✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 1 — מבוא

סימן קפ״ה — נאמנות האשה ואמתלא

נאמנות, « וספרה לה לעצמה », האמתלא, החכם נאמן, וה־« נטמאתי » — להכיר ולהבין את דיני טהרת המשפחה
יורה דעה · סימן קפ״ה
דִּין אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי
🌱 רמת מבוא · מתחילים
✦ ❖ ✦

גישה ראשונה לסימן קפ״ה : 4 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי מנוקד וביאור. כל מערכת טהרת המשפחה נשענת על נאמנות האשה — « וספרה לה » : היא סופרת לעצמה, והבעל סומך על דבריה. מתי היא נאמנת? מהו שווי ה־« טבלתי » שלה? מהי אמתלא, ועד היכן כוחה? מתי החכם נאמן כנגדה? והמקרה החמור של « נטמאתי » בשעת התשמיש : ההנהגה, חומרתו, התשובה. נושא צנוע וחמור : אנו מציגים את הסוגיה, מבלי להכריע מקרה אישי.

נושא : נאמנות האשה על מצבה — « וספרה לה », האמתלא, החכם נאמן, ה־« נטמאתי »
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ״ה

עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 מתווה הלימוד

1. טקסט המחבר : 4 הסעיפים, לפי קבוצות נושאיות
2. הקשר : הנאמנות כיסוד טהרת המשפחה
3. מושגי היסוד : נאמנות, « וספרה לה », חזקה, אמתלא, קטטה, כרת…
4. האמתלא : טבלת « נאמנת / אינה נאמנת »
5. הש״ך והט״ז : מי הם, וכמה ערכים מרכזיים
6. הגהת הרמ״א (הגה)
7. המקרה החמור של « נטמאתי » : ההנהגה והתשובה
8. מקרים מעשיים בני זמננו : האמון, האמתלא, ה־« נטמאתי », האונס
9. סיכום ושאלות הבנה

1. טקסט המחבר — 4 הסעיפים

סימן קפ״ה ניצב בלב דיני הנדה (טהרת המשפחה). רעיונו המרכזי מאיר : כל המערכת נשענת על נאמנות האשה — דבריה קובעים את מצבה. כך אומרת התורה : « וספרה לה » — היא סופרת לעצמה. אין כאן מערכת של פיקוח, אלא של אמון : הבעל סומך על דברי אשתו. המחבר (רבי יוסף קארו) קובע את גבולות הדבר ומקריו ; הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) למעשה. זהו נושא צנוע וחמור : אנו מציגים כאן את הסוגיה והמושגים, מבלי להכריע מקרה אישי. נכיר את הסעיפים.

קבוצה א — האשה בחזקת טמאה וה־« טבלתי » שלה ; האשה שהוחזקה נדה (סעיפים 1-2)

סעיף 1 — בחזקת טמאה : אסורה עד « טבלתי » ; אמתלא בבגדים מלוכלכים

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּחֶזְקַת טְמֵאָה — אָסוּר לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טָבַלְתִּי. (הגה: וּמֵאַחַר שֶׁעָבְרוּ יָמִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לִמְנוֹת וְלִטְבּוֹל (ב״י) נֶאֱמֶנֶת אֲפִלּוּ רוֹאֶה בְּגָדֶיהָ מְלֻכְלָכִים בְּדָם, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בְּשׁוּק טַבָּחִים עָבַרְתִּי אוֹ נִתְעַסַּקְתִּי בְּצִפּוֹר וְכַדּוֹמֶה לָזֶה (ב״י בְּשֵׁם הָרֹא״שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).)
אשה הנמצאת בחזקת טמאה : אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו « טבלתי ». הגהת הרמ״א : מאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות (את ימי הספירה) ולטבול, היא נאמנת אפילו רואים את בגדיה מלוכלכים בדם : נאמנת לומר « בשוק טבחים עברתי » או « נתעסקתי בצפור » וכיוצא בזה.
עקרון היסוד : כל עוד היתה נדה, היא נשארת בחזקת טמאה ; דבריה — « טבלתי » — הם המוציאים אותה מחזקה זו. הפתחי תשובה (ס״ק א) מדייק שעליה לאמרו במפורש, אף השוכבת אצלו : השתיקה אינה מספיקה. והגהת הרמ״א מופלאה : משעברו ימי הספירה והטבילה, כתם דם על בגדיה אינו סותר אותה עוד — היא יכולה לתלותו בסיבה אנינה (האמתלא : דם השוק, צפור). החזקה התהפכה לטובתה.
הש״ך (ס״ק א) מנסח את לב הסימן : « וספרה לה לעצמה » — היא סופרת לעצמה. ואם הבעל אינו יודע אם עברו הימים הנצרכים, הוא סומך עליה : היא היודעת, ודבריה קובעים את טהרת הבית.

