להבחין במקור הדם — מקור או מכה / צדדין — להכיר ולהבין
יורה דעה · סימן קפ״ז
דין רואה מחמת תשמיש
🌱 רמת מבוא · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן קפ״ז · 187 : 14 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי מנוקד וביאור. אשה הרואה דם מחמת תשמיש (מיד) : האם נעשתה נדה? וכאשר הדבר חוזר, האם הדם בא מן המקור (הרחם) או מן המכה / צדדין (פצע, הדפנות)? כל הסימן מבקש לאבחן את המקור ולהקל כל אימת שאפשר. נושא רפואי כהלכתי כאחד : כל הכרעה מעשית נעשית עם הרב ועם רופא.
נושא : אשה הרואה דם מחמת תשמיש — מקור או מכה, אבחון המקור, נאמנות, הגהת הרמ״א מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ״ז
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
הערת קריאה. סימן זה נוגע לאישות ולבריאות האשה. הרישום בו מכובד וקליני במכוון. אף אחד מן המצבים המתוארים אינו מוכרע מאליו : דימום הקשור בתשמיש הוא שאלה רפואית והלכתית כאחת. הכלל בכל הסימן הוא לפנות אל רב בקי בהלכות נדה וְאל רופא (גינקולוג) — לעולם לא אבחון עצמי.
📑 תכנית הלימוד
1.טקסט המחבר : 14 הסעיפים, לפי קבוצות עניין
2.הקשר : מדוע דם זה מעורר בעיה כפולה (נדה + איסור לבעל)
3.מושגי היסוד : מקור / צדדין, מכה, שפופרת, וסת, חזקה, נאמנות…
הערת קריאה. הקטעים העבריים שבפרק זה הם לשון השולחן ערוך עצמה, סעיף אחר סעיף וכסדר הספר, כמות שהיא בדפוס — לרבות מראי המקומות שבסוגריים והגהות הרמ״א. הבא אחר כל קטע הוא תרגום וביאור משלנו, ולא לשון המקור.
סימן קפ״ז עוסק במקרה מדויק ועדין שבהלכות נדה : אשה הרואה דם מחמת התשמיש עצמו (מחמת תשמיש), מיד לאחריו. דם זה מעורר בעיה כפולה : מחד נעשית נדה ; ומאידך, אם הדבר חוזר, החשש שהוא בא מן המקור (הרחם) יאסור אותה על בעל זה. כל הסימן מבקש אפוא להבחין במקור הדם — מקור (רחם) מול מכה / צדדין (פצע, או הדפנות) — ולהקל בכל הזדמנות. הרמ״א מוסיף את הגהותיו (הגה), ובהן הגהתו לסעיף א, המרחיבה את גדר „מחמת תשמיש‟. נכיר את הסעיפים לפי קבוצות.
קבוצה א — חזקת שלוש פעמים ואבחון המקור (סעיפים 1-3)
סעיף 1 — שלוש פעמים רצופים (רמ״ת), רצף הבעלים, והגהת הרמ״א
דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש. ובו י"ד סעיפים: אשה שראתה דם מחמ' תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה משמשת ג"פ אם בכל ג"פ רצופים ראתה דם (וכ"ש אם מצאה ג"פ דם על עד שלו) (מרדכי וכן כ' ב"י בשם תרומת הדשן וסמ"ג וכן מוכח בש"ס) . אסורה לשמש עם בעל זה אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים אסורה לשמש גם עם אותו בעל אלא תתגרש ותנשא לשלישי ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק: הגה וי"א שאין אנו בקיאין איזה מיקרי מחמת תשמיש כי אין בקיאין בשיעור הנזכר ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש ונאסרה על בעלה (ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א) ואלו ג"פ צריכים להיות רצופים אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה (ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג וכן כתב המחבר בסמוך) ואין חילוק בין אם ראתה ג"פ מיד שנשאה ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג"פ (מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס') וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש לא נאסרה על בעלה ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד (ב"י בשם סה"ת וסמ"ג ופשוט בש"ס ופוסקים) ודינה כמי שאין לה וסת:
כותרת הסימן — דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש, ובו ארבעה עשר סעיפים. ביאור : אשה הרואה דם מחמת התשמיש, מיד — בשיעור „שתושיט ידה תחת הכר, תיטול עֵד ותקנח‟ (שיעור המיידיות) — וכך שלוש פעמים רצופים (וכל שכן אם נמצא דם על עֵד שלו) : נאסרה על בעל זה ; מתגרשת ונישאת לאחר. ראתה כן עם השני שלוש פעמים רצופים → נאסרה גם עליו ; מתגרשת ונישאת לשלישי. ראתה כן גם עם השלישי → אינה נישאת לאחר ונאסרה לכל עד שתבדוק (סעיף 2).
הגהת הרמ״א : יש אומרים שאין אנו בקיאין איזה מיקרי „מחמת תשמיש‟, לפי שאין בקיאין בשיעור הנזכר ; ולכן כל שרואה שלוש פעמים סמוך לתשמיש מיקרי לדידן מחמת תשמיש, ונאסרה על בעלה. ואלו שלוש פעמים צריכים להיות רצופים ; אבל אם לא היו רצופים — לא נאסרה על בעלה. ואין חילוק בין ראתה שלוש פעמים מיד שנישאה ובין נתקלקלה אחר כך וראתה שלוש פעמים. וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש ; אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש — לא נאסרה על בעלה, ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד, ודינה כמי שאין לה וסת.
