כ באותן שבוחרים עדים שאינם יודעים מן המשא ומתן כלל ועושים כן כדי שא״א שיוכלו להעיד על ההפסד זה ודאי איסור גמור הוא דהוה קרוב לשכר ורחוק לגמרי מן ההפסד » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
ולבסוף, על תקנת הלבוש — למכור למלוה סחורה בזול עם קנס —, מעמיד הט״ז תנאי :
« ונ״ל ברור שאין להיתר זה מקום רק אם לא אמר תחלה הלויני מעות » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
« אבל אמר תחלה הלויני מנה ואח״כ עושה עמו היתר זה אסור » (ט״ז יו״ד קס״ז ס״ק א)
נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. וכאן הן עומדות על נקודה אחרונה זו ממש, ודוחות את ההשוואה לסימן קס״ג :
« ול״נ דלא דמי דהתם לאיזה צורך הוא מוכר לו החטין שהרי חוזר ולוקחן ממנו הרי יש כאן הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« אבל הכא אע״ג דאמר ליה הלוני מכל מקום י״ל דהמלוה אינו רוצה להלות אלא צריך המעות לקנות בו סחורה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
« וכשזה מוכרו לו בפחות אין איסור כשיש לו שהרי רשאי אדם למכור סחורותיו בפחות כשיש לו ואין כאן הערמת רבית כיון שהסחורה היא מתחלה של המוכר » (נקודות הכסף יו״ד קס״ז)
הבאר היטב מקצר את שני ס״ק הש״ך, ומוסיף דבר שלא נאמר אצל שניהם בפירוש כל כך : הוא אומר בפה מלא שהט״ז חולק על הדרישה.
« ואם המלוה אינו מאמין ללוה על הפסד בקרן או בריוח אזי יכתוב בשטר העיסקא שאין הלוה נאמן בהפסד הקרן כ״א ע״פ עדים כשרים מפורסמים » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק א)
« ובפרישה כתב דאפילו לא התנה בתחלה סגי בשכר כל שהוא » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« והט״ז חולק עליו וכתב דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא מחמת שבשעה שמרויח מנה הוא עדיין פקדון בידו ולא הלואה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
« וכתב עוד בענין ההיתר שמתנה המלוה שלא יהא הלוה נאמן על הפסד הקרן כ״א ע״פ ב׳ עדים כשרים היינו דוקא שהעדים הללו יש להם ידיעה קצת בעסק זה של הלוה » (באר היטב יו״ד קס״ז ס״ק ב)
הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה, ואין ממנו מה לצטט כאן. נמצאנו עמו מסימן קס״ח, שבו שבע כניסות, ובסימן קע״א, שבו אחת.
אין הסעיף מעתיק כאן הלכה מן הרמב״ם — מקורו מנהג שהביאוהו הרא״ש, המרדכי והגהות מיימוניות, ושורשו במהר״ם. אבל שני היסודות שעליהם הוא עומד מצויים ברמב״ם, בשני מקומות. הראשון — גדר העסק :
« אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמָמוֹן הַשִּׁתּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם הֲרֵי זוֹ הַשֻּׁתָּפוּת נִקְרֵאת עֵסֶק וְזֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא מִתְעַסֵּק » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה א)
« תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן יִהְיֶה חֲצִי הַמָּמוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וַהֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס וְהַחֵצִי הָאַחֵר בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה ב)
וזה מקורו של השכר עצמו, ומקור הגבול שמעמיד הט״ז כנגד תנאי הראיה :
« אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא בֵּיצִים לְהוֹשִׁיב תַּחַת הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁלּוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִין לְפַטְּמָן לְמַחֲצִית שָׂכָר אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט)
« אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ח)
« וְאִם נָתַן חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ח)
בשורה אחת : מותר להלוות מנה על מנת שיתעסק בו לריוח המלוה עד שני מנים, בשני תנאים שאינם נפרדים — שתישאר האחריות על המלוה כל אותו שלב, עד שלא תהא כאן הלואה כלל, ושיינתן שכר לעמל המתעסק, ואפילו כל שהוא שהותנה מתחילה ; והסדר ההפוך מותר באותו מחיר.
| מה אומר הסימן | בלשון המקור | לזכור |
|---|---|---|
| המבנה | מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים | מנה הניתן להתעסק בו לריוח המלוה |
| הציר | ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן | האחריות על המלוה : אין כאן הלואה |
| הגבול | ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה | בשני מנים חוזר הכל למלוה |
| ההמשך | ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה | ומכאן ואילך כל הריוח ללוה |
| התנאי | ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב׳ מנים | עמל המתעסק צריך שכר |
| השיעור | ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי | התנה מתחילה — סגי בכל שהוא |
| ההגה | והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו | הסדר ההפוך מותר — ונותן לו |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ז · 167 · ♥ תמיכה