סעיף 2 — הוחזקה נדה בשכנותיה → ודאי טמאה

וְאִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ שֶׁרָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ — חֲשׁוּבָה כְּוַדַּאי טְמֵאָה.
ואם הוחזקה נדה בשכנותיה, מפני שראו אותה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה — היא חשובה כודאי טמאה.
הניגוד לסעיף 1 : כאן אין זו עוד חזקה גרידא הניתרת בדיבור. כאשר הנדה נראתה בידי אחרים בלבוש המזהה אותה כנדה, נוצרה חזקה פומבית, המושתתת על מעשה ולא על דיבור בעלמא. אז היא « ודאי טמאה » — מעמד חזק הרבה יותר, שדבריה לבדם לא יספיקו לבטל (כפי שיובהר בסעיף 3). הט״ז (ס״ק ב) מבאר הבחנה זו בין מעשה הנראה לבין דיבור בעלמא.

קבוצה ב — « טמאה אני » ואחר כך « טהורה אני » : האמתלא (סעיף 3)

סעיף 3 — חזרה עם טעם מתקבל ; החכם נאמן

אָמְרָה לְבַעְלָהּ טְמֵאָה אֲנִי וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (אִם הוּא לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר) (ב״י בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְאִם נָתְנָה אַמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא אָמְרָה לוֹ כֵּן תְּחִלָּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ כֹּחַ לִסְבּוֹל תַּשְׁמִישׁ אוֹ טַעֲנָה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּזֶה — נֶאֱמֶנֶת. (הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לָהּ — מִדַּת חֲסִידוּת הוּא (ב״י), אֲבָל מִדִּינָא נֶאֱמֶנֶת אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה אַחַר כָּךְ, רַק שֶׁהִיא בָּאָה וְשׁוֹכֶבֶת אֵצֶל בַּעְלָהּ וְהוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר שֶׁמַּה שֶּׁאָמְרָה תְּחִלָּה טְמֵאָה אֲנִי עָשְׂתָה מֵחֲמַת קְטָטָה שֶׁהָיָה לוֹ עִמָּהּ (מהרי״ו סִימָן כ״ב) וְכַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אִם רָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה אַמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה פְּלוֹנִי חָכָם טִהֵר לִי כֶּתֶם וְהֶחָכָם אוֹמֵר שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת — הֶחָכָם נֶאֱמָן וּטְמֵאָה הִיא (ר״ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).)
אמרה לבעלה « טמאה אני » ואחר כך אמרה « טהורה אני » — אינה נאמנת (אם הוא לאחר כדי דיבור). ואם נתנה אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחילה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה אחרת כיוצא בזה → נאמנת. הגהת הרמ״א : ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה — מדת חסידות היא ; אבל מדינא נאמנת אפילו בשתיקה אחר כך, רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחילה « טמאה אני » עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה, וכדומה לזה. אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה ואחר כך אמרה « טהורה אני », אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה — אינה נאמנת. אמרה « פלוני חכם טיהר לי כתם » והחכם אומר שהיא משקרת → החכם נאמן וטמאה היא.
האמתלא — לב הסעיף : מעיקר הדין, מי שהוחזקה (בדבריה) טמאה אינה יכולה סתם לחזור בה (לאחר כדי דיבור). אך ההלכה פותחת לה פתח : האמתלא, טעם מתקבל לדבריה הראשונים. « אמרתי כן מחולשה », או « מחמת קטטה ». הרמ״א מרחיק לכת : מדינא נאמנת אף בלא לחזור בה במפורש, בהנהגתה בלבד, אם הבעל יודע שהדיבור הראשון בא מקטטה. הרוצה להחמיר — מדת חסידות, לא חובה.
שני גבולות האמתלא : (א) אינה מועילה לאחר מעשה — אם ראוה לובשת בגדי נדות, המעשה הפומבי גובר על כל הסבר ; (ב) ואם חכם פסק ואומר שהיא משקרת, החכם נאמן. הט״ז (ס״ק ג) מדייק : החכם עצמו נאמן, ולא עד המעיד ששמע מהחכם. הפתחי תשובה (ס״ק ה, בשם בית שמואל) מוסיף גבול זמן : האמתלא מועילה בתוך שלושים יום, ולא לאחריהם.

