יסוד הסימן: טומאת הנדה תלויה במראה הדם. שנינו (נדה י״ט.) שאין הדם מטמא מן התורה אלא בחמישה מראות — ארבעה אדומים ועוד מראה אחד, ושאר המראות טהורים מדאורייתא. אך חכמים החמירו מחמת שאין אנו בקיאין להבחין בדקות שבין גוון לגוון, וגזרו הרחבה משני צדדין: אסרו כל הנוטה לאדמימות, והכשירו כל שאין בו ספק אדמומית כלל. ומכאן מוצא הסימן: הדין הנוהג למעשה אינו דין התורה הצר, אלא דין חכמים המורחב.
היסוד — לשון הש״ך (ס״ק א) :
זהו אבן הפינה של הסימן כולו. כתב הש״ך: "חכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם, אסרו כל הנוטה לאדמימות, הכשירו כל שאין לספקו באדמומית". כלומר: כל המלאכה שהפקידה התורה ביד החכם — להבחין בין חמשת הדמים הטמאים לשאר — קשה היא, ושמא יטעה. על כן צמצמו את שדה הספק: כל הנוטה לאודם — טמא בודאי; וכל שאין בו אף נטייה לאודם — טהור בודאי; ולא הניחו תחום ביניים שבו יוכל הטועה לטעות.
חקירה — האם גזרת חכמים מוסיפה טומאה או מסירה ספק : יש לחקור בגדר חומרת חכמים: האם חידשו טומאה חדשה על מראות שמדאורייתא טהורים (ככל גזירה דרבנן), או שמא לא חידשו דין כלל, אלא הסירו את כלי ההבחנה מן ההמון, ואסרו את הספק מספק, שמא הוא אחד מן החמישה ? ונפקא מינה: לצד הראשון יש כאן דין דרבנן ברור; לצד השני אין כאן אלא חומרת ספק דאורייתא (שמא הוא מן החמישה). ולשון הש״ך "שלא לטעות בין דם לדם" נוטה לצד השני — שעיקר הגזירה לשמירה מן הטעות.
צד הטומאה שבסעיף — כל אדום וכל שחור, מן הכהה ביותר עד העמוק ביותר.
חלוקת המראות הטמאים : המחבר כורך יחד שני סוגי טומאה: (א) כל מראה אדום — בין כהה הרבה בין עמוק; (ב) כל מראה שחור. ובגמרא (נדה י״ט.) השחור אינו אדום ממש, אלא "דם הוא אלא שלקה" — אדום שהשחיר. נמצא שגם השחור הטמא בכלל "מראה הנוטה לאודם" הוא בשורשו, וזהו שכללם המחבר יחד.
קושיא — מדוע "כהה" טמא : לכאורה הכהה (החיוור, שאין בו אודם חזק) קרוב יותר לטהור — ומדוע יטמא ? והלא דווקא העמוק הוא הדם הגמור !
תירוץ — כל שיש בו נטייה לאודם : לפי יסוד הש״ך, אין הדבר תלוי בעוצמת האודם אלא בעצם הנטייה אליו. אדום כהה — עדיין אדום הוא, ויש בו ספק שמא הוא אחד מן החמישה. על כן חכמים אסרו "כל הנוטה לאדמימות", בין חזק בין חלוש; ורק מראה שאין בו אף שמץ אודם (לבן, ירוק) יצא מכלל הספק.
הט״ז וסמיכות הדם (ס״ק א) : מדייק הט״ז בסיפא דסעיף — "ואפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה" — שאף שֶעֳבִי וסמיכות מורין בדרך כלל על דם גמור, מכל מקום כאן, כשהמראה לבן או ירוק, אין הסמיכות מטמאה; שכל הטומאה תלויה במראה ולא בְּגוּף ובמרקם. וזה גופא חידוש הסעיף: אף בעוּבי וסמיכות, ואף בהרגישה שנפתח מקורה — אם המראה אינו אדום ולא שחור, טהורה.
היסוד — שני הטהורים :
שני מראות בלבד יצאו מכלל הטומאה: הלבן והירוק. והירוק — כל גווניו טהורים: אפילו כהה ועמום כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק הזך ככרתי או כעשבים. אף ה"בְּלוֹא" (הגוון שקורין בלשון אשכנז) — בכלל ירוק הוא וטהור. וטעם הדבר: אלו מראות שאין בהם אף נטייה לאדום, ועליהם אמרו חכמים "הכשירו כל שאין לספקו באדמומית".