הרעיון המרכזי : דרושות שלוש פעמים רצופים (חזקת ג' פעמים) כדי לקבוע שאין זה מקרה, אלא סימן למקור המגיב לתשמיש. רצף הבעלים (ראשון → שני → שלישי) בודק אם הדבר תלוי בה או בצירוף עם בעל זה — כמו שכותב הט״ז, לפי שאין כל אצבעו׳ שוו׳ (ט״ז יורה דעה קפ״ז ס״ק ב) : הבעלים שונים זה מזה. והרמ״א בהגהתו קובע את גדר הקריטריון : כיון שאין אנו בקיאין בשיעור המיידיות, כל שרואה סמוך לתשמיש מיקרי לדידן מחמת תשמיש — וזו חומרא — ומנגד הוא מצריך שיהיו שלוש הפעמים רצופות, ומוציא מן הכלל מי שלא ראתה סמוך לתשמיש.
סעיף 2 — כיצד בודקת : בדיקת שפופרת (אבחון מקור / צדדין)
כיצד בודקת נוטלת שפופרת (פירוש קנה חלול של עופרת) של אבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שהשמש דש נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואסורה ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ומותרת. (ב"י מהרמב"ם) (ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו) (טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן י'):
ביאור :כיצד בודקת? נוטלת שפופרת — קנה חלול של אבר (והגהת הסימן מפרשת : קנה חלול של עופרת) — ופיה רצוף לתוכה ; נותנת בתוכה מכחול ובראשו מוֹך, ומכניסה עד המקום שהשמש דש. נמצא דם בראש המכחול → בידוע שהוא מן המקור → אסורה ; ואם לאו → בידוע שהוא מן הצדדין → מותרת. (ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו.)
לב הסימן : הכל תלוי במקור הדם. השפופרת מבדילה בין הצדדין למקור : אם הדם רק בצדדין, אין זה דם רחם ואינו אוסר על הבעל. הגהה שבתוך הסעיף, בשם הטור והבית יוסף, מדגישה כי ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו, היינו שסומכים על אבחון זה. זוהי בדיוק ההיגיון שממשיכה בימינו הבדיקה הרפואית : לקבוע את המקור. למעשה, אבחון זה נעשה על ידי רופא ורב — לעולם לא מעצמה.
סעיף 3 — בדיקה תחת הבעל הראשון ; תפקיד הצער והכאב
אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה שלש פעמים הרשות בידה ומותרת לו ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה: הגה ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל (טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני) ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש לכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון (שם בהג"ה בשם ריצב"א):
ביאור : אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון, לאחר שראתה שלוש פעמים → הרשות בידה, ומותרת לו (אם הבדיקה מאשרת). יש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך, אפילו בבדיקה. הגהת הרמ״א :יש לסמוך על הסברא הראשונה להקל ; ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, אזי לכולי עלמא סומכים על הבדיקה אף בבעל הראשון (ריצב״א) — שהכאב מורה על מכה, ולא על המקור.
מדוע הכאב משנה הכל :כאב בתשמיש מורה על מכה ולא על דם רחם. זהו סימן קליני שההלכה מתחשבת בו : במקום שבלא כאב יש מהמהמהים להתיר את הראשון בבדיקה גרידא, נוכחות הכאב מסכמת את הכל לסמוך על הבדיקה. אך הערכת הכאב ומשמעו נמסרת לרב ולרופא.
קבוצה ב — מה „תולין‟ : וסת, מכה, נאמנות (סעיפים 4-7)
סעיף 4 — תשמיש סמוך לוסת → תולין בוסת
אם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש:
ביאור : אם שימשה סמוך לוסתה (מועד הוסת המצופה), תולין ראייתה בוסת ואין מחשיבים אותה „רואה מחמת תשמיש‟. דם זה הוא דם הוסת הרגיל שהיה בא ממילא ; אינו נכנס לחזקת ג' פעמים של רמ״ת.
„תליה‟ ראשונה : טרם מסיקים „מחמת תשמיש‟, מחפשים סיבה אחרת ידועה לדם. אם התשמיש סמוך לוסת, הסיבה הברורה היא הוסת, לא התשמיש. זהו כלי ההקלה הראשון של הסימן : לא לייחס לתשמיש דם שיש לו הסבר עצמאי.
סעיף 5 — מכה באותו מקום → תולין ; ספק ספיקא של הרמ״א
אם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינן תולים בדם מכתה: הגה וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ספק ספיקא ספק מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אע"פ שיש לה מכה במקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב ועיין ס"ק כ"ב) ומ"מ בשעת וסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק) וכתמים תולה בה בכל ענין (במרדכי):
ביאור :אם יש מכה באותו מקום, תולין את הדם במכתה. ואם דם המכה משונה (בגוונו) מדם ראייתה → אין תולין במכה. הגהת הרמ״א : כל זה באשה שיש לה וסת קבוע ; אז, שלא בשעת הוסת, תולין במכה אף בלא ודאי שהוציאה דם. וכן אם אין לה וסת קבוע ויש ספק (מקור או צדדין) → תולין במכה מכוח ספק ספיקא : ספק מן הצדדין ; ואם תאמר מן המקור — שמא מן המכה. אבל אם ידוע שבא מן המקור, אף שיש מכה במקור, אין תולין במכה (בלא וסת קבוע), אלא אם כן יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם. ומכל מקום, בשעת וסתה, או מלושים יום ללושים יום, אינה תולה במכתה — דאם לא כן לא תיטמא לעולם. וכתמים — תולה בה בכל עניין.