קבוצה ג — « נטמאתי » בשעת התשמיש (סעיף 4)

סעיף 4 — « נטמאתי » : לפרוש באבר מת ; התשובה ; האונס

הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵרֵשׁ מִיָּד — חַיָּב כָּרֵת, שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹעֵץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹהֶה בְּלֹא דִישָׁה עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר, וּפוֹרֵשׁ בְּאֵבֶר מֵת. (הגה: וְיִמָּלֵא פַּחַד וּרְתֵת עַל הָעֲבֵרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ (ב״י בְּשֵׁם סמ״ג), וְלֹא יִסְמוֹךְ עָלֶיהָ רַק יִסְמוֹךְ עַל רַגְלָיו וְיָדָיו שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה. וְאִם פֵּרֵשׁ מִמֶּנָּה בְּקִשּׁוּי וּבְשׁוֹגֵג שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁאָסוּר לִפְרוֹשׁ מִמֶּנָּה — יִתְעַנֶּה מ׳ יוֹם, וְאֵינָן צְרִיכִין לִהְיוֹת רְצוּפִים רַק כָּל שָׁבוּעַ שְׁנֵי יָמִים כְּגוֹן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, וּבְלֵיל הַתַּעֲנִית אָסוּר בְּיַיִן וּבָשָׂר; וְאִם לֹא יוּכַל לְהִתְעַנּוֹת יִפְדֶּה כָּל יוֹם בְּמָמוֹן שֶׁיִּתֵּן לִצְדָקָה כְּפִי עֵרֶךְ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי עָשִׁיר יִתֵּן יוֹתֵר קְצָת מֵעָנִי; וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ, וְכָל הַמַּרְבֶּה לָשׁוּב זְכוּת הוּא לוֹ (פִּסְקֵי מַהֲרַא״י סִימָן ס׳). וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה כַּפָּרָה. וְאִם שִׁמְּשָׁה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ וּמָצְאָה אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ דָּם, אֲפִלּוּ נִמְצָא עַל עֵד שֶׁלּוֹ — מִקְרֵי אֹנֶס, אֲפִלּוּ לֹא בָּדְקָה תְּחִלָּה, וְאֵינָם צְרִיכִים כַּפָּרָה לֹא הוּא וְלֹא הִיא (מָרְדְּכַי וְהָרֹא״שׁ כְּלָל כ״ט בְּשֵׁם מַהֲר״ם).)
היה משמש עם הטהורה ואמרה לו « נטמאתי », ופירש מיד — חייב כרת, שכן יציאתו הנאה לו כביאתו. כיצד יעשה? נועץ ציפורני רגליו בארץ ושוהה בלא דישה עד שימות האבר, ופורש באבר מת. הגהת הרמ״א : וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו, ולא יסמוך עליה רק על רגליו וידיו שלא ייהנה ממנה. ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה, יתענה ארבעים יום — ואינם צריכים להיות רצופים, רק שני ימים בשבוע, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר ; ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערכו (העשיר יותר קצת מהעני) ; ויש להחמיר בתשובתו, וכל המרבה לשוב זכות הוא לו. והאשה אינה צריכה כפרה. ואם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם — אפילו נמצא על עד שלו — מקרי אונס, אפילו לא בדקה תחילה, ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא.
מדוע « להישאר ללא תנועה »? ברגע שהאשה מתגלה כנדה, הביאה נאסרה. אך הפרישה בקישוי היא עדיין מעשה המביא הנאה — « יציאתו הנאה לו כביאתו » — והיתה ממשיכה את האיסור, עד כרת. ההנהגה הנלמדת היא לשהות ללא תנועה, ציפורני רגליו נעוצות בארץ, עד שימות האבר, ואז לפרוש בלא שום הנאה. זהו לימוד שחומרתו רבה, המוצג כאן בכל צניעותו.
הרמ״א מבחין בין המצבים : אם פירש בקשוי ובשוגג (בקישוי ומתוך אי־ידיעת האיסור), יש מקום לתשובה — תענית ארבעים יום (שני ימים בשבוע) או פדיון בצדקה. לעומת זאת, האשה אינה צריכה כפרה ; ואם הדם הופיע שלא בשעת הווסת, הרי זה אונס : אין אחד מהם צריך לכפר. החטא והעדר החטא נמדדים בקפידה.