מחלוקת הירוק — האם להקל בו לכתחילה (פתחי תשובה ס״ק ב) :
שיטה
בירוק
מקור
מהר״ם מינץ
אין להקל במהירות בירוק; צריך עיון רב, שמא נוטה לאודם ואינו ירוק טהור
פ״ת ס״ק ב
של״ה
החמיר אף הוא שלא לסמוך על הירוק בנקל, מפני שאין אנו בקיאין
פ״ת ס״ק ב
רש״ל (מהרש״ל)
מקום יש להקל בירוק הברור, כלשון המחבר; אך בספק — יראה לחכם
פ״ת ס״ק ב
שורש המחלוקת : פשט המחבר מתיר את הירוק בהחלט, ואפילו כשעוה וכזהב. אלא שהאחרונים חששו: מאחר שאין אנו בקיאין במראות, שמא מה שנראה לעין כירוק־עמום נוטה באמת לאודם, ונמצא טמא. על כן הורו מהר״ם מינץ ושל״ה שלא להקל במהירות בירוק, אלא לתת בו עין מדקדקת, ובספק — להראותו לחכם. נמצא שאין כאן חולק על דין המחבר, אלא סייג מעשי בהבחנה — והוא־הוא יסוד "מראין לחכם" שבסעיף הבא.
זהו הציר המעשי של כל הסימן: מאחר שאין אנו בקיאין, אין האשה דנה בעצמה אלא מראָה את הבדיקה למורה הוראה.
חקירה — מדוע מראין לחכם דווקא : אם הטומאה תלויה במראה הנראה לעין, מדוע לא תכריע האשה בעצמה כשרואה גוון ירוק ברור ? אלא שחכמת הראייה — להבחין בין אדום כהה לירוק עמום, בין שחור הלוקה לבין כתם בעלמא — אבדה ממנו, וכבר אין אנו "בקיאין במראות". על כן הציר אינו במראה לבדו, אלא במבחין: צריך מורה הוראה הבקי, ואין סומכין על עין שאינה מאומנת.
דקדוקי הראייה (פתחי תשובה) :
הדקדוק
הדין
מקור
אור היום מול אור הנר
אין לדון מראה כתם לאור הנר, שמשנה את הגוון; יראנו לאור היום דווקא
גבעת שאול, פ״ת ס״ק א
לח מול יבש
יש להראות הבדיקה כשהיא לחה, שהמראה משתנה כשמתייבש
פ״ת ס״ק ג
אינה סומכת אף על עצמה
אף הבקיאה — אינה דנה בעצמה, אלא מראָה לחכם
פ״ת ס״ק ו
"אינה סומכת אף על עצמה" (פ״ת ס״ק ו) : חידוש גדול — אפילו אשה (או חכם) הבקיאה במראות, אינה סומכת אף על עצמה אלא מראָה לאחר. ושני טעמים בדבר: (א) חשש נגיעה — אדם קרוב אצל עצמו, ושמא תטה דעתו להקל; (ב) חשש טעות הראייה — שאף הבקי עלול לטעות בגוון שאינו מובהק, וצריך עין שנייה. ומכאן יסוד ההלכה למעשה: כל בדיקה מסופקת — מראין למורה הוראה, ולעולם לא באבחון עצמי. ולמעשה — שאל את רבך.
נקודה אדומה בכתם טהור (גבעת שאול, פ״ת ס״ק ה) : כתם שמראהו טהור (לבן או ירוק), ובתוכו נקודה אדומה — דנו בו האחרונים, שאין מראה הכלל מבטל את הנקודה, וצריך לדון בנקודה עצמה; וכל זה מחזק את הכלל שאין סומכין על מראה כללי אלא מראין הכל לחכם. (ועיין סימן ק״צ בדיני כתמים.)
"נאמנת אשה לומר 'כזה ראיתי ואבדתיו' — ואם הוא מראה לבן או ירוק, טהורה. אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא, או אפילו נסתפקנו אם הוא טמא או טהור, והיא אומרת 'חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה' — אין סומכין עליה."
היסוד — שני אופני נאמנות :
הסעיף מבחין בין שני מצבים שלכאורה דומים, ובאמת רחוקים:
• כזה ראיתי ואבדתיו — אין דם לפנינו כלל; הכל תלוי בעדותה על המראה. ומאחר שהיא נאמנת על גופה (וכאן אין דבר לסתור) — אם מתארת לבן או ירוק, טהורה.