ספק ספיקא — „שני ספקות‟ : כלל הקלה שבו מצטרפים שני ספקות בלתי תלויים המתירים יחד. כאן (רמ״א) : שמא הדם מן הצדדין (ומותרת) ; ואם תאמר מן המקור, שמא מן המכה (ומותרת). צירוף זה נוטה להיתר.
סעיף 6 — נאמנות : „מכה יש לי‟ / „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟
נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה וכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה (מהרי"ו סימן כ"ה):
ביאור : אשה נאמנת לומר „מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנו‟ ; וכן אם אומרת „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟ → נאמנת וטהורה.
נאמנות האשה : ההלכה מכירה בכך שהאשה מכירה את גופה. אמירתה — „מכה יש לי‟ או „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟ — בעלת ערך הלכתי ממשי ויכולה להספיק לטהרה. נאמנות זו פועלת בכל זאת במסגרת : הרב שוקל את היקפה בכל מצב, ולא אחת מתוך אבחון רפואי של מכה.
סעיף 7 — מקום אחד בצד, עם כאב מקומי
אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדין יש לתלות שממכה שבאותו צד בא וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל:
ביאור : אם בכל עת שבודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת אלא במקום אחד בצדדין → יש לתלות במכה שבאותו צד. וכל שכן אם בנגיעה באותו מקום בשעת בדיקה כואב לה קצת, ובשאר המקומות אינה מרגשת כאב כלל.
המיקום והכאב הממוקד הם סימנים מתכנסים : כתם תמיד באותו מקום בצד, כואב בנגיעה רק שם, מורה על מכה מקומית — היינו דם מן הצדדין, לא מן המקור. אבחון מיקום זה הוא טיפוסית עניין רפואי, שהרב מתחשב בו.
קבוצה ג — רפואה, ריפוי, ו„בזמן הזה‟ (סעיפים 8-10)
סעיף 8 — הרפואה : קודם שתתחזק או לאחריה
אם תרצה להתרפאות צריך שיהיה קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל נתרפאת ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך אף על עובד כוכבים:
ביאור : אם תרצה להתרפא : צריך שיהא קודם שתתחזק (קודם חזקת ג' פעמים). לאחר שתתחזק, יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אחר כך. ויש מתיר אם אמר לה רופא ישראל „נתרפאת‟. ואם תראה שפסק הדם על ידי הרפואות וניכר שהועילו — יש לסמוך אף על עובד כוכבים.
מקום הרפואה : הסימן עצמו משלב הלכה וריפוי. כל עוד אין חזקה, רפואה פותרת את השאלה. משנתחזקה, ההלכה דורשת ערובות נוספות — אמירת רופא, וראיה נראית שהרפואה הועילה. זו המחשה ישירה שתחום זה מתנהל עם רופא ועם רב.
סעיף 9 — הפחידוה פתאום, חררת דם, ו„בזמן הזה‟
הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם ונתרפאת מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפי' פעם אחת בידוע שלא נתרפאת ובזמן הזה אין מתירין ע"י רפואה זו (הרמב"ן וראב"ד בס' ב"ה) ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה (ראב"ד שם):
ביאור :הפחידוה פתאום ונפלה ממנה חררת דם ונתרפאה → מותרת לבעלה. ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפילו פעם אחת → בידוע שלא נתרפאה. ובזמן הזה אין מתירין על ידי רפואה זו (הריפוי דרך הבהלה — הרמב״ן והראב״ד). ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר ריפוי זה, עד שתיבעל ותחזור לקלקולה.
„בזמן הזה‟ : סעיף זה מראה שההלכה מבחינה בין מה שהועיל בזמן מן הזמנים לבין מה שנוקטים למעשה היום. אין סומכים עוד על „רפואות‟ מסוימות מאז — אך מנגד, הרפואה המודרנית יכולה לאבחן את המקור במדויק (סעיף 2). כל יישום מעשי נמסר לרב, עם הרופא.