2. הקשר — הנאמנות כיסוד

סימן קפ״ד עסק בפרישה סמוך לווסת — כיצד לצפות את בוא הדם. סימן קפ״ה מציב שאלה יסודית עוד יותר : מי קובע את מצב האשה? תשובת התורה היא הנאמנות : היא, בדבריה, קובעת אם היא טהורה או טמאה. « וספרה לה » — סופרת לעצמה ; הבעל סומך עליה. הבית היהודי אינו חי בחשד, אלא באמון.

השאלות הגדולות של הסימן

השאלה היכן? תשובה אופיינית
מתי היא נאמנת לאחר שהיתה נדה? סעיף 1 משאמרה « טבלתי » ; לאחר זמן ספירה וטבילה, אף בבגדים מלוכלכים (אמתלא)
מתי דבריה אינם מספיקים? סעיף 2 אם ראוה לובשת בגדי נדות → ודאי טמאה
האם תוכל לחזור בה? סעיף 3 לא לאחר כדי דיבור — אלא באמתלא (חולשה, קטטה)
ה־« נטמאתי » בשעת התשמיש סעיף 4 לשהות (אבר מת) ; תשובה אם שוגג ; האשה א״צ כפרה ; אונס
הרעיון החוצה את הסימן : דברי האשה קובעים את טהרת הבית. לעיתים דיבור זה מוציאה מן הטומאה (סעיף 1), לעיתים הוא נדחה מפני מעשה החזק ממנו (בגדי נדות שנראו, סעיף 2), ולעיתים ניתן לפרשו מחדש בהסבר (האמתלא, סעיף 3). סעיף 4 מראה את הצד האחר : מה דבריה מחוללים — עצירת הביאה מיד, בחומרה הגדולה ביותר.

3. מושגי היסוד של הסימן

כדי להבין את סימן קפ״ה, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר כיצד דברי האשה קובעים, באילו גבולות, ומה אירע כשהיא מתגלה כנדה.

נאמנותהאמון הניתן לדבריה : העקרון שלפיו האשה נאמנת על מצבה. יסודו בפסוק « וספרה לה » — היא סופרת לעצמה ; הבעל סומך על דבריה (ש״ך ס״ק א).
בחזקת טמאהבחזקת טמאה : אשה שהיתה נדה נשארת, מכוח חזקה, במצב זה עד שיוודע אחרת. דבריה — « טבלתי » — הם המוציאים אותה מחזקה זו (סעיף 1).
הוחזקה נדההוחזקה נדה : כאשר מעשה פומבי (שנראתה בידי השכנות לובשת את הבגדים המיוחדים לימי נדותה) קבע את מצבה כנדה. זה חזק מדיבור בעלמא : אז היא כודאי טמאה (סעיף 2).
אמתלאאמתלא : טעם מתקבל המאפשר לחזור בה מדיבור שכבר נאמר. אומרת « אמרתי כן מחולשה » או « מחמת קטטה ». האמתלא עושה אותה נאמנת — אך לא לאחר מעשה (פומבי), ולא מעבר לשלושים יום (סעיף 3).
קטטהקטטה : מריבה בין בני הזוג. זהו אחד מטעמי האמתלא המוכרים : אם ה־« טמאה אני » הראשון נאמר מתוך מריבה, הבעל יודע שלא שיקף את המציאות, והיא חוזרת להיות נאמנת (רמ״א, בשם מהרי״ו).
החכם נאמןהחכם נאמן : אם האשה תולה דבריה בחכם שטיהר לה את הכתם, והחכם מכחיש — הוא הנאמן. הט״ז (ס״ק ג) מדייק : רק החכם בעצמו, ולא עד המעיד על דבריו (סעיף 3).
יציאתו הנאה לו כביאתו« יציאתו הנאה לו כביאתו » : הטעם שבעטיו, כשהאשה מתגלה כנדה בשעת התשמיש, הפרישה בקישוי עדיין אסורה (סעיף 4). מכאן הנהגת האבר מת : לשהות עד שימות האבר.
שני מושגים החוזרים מן הסימנים הסמוכים : כרת (העונש החמור ביותר על ביאת נדה) שולט בסעיף 4 ; וההבחנה שוגג / אונס (בשגגה / באונס) קובעת מי צריך תשובה ומי אינו צריך כפרה כלל.

4. האמתלא — טבלת « נאמנת / אינה נאמנת »

כל סעיף 3 מתמצה בטבלה. מצליבים מה אמרה (או עשתה) עם קיומה של אמתלא, ובוחנים אם היא נאמנת.

המצב אמתלא? התוצאה
« טמאה אני » ואז « טהורה אני », בלא הסבר (לאחר כדי דיבור) 🔴 אין 🔴 אינה נאמנת
« טמאה אני » ואז « טהורה אני », עם אמתלא (חולשה, קטטה) 🟢 יש 🟢 נאמנת (מדינא, אף בהנהגתה בלבד)
נראתה לובשת בגדי נדות, ואז « טהורה אני » 🟡 אף עם אמתלא 🔴 אינה נאמנת (המעשה גובר)
תולה דבריה בחכם המכחיש 🔴 החכם נאמן → טמאה היא
אמתלא שניתנה מעבר לשלושים יום 🟡 מאוחרת 🔴 אינה מועילה (בית שמואל, פת״ש ס״ק ה)
ההיגיון במשפט אחד : דיבור שחזרו בו ניתן « לפרשו מחדש » באמתלא ולהשיב לו את כוחו ; אך מעשה שנראה (בגדי נדות), או דברי חכם שפסק, אינם מתבטלים בהסבר בעלמא. הדיבור ניתן לתיקון ; המעשה — לא.
נקודת הרמ״א (סעיף 3) : להחמיר ולא להאמין לה אינו אלא מדת חסידות — מידה אישית של אדיקות. מדינא — מן הדין — היא נאמנת, אף בשתיקתה ובהנהגתה בלבד, מאחר שהבעל יודע שה־« טמאה אני » הראשון בא מקטטה. ההלכה נוטה אל האמון.

5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים

ביורה דעה אין קוראים את השולחן ערוך לבדו. שני פירושים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המפרש רק את אורח חיים). בענייני נדה מצרפים להם את הפתחי תשובה, המכנס את פסקי האחרונים.

הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות של שפתי כהן, מאת רבי שבתי הכהן (ליטא, המאה ה־17). זהו פירוש היסוד על יורה דעה, בעל עומק ניתוחי רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות של טורי זהב, מאת רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). פעמים רבות בדו־שיח — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.