סעיף 10 — ראתה בשעת תשמיש ; ליל טבילה ; דילוג ; הגהת הרמ״א
הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה כגון ראתה פעם אחת או פעמים בליל של טבילתה כשתגיע טבילה אחרת (צריכה לפרוש) ליל של טבילתה ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זימנא: הגה ואם ראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופים שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה (תשובת רשב"א סי' תתל"ט מביאה ב"י) ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג' פעמים ובינתיים לא ראתה יש שכתבו להקל להתירה לבעלה כי תלינן הראיה בחולשתה עדיין מכח לידתה שהוכו הצדדין מכח הלידה ולכן רואה סמוך ללידה ולא אח"כ ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה (הגהות ש"ד סימן מ"ז ותשובת רבי יוחנן) וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג"פ רצופין אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקת השפופרת (כך משמע שם) מיהו כ"מ שצריכה בדיקה אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל (ד"ע):
ביאור : הרואה דם בשעת תשמיש — מותרת לשמש פעם שנייה כשתטהר ; מיהו חוששים פעם אחת אחר ראייתה. כגון ראתה פעם או פעמיים בליל טבילתה → לטבילה הבאה פורשת ליל הטבילה — אך לא בשלישית, דכל שלא קבעה וסת אין חוששין אלא פעם אחת. הגהת הרמ״א : אך אם ראתה שלוש פעמים, בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה → אסורה לבעלה כאילו ראתה שלוש פעמים רצופים — שאי אפשר לה לטבול ולשמש עמו, שהרי רואה בכל פעם אחר טבילתה. ואם אירע לה שראתה שלוש פעמים בביאה ראשונה שאחר לידתה, או שראתה אחר כל לידה שלוש פעמים ובינתיים לא ראתה → יש שכתבו להקל ולהתירה לבעלה, כי תולין את הראייה בחולשתה שעדיין מכוח לידתה, שהוכו הצדדין מכוח הלידה ; ולכן רואה סמוך ללידה ולא אחר כך, ותולין בלידה כמו שתולין במכה. וכל זה אם כבר עברה ושימשה בין הלידות הראשונות, שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ; אבל אם ראתה שלוש פעמים רצופין אחר לידה — לא תלינן בלידה, אלא צריכה בדיקת השפופרת. מיהו כל מקום שצריכה בדיקה, אם עברה ושימשה ולא ראתה → מותרת, דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת.
דילוג ו„פעם אחת‟ : בלא וסת קבוע, ראייה בודדת יוצרת רק חשש נקודתי, לא איסור קבוע. אך הרמ״א מבליט את המקרה החמור : ראייה שיטתית בביאה ראשונה שאחר כל טבילה שקולה לחזקה — שהאשה לעולם אינה יכולה לחזור לשמש. ניהול חשבון הימים והפרישות נמסר לרב.
קבוצה ד — וסת של רמ״ת, שליש, בתולה, ואי-יכולת טבילה (סעיפים 11-14)
סעיף 11 — לאחר חצי שנה ; הוסת המיוחד של רמ״ת
אשה שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש מותרת לבעלה שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים ולא בדילוג מיהו חוששת לאחרון פעם א' וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון אסורה עונה אחת ואם קבעה וסת לראיית דם מחמ' תשמיש שלשה זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר שלש פעמים:
ביאור : אשה שראתה מחמת תשמיש, ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש → מותרת לבעלה, שלא קבעה (לא בשלושה וסתות שווים ולא בדילוג) ; מיהו חוששת לאחרון פעם אחת : וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית הדם האחרון — אסורה עונה אחת. ואם קבעה וסת לראיית דם מחמת תשמיש שלושה זמני וסת שווה → מותרת בין וסת לוסת, אך ימי הוסת פורשת עד שייעקר שלוש פעמים.
וסת שאינו וסת : שתי ראיות בהפרש חצי שנה אינן קובעות הרגל → מותרת. אך אם דם רמ״ת חוזר בהפרש שווה שלוש פעמים, נעשה הוא עצמו וסת : האשה פורשת בימים המצופים, ואינה אסורה בשאר. חשבון מועדים זה הוא עניין לרב.
סעיף 12 — אין משהין אלא על ידי שליש, ובעדים
הרואה מחמת תשמיש ג"פ אסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה אלא א"כ רוצה להשהותה ע"י שליש ולא ילך אצלה אלא בעדים:
ביאור : הרואה מחמת תשמיש שלוש פעמים (וצריכה אפוא להיפרד מבעל זה), אסור להשהותה — אף אם אינו רוצה לבוא עליה — אלא אם כן רוצה להשהותה על ידי שליש, ולא ילך אצלה אלא בעדים.
סעיף זה עומד בתוך המסגרת שהעמיד סעיף א : במקום שנדרשת פרידה, נמנעים מייחוד הזוג — ומכאן השליש והעדים. כיצד נוהג דין זה בזמן הזה אינו נידון כאן : שאלה היא לרב, ולעניין הרפואי — לרופא.
סעיף 13 — הבתולה ; דם הביאות הראשונות (דם בתולים)
הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש ואם אח"כ תראה שלש פעמים מחמת תשמיש הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש: הגה ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א' אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים (תשו' מהר"ם פדואה סימן י') מי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושמש האשה תולה בו (ב"י בשם תשובת הרשב"א) וע"ל סימן ק"ץ (סעיף כ'):
ביאור : הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם : מחזיקים תמיד שהוא דם בתולים, עד שתשמש פעם אחת ולא תראה ; ואם אחר כך תראה שלוש פעמים → הוחזקה לרואה מחמת תשמיש. הגהת הרמ״א : ואפילו לא פסקה לראות פעם אחת, אם אין לה צער כלל בתשמיש → הרי היא ככל הנשים ואין תולין בדם בתולים (מהר״ם פדואה). ומי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושימש → האשה תולה בו (רשב״א) ; ועיין לעיל סימן ק״ץ (סעיף כ').