ערך מרכזי מן הש״ך

ש״ך ס״ק א — « וספרה לה לעצמה »

עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טָבַלְתִּי. דְּוּסָפְרָה לָהּ — לְעַצְמָהּ, וְהִיא נֶאֱמֶנֶת. וְלָכֵן אִם אֵין הַבַּעַל יוֹדֵעַ אִם עָבְרוּ הַיָּמִים — סוֹמֵךְ עָלֶיהָ.
הש״ך מבאר את היסוד : « וספרה לה » — סופרת לעצמה, והיא נאמנת. ולכן, אם הבעל אינו יודע אם עברו הימים (למנות ולטבול), הוא סומך עליה : היא היודעת, ודבריה מספיקים לקבוע את טהרת הבית.

ערך מרכזי מן הט״ז

ט״ז ס״ק ג — החכם עצמו, ולא עד המעיד

וְהֶחָכָם אוֹמֵר שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת — הֶחָכָם נֶאֱמָן. דַּוְקָא הֶחָכָם עַצְמוֹ הַמַּכְחִישָׁהּ, אֲבָל עֵד אֶחָד הַמֵּעִיד שֶׁשָּׁמַע מֵהֶחָכָם — אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהַכְחִישָׁהּ, כִּדְאִיתָא בִּכְתֻבּוֹת כ״ב.
הט״ז מדייק את גדר « החכם נאמן » : דווקא החכם עצמו המכחישהּ נאמן ; אבל עד אחד המעיד ששמע מן החכםאינו נאמן להכחישהּ (כדאיתא בכתובות כ״ב). דברי החכם החיים מכריעים ; דבריו המסופרים בלבד, לא.
רואים את הדרך : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על המחבר — הם מחלצים את היסוד (« וספרה לה » : הנאמנות באה מכך שהיא סופרת לעצמה) ומתחמים (החכם בעצמו, ולא מעיד). זה בדיוק מה שמעמיקים ברמת הלמדן, עם טיב האמתלא והדיון בעד אחד.

6. הגהת הרמ״א (הגה)

הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על דברי המחבר הגהות המדייקות את המעשה. הנה התערבויותיו הבולטות בסימן שלנו.

על סעיף 1 — נאמנת אף בבגדים מלוכלכים

הגהת הרמ״א : ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול נאמנת אפילו רואה בגדיה מלוכלכים בדם« משעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, נאמנת אפילו רואים בגדיה מלוכלכים בדם ». היא יכולה לתלות (אמתלא) : « בשוק טבחים עברתי », « נתעסקתי בצפור ». החזקה משחקת מעתה לטובתה.

על סעיף 3 — מדת חסידות, והקטטה

הגהת הרמ״א : מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא, אבל מדינא נאמנת אפילו בשתיקה« הרוצה להחמיר ולא להאמין לה — מדת חסידות ; אבל מדינא נאמנת אף בשתיקתה », מאחר שהבעל יודע שה־« טמאה אני » הראשון נאמר מקטטה. הרמ״א מוסיף את הגבול ההפוך : אם ראוה לובשת בגדי נדות, אף אמתלא אינה עושה אותה נאמנת.

על סעיף 4 — הפחד, התשובה, והאונס

הגהת הרמ״א : על הבעל לימלא פחד ורתת על העבירה« להימלא פחד ורתת על העבירה », בלא ליהנות ממנה כלל. אם פירש בקשוי ובשוגג, יעשה תשובה (תענית ארבעים יום, שני ימים בשבוע, או פדיון בצדקה). והרמ״א פוסק : האשה אינה צריכה כפרה ; ואם נמצא הדם שלא בשעת הווסת, הרי זה אונס — אין אחד מהם צריך לכפר.
הרמ״א מבחין בקפידה בין עיקר הדין (הנאמנות, האמון, האמתלא המשיבה את הדיבור) לבין חלק החסידות (להחמיר, מדת חסידות) — תוך תיחום נחרץ של מה שהדיבור אינו יכול לבטל (מעשה פומבי, הכחשת חכם), ומדידת חומרתו של סעיף 4 (פחד, תשובה) מול העדר החטא (האונס).

7. ה־« נטמאתי » — ההנהגה והתשובה

סעיף 4 — החמור שבסימן — ראוי לעיכוב, מוצג בכל צניעותו. מה אירע כשהאשה מתגלה כנדה בשעת התשמיש?

"הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵרֵשׁ מִיָּד — חַיָּב כָּרֵת, שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ."
הכל נשען על הבחנה בהנאה. ברגע שהאשה אומרת « נטמאתי », הביאה נאסרה — אך הפרישה בקישוי מאריכה הנאה אסורה (« יציאתו הנאה לו כביאתו »). אז נפתחות שתי דרכים :
המקרה המצב התוצאה
פרישה מיד, בקישוי 🔴 הנאה ממושכת חייב כרת
פרישה באבר מת (לאחר שהייה) 🟢 בלא הנאה ההנהגה הנדרשת
פרישה בקשוי בשוגג (לא ידע האיסור) 🟡 שגגה תשובה : תענית מ׳ יום (או צדקה)
האשה אינה צריכה כפרה
דם שנמצא שלא בשעת הווסת 🟢 אונס אין אחד מהם צריך כפרה
נושא שיש לקבל בכובד ראש. סעיף זה אינו מקרה תיאורטי : הוא מלמד, בנסיבה העדינה ביותר, שליטה עצמית וכובד איסור הנדה. ההנהגה המדויקת — ועוד יותר התשובה העלולה לבוא בעקבותיה — שייכות תמיד, ובהכרח, לרב. אין מורים בזה לעצמם לעולם.

8. מקרים מעשיים בני זמננו

כיצד מאירים כללים אלו את חיי הבית כיום? הנה ארבעה מצבים — כל אחד נחתם, כראוי לנושא צנוע וחמור כל כך, בהפניה לרב.

מקרה 1 — האמון (נאמנות) כיסוד הבית

יסוד כל המערכת הוא שדברי האשה קובעים את טהרת הבית : « וספרה לה » — סופרת לעצמה, והבעל סומך עליה (סעיף 1, ש״ך ס״ק א). הזוג אינו חי בפיקוח, אלא באמון. זהו נתון מכונן בטהרת המשפחה. כדי להבין היטב את היקף הנאמנות וגדריה, היוועצו ברב או ביועצת.

מקרה 2 — לחזור מדיבור : האמתלא

לעיתים נאמר דבר « בלהט הרגע » — מעייפות, או מתוך קטטה (מריבה). האמתלא מאפשרת להסבירו ולהשיב את האמת (סעיף 3) : מדינא היא אז נאמנת. אך גבולותיה מדויקים : לא לאחר מעשה פומבי (שנראתה לובשת בגדי נדות), ולא מעבר ל־שלושים יום (בית שמואל, פת״ש ס״ק ה). כדי לדעת אם אמתלא חלה במצב נתון, היוועצו ברב או ביועצת.

מקרה 3 — המקרה החמור של « נטמאתי » בשעת התשמיש

אם האשה מתגלה כנדה בשעת התשמיש (סעיף 4), ההלכה מלמדת הנהגה מדויקת — לשהות, לא ליהנות כלל, לפרוש באבר מת — מפני חומרת האיסור (« יציאתו הנאה לו כביאתו »). לפי המצב (שוגג, קישוי), עשויה להידרש תשובה. זהו נושא בעל חומרה רבה, שיש לקבלו בצניעות : אין מורים בו לעצמם לעולם. להנהגה ולתשובה האפשרית, ההפניה לרב היא הכרחית.