דם בתולים : בביאות הראשונות הדם מיוחס מטבעו למצב הבתולה, לא לדם רחם. הרמ״א מסייג בכאב : בלא כל צער, אין עוד לתלות בדם בתולים. ומזכיר שהדם עשוי לבוא מן האיש — ואז האשה אינה בכלל. כל ההבחנות הללו שייכות לרב ולרופא.
סעיף 14 — מי שאינה יכולה לטבול → תצא
אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה:
ביאור : אשה שיש לה מכות ופצעים עד שאינה יכולה לטבול (ונשארת מנועה לאורך זמן) → תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבטל מפריה ורביה.
סעיף קיצוני זה עוסק במצב של פצעים מתמשכים המונעים טבילה לאורך זמן. הרחק מכל יישום מכני, מקרה כזה תלוי בהערכה רפואית (האם הפצעים ניתנים לריפוי?) ובהכרעה רבנית לגופו של עניין. כלל הסימן כולו תקף כאן מכל מקום : לעולם לא אבחון עצמי — הרב והרופא יחדיו.
2. הקשר — הבעיה הכפולה של דם זה
הסימנים הסמוכים עוסקים בנדה, בכתמים, בוסתות ובבדיקות. סימן קפ״ז מבודד מקרה מיוחד וכבד תוצאות : דם המופיע מחמת התשמיש עצמו. השאלה אינה רק „האם נדה למחזור זה?‟, אלא „האם דם זה מאיים על חיי האישות עצמם?‟.
שתי הבעיות
בעיה
טבע
מה מחפש הסימן
(א) נעשית נדה
מצב טהרה לרגע זה
ככל דם : מיטהרת אחר כך
(ב) אם הדבר חוזר (3×)
חשש לדם מן המקור מחמת התשמיש
להבחין מקור / מכה ; לתלות בסיבה אחרת היכן שאפשר
הרעיון החוצה את הסימן : הכל עניין של מקור וסיבה. מאין בא הדם — מקור (רחם) או צדדין / מכה (דפנות, פצע)? והאם יש סיבה אחרת לתלות בה (וסת, מכה, דם בתולים, האיש)? כל סעיף הוא כלי לתשובה, ורובם נוטים להקל — ובלבד שהאבחון מהימן, היינו נעשה עם רופא ועם רב.
3. מושגי היסוד של הסימן
כדי להבין את סימן קפ״ז יש לשלוט באוצר מילים קטן המתאר את מקור הדם, את דרך הקביעה, ואת מה שאפשר לתלות בו.
רואה מחמת תשמיש (רמ״ת) — „הרואה מחמת התשמיש‟ : אשה הרואה דם מיד עם התשמיש. זהו כל נושא הסימן. החשש רציני רק אם הדבר חוזר שלוש פעמים (חזקה).
מקור מול צדדין — המקור הרחמי (מקור) מול הדפנות (צדדין). דם מן המקור עושה נדה ועלול לאסור על הבעל ; דם מן הצדדין (או ממכה) אינו דם נדה לעניין זה. כל האבחון בא להכריע ביניהם (סעיף 2).
בדיקת שפופרת — הבדיקה בקנה : שפופרת (קנה) מבדילה דפנות מקרקעית ; מכחול ובראשו מוֹך מעלה, או לא, דם מן המקור. זהו אבחון המקור שבסעיף 2 — אב-טיפוס, מבחינת העיקרון, לבדיקה הרפואית של היום.
מכה — פצע / נגע באותו מקום. מכה המוציאה דם מסבירה את הדם בלא שיבוא מן המקור : תולין בה את הדם (סעיפים 5-7). כאב בתשמיש הוא סימן למכה.
תולין / וסת — „לתלות‟ את הדם בסיבה אחרת ידועה : בוסת אם התשמיש סמוך לוסת (סעיף 4), במכה (סעיפים 5-7), או בדם בתולים (סעיף 13). לתלות פירושו להקל.
נאמנות — האמון הניתן לדברי האשה : „מכה יש לי‟, או „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟ → נאמנת וטהורה (סעיף 6). נאמנות ממשית, הנעשית במסגרת שקובע הרב.
שני מושגי מבנה :חזקה (ג' פעמים) — דרושות שלוש פעמים רצופים כדי „לקבוע‟ את התופעה ; ובזמן הזה — „היום‟, שמסמן שהמנהג השתנה (אין סומכים עוד על רפואה קדומה — סעיף 9 — אך מנגד עומד לרשותנו האבחון הרפואי המודרני).
4. אבחון המקור — טבלת מקור / מכה / וסת
כל הסימן מתמצה בשאלה אחת : מאין בא הדם, ובמה אפשר לתלותו? הנה דרכי ההקלה, מן הפשוטה אל הטכנית.
מצב
במה תולין
תוצאה אופיינית
תשמיש סמוך לוסת (סעיף 4)
בוסת (המחזור המצופה)
🟢 אינו נחשב רמ״ת
מכה באותו מקום (סעיף 5)
במכה (אם הדם אינו משונה)
🟢 מותרת (ספק ספיקא של הרמ״א בספק)
אומרת „מכה יש לי‟ / „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟ (סעיף 6)
בנאמנותה
🟢 נאמנת → טהורה
כתם מצד אחד + כאב ממוקד (סעיף 7)
במכה מקומית
🟢 נתלה בצדדין
בדיקת שפופרת : דם בראש (סעיף 2)
במקור
🔴 אסורה
בדיקת שפופרת : אין דם בראש (סעיף 2)
בצדדין
🟢 מותרת
טבלה זו מתארת את ההיגיון של הסימן, לא הוראת מעשה אישית. לקבוע אם יש מכה, אם הדם משונה, מאין בא באמת — כל זאת מצריך היום בדיקה גינקולוגית, ולאחריה הכרעה רבנית. לעולם לא אבחון עצמי.