מקרה 4 — האונס : דם שנמצא לאחר תשמיש, שלא בשעת הווסת

אם נמצא דם לאחר תשמיש שהיה שלא בשעת הווסת, הרי זה אונס : לא הבעל ולא האשה צריכים כפרה (סעיף 4), אף אם לא בדקה תחילה. החטא מניח רשלנות ; כאן אין כל רשלנות. כדי להגדיר מצב כאונס במדויק, היוועצו ברב או ביועצת.
החוט המקשר את ארבעת המקרים : דברי האשה הם היסוד (נאמנות) ; ניתן לפרשם מחדש (אמתלא) בגבולות מדויקים ; ובהגיע החמור (נטמאתי) או המקרי (אונס), ההלכה מודדת בדיוק את חלק החטא ואת חלק האונס. אך ההכרעה המעשית, בנושא כה צנוע, שייכת תמיד לרב — או ליועצת — היודע את פרטי המעשה.

9. סיכום סימן קפ״ה

עיקרו של סימן קפ״ה בכמה משפטים :
  1. הכל נשען על נאמנות האשה : « וספרה לה » — סופרת לעצמה, הבעל סומך עליה (סעיף 1, ש״ך).
  2. בחזקת טמאה, היא נאמנת משאמרה « טבלתי » ; לאחר זמן ספירה וטבילה, אף מלוכלכת — באמתלא (סעיף 1).
  3. אך אם נראתה לובשת בגדי נדות, היא ודאי טמאה : מעשה פומבי גובר על הדיבור (סעיף 2).
  4. « טמאה אני » ואז « טהורה אני » → אינה נאמנת (לאחר כדי דיבור), אלא באמתלא (חולשה, קטטה) ; להחמיר = מדת חסידות (סעיף 3).
  5. האמתלא אינה מועילה לאחר מעשה (בגדי נדות שנראו) ולא מעבר לשלושים יום ; ואם חכם מכחיש, החכם נאמן (סעיף 3, ט״ז ס״ק ג).
  6. « נטמאתי » בשעת התשמיש : לשהות (אבר מת), שכן « יציאתו הנאה לו כביאתו » ; פרישה בקישוי → כרת (סעיף 4).
  7. אם שוגג / קשוי : תשובה (תענית מ׳ יום או צדקה) ; האשה אינה צריכה כפרה ; ושלא בשעת הווסת → אונס, אין אחד מהם מכפר (סעיף 4).

טבלת זיכרון

המצב המעמד
אומרת « טבלתי » (לאחר זמן ספירה וטבילה) 🟢 נאמנת, אף מלוכלכת (אמתלא)
נראתה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה 🔴 ודאי טמאה
« טמאה אני » ואז « טהורה אני », בלא הסבר 🔴 אינה נאמנת
… עם אמתלא (חולשה, קטטה), בתוך שלושים יום 🟢 נאמנת (מדינא)
נטמאתי : פרישה בקישוי / באבר מת 🔴 כרת / 🟢 ההנהגה הנדרשת
דם שלא בשעת הווסת 🟢 אונס (אין כפרה)

שאלות הבנה

בדקו את הבנתכם :
  1. איזה פסוק מייסד את נאמנות האשה? מה מחלץ ממנו הש״ך (« וספרה לה לעצמה », ס״ק א)?
  2. מה צריכה אשה בחזקת טמאה לומר כדי להיות מותרת (סעיף 1)? מה משנה הגהת הרמ״א בעניין הבגדים המלוכלכים?
  3. מדוע האשה שהוחזקה נדה כודאי טמאה (סעיף 2)? מה ההבדל מדיבור בעלמא?
  4. מהי אמתלא? תנו שתי דוגמאות (חולשה, קטטה) (סעיף 3).
  5. מהם שני הגבולות של האמתלא (מעשה פומבי ; שלושים יום)? מה אומר הט״ז (ס״ק ג) על החכם נאמן?
  6. מדוע, בנטמאתי, אין לפרוש מיד (« יציאתו הנאה לו כביאתו »)? מהי ההנהגה (אבר מת) (סעיף 4)?
  7. מי צריך לעשות תשובה ומי אינו צריך כפרה? מהו אונס (סעיף 4)?

להעמקה נוספת

אם ברצונכם להעמיק בסימן זה :
מקורות רמה זו ניתנים לעיון בספריא :
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
יורה דעה · סימן קפ״ה · רמה 1 — מבוא
♥ תמכו ב־DAAT
📖הצטרפו לחברותא