5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים
ביורה דעה אין השולחן ערוך נלמד לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל דף : הש״ך והט״ז ; ובהלכות נדה מצטרף הפתחי תשובה העשיר. אלה נושאי הכלים שביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המבארת רק את אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות שפתי כהן, של רבי שבתי הכהן (ליטא, המאה הי״ז). מפרש היסוד על יורה דעה, רב עומק עיוני. בסימננו (ס״ק א) הוא מדייק בשיעור „מיד‟ (המיידיות שבסעיף 1).
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות טורי זהב, של רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה הי״ז). בסעיף 1 (ס״ק ב-ג) הוא מבאר את רצף הבעלים : לפי שאין כל אצבעו׳ שוו׳ (ט״ז יורה דעה קפ״ז ס״ק ב).
ערך מרכזי מן הט״ז
הט״ז — רצף הבעלים — לפי שאין כל אצבעו׳ שוו׳ (ט״ז ס״ק ב)
ביאור : הט״ז מבאר מדוע מתגרשת ונישאת לאחר : „לפי שאין כל אצבעו׳ שוו׳‟ (ט״ז ס״ק ב) — שמא עם בעל אחר לא תראה, שהראייה תלויה בצירוף התשמיש ולא בה לבדה. לכן רצף הבעלים הוא מבחן אמיתי : הוא בודק אם הסיבה תלויה באשה או בצירוף.
ביאור : הפתחי תשובה (ס״ק א ואילך) מביא רבות מן הנודע ביהודה, המדקדק במקרים : למשל וסת קבוע שנקבע אחר כך פותח צד להקל, או מצבי שפע דם — „הכל לפי ראות עיני המורה‟. רואים כאן שההכרעה הסופית היא מטבעה פרטנית ורבנית.
רואים את הדרך : הש״ך, הט״ז והפתחי תשובה אינם חוזרים על המחבר — הם מדייקים במנגנון (שיעור „מיד‟, היגיון רצף הבעלים) ופותחים צדדי הקלה דקים, הדורשים מורה הוראה. זה בדיוק מה שמעמיקים ברמת הלמדן, ואחר כך בפסיקה שברמת דעת הרב והלכה למעשה.
6. הגהת הרמ״א (הגה) — סעיפים א, ג, ה ו-יג
הרמ״א מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את מנהג אשכנז. בסימננו אין כולן לצד אחד : הגהתו בסעיף א מחמירה ומרחיבה את הגדר, ואילו הגהותיו בסעיפים ג, ה ו-יג פותחות דרכי תליה.
על סעיף א — אין אנו בקיאין בשיעור, ולכן הגדר מתרחב
הגהת הרמ״א : „וי״א שאין אנו בקיאין איזה מיקרי מחמת תשמיש כי אין בקיאין בשיעור הנזכר ולכן כל שרואה ג״פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש ונאסרה על בעלה‟ (הגה, שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:א) — ההגהה מרחיבה את האיסור : לפי שאין אנו בקיאין בשיעור המיידיות שנקט המחבר (כדי שתושיט ידה לתחת הכר ותקנח עצמה), שוב אין לתלות בו להוציא את המקרה מן הכלל, וכל הרואה סמוך לתשמיש בכלל הדין.
ומיד מעמיד הרמ״א שלושה גדרים להרחבה זו, כולם באותו סעיף א :
שלוש הפעמים צריכות להיות רצופות : „ואלו ג״פ צריכים להיות רצופים אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה‟ (הגה, שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:א) ;
אין חילוק בין שראתה מיד שנישאה ובין שנתקלקלה אחר כך : „ואין חילוק בין אם ראתה ג״פ מיד שנשאה ובין נתקלקלה אח״כ וראתה ג״פ‟ (הגה, שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:א) ;
וכל זה אינו אלא ברואה סמוך לתשמיש : „וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש לא נאסרה על בעלה ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד‟ (הגה, שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:א) — ודינה אז כמי שאין לה וסת.
מה שאין הסימן אומר. המחבר כותב בסעיף א „אסורה לשמש עם בעל זה אלא תתגרש ותנשא לאחר‟ (שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:א), והגהת הרמ״א באותו סעיף אינה מקילה בזה אלא מרחיבה את הגדר. בזמן הזה אין הסימן דן בשאלה כיצד נוהג דין זה, והיא אינה נידונת בו, ואין עמוד זה מכריע בה : היא מסורה לרב, ולעניין אבחון מקור הדם — לרופא.
על סעיף 3 — לסמוך על הבדיקה, ובפרט בכאב
הגהת הרמ״א : ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל — סומכים על הסברא הראשונה להקל ; ואם הרגישה צער וכאב, אזי לכולי עלמא סומכים על הבדיקה אף בבעל הראשון. הכאב, סימן למכה, מחזק את ההקלה.
על סעיף 5 — ספק ספיקא ווסת קבוע
הגהת הרמ״א : תלינן במכה מכח ספק ספיקא — כשאין וסת קבוע ויש ספק (מקור או צדדין), תולין במכה מכוח שני ספקות. ובוסת קבוע, תולין במכה שלא בימי הוסת אף בלא ודאי שהוציאה דם. כמה פתחים אל ההיתר.
על סעיף 13 — הכאב ודם בתולים
הגהת הרמ״א : אף אם דם הבתולה לא פסק, אם אין שום צער, הרי היא ככל הנשים (מהר״ם פדואה) — ואפשר אף לתלות בדם של האיש (רשב״א). כך מדייק הרמ״א מתי אין עוד לתלות בדם בתולים.
אין הגהות הרמ״א כולן לצד אחד : בסעיף א הוא מרחיב את גדר „מחמת תשמיש‟ לפי שאין אנו בקיאין בשיעור, ומעמיד שיהיו שלוש הפעמים רצופות ; ובסעיפים ה, ג ו-יג הוא פותח דרכי תליה (סעיף ה, ספק ספיקא במכה ; סמיכה על הבדיקה, ובפרט בכאב). בכל פעם, היישום המעשי נמסר לרב, ולעניין האבחון — לרופא.
7. חזקת ג' פעמים — מדוע שלוש פעמים, ורצף הבעלים
סעיף 1 — לב הסימן — ראוי לעצירה. מדוע דרושות בדיוק שלוש פעמים, ומדוע אותו „רצף בעלים‟ מוזר?
מדוע שלוש פעמים (חזקה)? פעם אחת — מקרה ; שתיים — צירוף מקרים. רק החזרה שלוש פעמים רצופים „מחזיקה‟ שמדובר בתופעה ממשית — מקור המגיב לתשמיש — ולא במקרה בודד. פחות משלוש, רק „חוששים‟ נקודתית (סעיף 10), בלא איסור קבוע.
מדוע רצף הבעלים? הדם „מחמת תשמיש‟ תלוי במפגש שני הגופים. כדברי הט״ז, לפי שאין כל אצבעו׳ שוו׳ (ט״ז יורה דעה קפ״ז ס״ק ב) : בעל אחר עשוי שלא לעורר דימום זה. הרצף (ראשון → שני → שלישי) בא אפוא לבחון אם הסיבה תלויה באשה לבדה : רק לאחר ששלושתם הפיקו אותה תוצאה היא „אסורה לכל עד שתבדוק‟.
שלב
הקביעה
תוצאה (לשון המחבר)
3× עם הבעל הראשון
חזקה עמו
אסורה לבעל זה ; יכולה לישא אחר
אחר כך 3× עם השני
חזקה גם עמו
אסורה לו ; שלישי
אחר כך 3× עם השלישי
הסיבה תלויה בה
אסורה לכל עד שתבדוק (סעיף 2)
מה שמשנה הרמ״א בסעיף א : לפי שאין אנו בקיאין בשיעור המיידיות שנקט המחבר, כל הרואה סמוך לתשמיש בכלל „מחמת תשמיש‟ — נמצא הגדר מורחב, והחזקה נקבעת בנקל יותר. מה שנשאר הוא הבדיקה : היא שמאבחנת את המקור ובה תלוי פתח ההיתר. ואבחון זה נעשה עם הרב ועם הרופא.
8. מקרים מעשיים בני זמננו
כיצד מאיר הסימן את מצבי ימינו? הנה ארבעה צירי-יסוד — בהבנה שכל מסקנה מעשית שייכת לרב ולרופא.
מקרה 1 — דימום מגע (לאחר תשמיש)
דימום הקשור בתשמיש הוא תחילה שאלה רפואית : צוואר הרחם, פוליפ, אקטרופיון, רירית פגיעה… הם סיבות שכיחות, ולרוב שפירות. הוא גם שאלה הלכתית. הגינקולוג והרב קובעים יחד אם המקור הוא מכה / הצדדין (ולא המקור) — ומכאן, לעיתים קרובות, ההיתר. לעולם לא הערכה עצמית.
מקרה 2 — בדיקת השפופרת דאתמול, האבחון הרפואי דהאידנא
סעיף 2 מתאר את השפופרת : קנה לבידוד מקור הדם. העיקרון חוצה את הדורות — לקבוע אם הדם מן המקור או מן הצדדין — אך הכלי השתנה : היום זו הבדיקה הגינקולוגית הממלאת תפקיד זה. הרמ״א כבר כתב בהגהתו לסעיף ב „ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו‟ (הגה, שולחן ערוך יורה דעה קפ״ז:ב) : אבחון המקור נשאר המפתח. ביצועו נמסר לרופא, ופירושו ההלכתי לרב.
מקרה 3 — הגהת הרמ״א בסעיף א : גדר מורחב
המחבר נקט שיעור מיידיות צר ביותר — כדי שתושיט ידה לתחת הכר ותקנח עצמה. הרמ״א כותב שאין אנו בקיאין בשיעור זה, ומשום כך כל ראייה שאירעה סמוך לתשמיש, שלוש פעמים רצופות, בכלל הדין : נמצא הגדר רחב מלשון המחבר, ולא צר ממנה. ומה שיוצא מזה למעשה לזוג בזמן הזה אינו נקרא בסימן זה, ואינו נחתך אלא עם רב, ואבחון מקור הדם עם רופא.
מקרה 4 — נאמנות האשה
סעיף 6 מכיר בנאמנות ממשית : „מכה יש לי‟, או „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟. לדיבור זה משקל הלכתי. אך היקפו נשקל במסגרת שקובע הרב, לרוב מתוך אבחון רפואי של מכה. גם כאן : רב ורופא, לעולם לא לבדה.
החוט המקשר את ארבעת המקרים : דימום הקשור בתשמיש הוא תחילה שאלת מקור — הכל תלוי באבחון המקור — דרכי התליה (וסת, מכה, צדדין, דם בתולים) אינן פותחות להיתר אלא לאחר שהאבחון נעשה באופן מהימן. אבחון זה אינו אינטואיטיבי ואינו אישי : הוא נעשה עם רופא (גינקולוג) ועם רב בקי בהלכות נדה. זה הכלל הקבוע של כל הסימן.
9. סיכום סימן קפ״ז
עיקרי סימן קפ״ז בכמה משפטים :
ראיית דם מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופים (רמ״ת 3×) יוצרת חזקה ; והמחבר מורה בפרידה וברצף הבעלים (סעיף 1).
הגהת הרמ״א בסעיף א מרחיבה את הגדר : לפי שאין אנו בקיאין בשיעור המיידיות, כל הרואה סמוך לתשמיש בכלל „מחמת תשמיש‟ — ובלבד שיהיו שלוש הפעמים רצופות.
אבחון המקור — בדיקת שפופרת — מבדיל מקור (אסורה) מצדדין (מותרת) ; „אף בזמן הזה‟ (סעיף 2).
הכאב (צער / כאב) מורה על מכה ומחזק את ההקלה (סעיפים 3, 7, 13).
תולין את הדם בסיבה אחרת : בוסת (סעיף 4), במכה (סעיף 5, ספק ספיקא של הרמ״א), בדם בתולים (סעיף 13).
האשה נאמנת : „מכה יש לי‟ / „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟ → טהורה (סעיף 6).
הרפואה : קודם החזקה ; אחריה, ערובות נוספות (רופא) ; בזמן הזה אין סומכים עוד על רפואות קדומות מסוימות (סעיפים 8-9).
דימום שיטתי לאחר כל טבילה, או וסת של רמ״ת, יש להם דינים מיוחדים (סעיפים 10-11).
מקרים קיצוניים : שליש + עדים בהשהיה (סעיף 12) ; תצא אם הטבילה נמנעת לאורך זמן (סעיף 14).
טבלת זיכרון
מצב
נטייה
רמ״ת 3× רצופים, מקור לא הובהר
🔴 חשש לדם מן המקור ; המחבר מורה בפרידה (סעיף א)
רמ״א (סעיף א) : אין אנו בקיאין בשיעור המיידיות
🔴 כל ראייה סמוך לתשמיש בכלל הדין — גדר מורחב
שפופרת / בדיקה : דם מן המקור
🔴 אסורה
שפופרת / בדיקה : צדדין, או מכה, או כאב
🟢 מותרת (תולין)
תשמיש סמוך לוסת
🟢 נתלה בוסת (לא רמ״ת)
„מכה יש לי‟ / „ברי לי שאין דם זה בא מן המקור‟
🟢 נאמנת → טהורה
שאלות הבנה
בדוק את הבנתך :
מדוע דרושות שלוש פעמים (חזקה)? מה בודק רצף הבעלים (סעיף 1, ט״ז)?
הגהת הרמ״א בסעיף א — מרחיבה היא את גדר „מחמת תשמיש‟ או מצמצמת אותו, ומאיזה טעם?
תאר את הבדיקת שפופרת : מה היא מבדילה, ואיזו תוצאה אוסרת / מתירה (סעיף 2)?
מדוע הכאב (צער / כאב) משנה את הדין (סעיפים 3, 7, 13)?
באילו סיבות אפשר לתלות את הדם (סעיפים 4, 5, 13)?
מהו הספק ספיקא של הרמ״א בסעיף 5?
מהי הנאמנות של האשה (סעיף 6)? באיזו מסגרת היא פועלת?
מה משנה הרפואה „בזמן הזה‟ (סעיפים 2, 8-9)?
מה אומרים סעיפים 12 ו-14 (שליש / עדים ; תצא), ובתוך איזו מסגרת שהעמיד סעיף א הם עומדים?
מדוע, בכל הסימן הזה, יש לפנות גם לרב וגם לרופא?
להעמקה נוספת
אם תרצה להעמיק בסימן זה :
📚 רמה 2 — למדן : הפלפול, יסוד מקור / צדדין, מכניקת השפופרת (ט״ז), היגיון הספק ספיקא של הרמ״א (סעיף 5), הנאמנות (סעיף 6) ודקדוקי הנודע ביהודה (פתחי תשובה)
✨ רמה 3 — סיכום : הטבלאות המשוות (מקור / מכה / וסת), כללי הזהב וזכירה מהירה של 14 הסעיפים
⚖️ רמה 4 — דעת הרב (חב״ד) והלכה למעשה : מסורת חב״ד (במישור העיקרון) והפסיקה המעשית (בית יוסף, רמ״א, ש״ך, סדרי טהרה, חכמת אדם, ערוך השולחן, נודע ביהודה, טהרת הבית, שבט הלוי…)