• הוחזק בטמא / ספק — הדם לפנינו, ואנו ראינוהו ודנּוהו טמא או מסופק; ובאה לעקור את דיננו בעדות חכם אחר — אין סומכין עליה, שאין מבטלין דין בית דין שלפנינו על פי טענת "חכם פלוני".
קושיא — מדוע נאמנת בראשון ולא בשני : בשני המקרים היא מעידה על מראה שאין לנו לבדקו — בראשון "אבדתיו", ובשני "חכם פלוני טיהר לי" ! ומדוע נאמנת באחד ולא בשני ?
תירוץ — אין הדבר תלוי בנאמנות אלא ב"הוחזק" : בראשון אין דם לפנינו, ולא הוחזק דבר; הילכך עדותה עומדת בלא סותר. אבל בשני — כבר ראינו את הדם והוחזק בטמא (או בספק) על פי הבחנתנו; וטענת "חכם פלוני" אינה אלא דברים שאין להם בירור, ואינה מוציאה מידי הספק שכבר נולד לפנינו. נמצא שֶיסוד הסעיף אינו דין נאמנות אלא דין חזקה: כל שכבר הוחזק לפנינו — אין עקירתו אלא בבירור גמור.
"הכניסה שפופרת והוציאה בה דם — טהורה; וכן אם ראתה דם בחתיכה, אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים באופן שנוגע בבשרה — טהורה, כיון שאין דרך לראות כן. וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון — טהורה (הגה: אפילו ראתה דם, כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה — טהורה, דתלינן הדם בחתיכה זו, הואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה היא — כן משמע בטור ורבנו ירוחם והרא״ש)."
היסוד — דם שלא כדרך הראייה :
שלושה דינים, וכולם יסוד אחד: דם המטמא הוא הנראה כדרך ראיית הנשים — היוצא מן המקור אל בית החיצון כדרכו. אבל דם הבא שלא כדרכו:
• שפופרת — הכניסה קנה (שפופרת) והדם יצא בתוכו, ולא נגע בבשר הבית כדרך ראייה → טהורה, שאין דרך לראות כן.
• חתיכה מבוקעת — דם נמצא בתוך בקעי החתיכה, אף שנוגע בבשרה → טהורה, שאין זו ראייה רגילה.
• נעקר המקור — חתיכות בשר נופלות, ובידוע שנעקר המקור → טהורה.
חידוש הרמ״א — תליה בחתיכה כמכה : מוסיף הרמ״א חידוש גדול: אפילו ראתה דם — כל זמן שהחתיכות בבית החיצון — טהורה, שתולין את הדם בחתיכה זו. ולמה ? הואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה — ומחמת מכה היא. כלומר: עקירת המקור עצמה היא מכה, וכל דם היוצא עתה נתלה בה. וזהו גשר ישיר אל יסוד התליה במכה שבסימן קפ״ז (רואה מחמת תשמיש): כל שיש מקור ודאי לדם זולת המקור הרגיל — הדם נתלה בו ואינו מטמא.
חקירה — תליה במכה : הסרת ספק או חידוש היתר : יש לחקור בגדר "מחמת מכה היא" — האם זו הסרת חזקת המקור (שכיון שנעקר המקור, שוב אין הדם בא ממנו), או תליה חיובית (כדם מכה שאינו דם נדה כלל) ? ונפקא מינה כשהמקור שב למקומו: לצד הראשון, משעה שאין החתיכות עוד — חוזרת חזקת המקור והדם מטמא; ולצד השני, כל שהוכח שהמכה מוציאה דם, תולין בה אף לאחר זמן. ולשון הרמ״א "כל זמן שהחתיכות בבית החיצון" נוטה לצד הראשון — שהתליה תלויה בנוכחות העקירה.
"כל דם היוצא מן האשה, בין לח בין יבש — טמאה; ולא עוד אלא אפילו יצא ממנה צורת בריה, כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים — טמאה; והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת על ידי ששורין אותם במים פושרין (וכשיעור החימום של מים שנשאבו בקיץ ועמדו בבית חם). — סעיף ה': במה דברים אמורים — שאם לא נמוחו, טהורה, בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל; אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם — טמאה (הגה: והוא הדין אם נתמעכו או נימוחו קצתן וקצתן לא — טמאה, פסקי מהרא״י סימן מ״ז. מיהו נראה לי שאם בדקה ג' פעמים כל מה שראתה ולא נימוחו כלל — שוב אינה צריכה לבדוק מה שרואה אחר כך כדרך זה, שהרי הוחזק שדברים אלו אינם דם, רק באים ממכה שבגופה)."
היסוד — בדיקת השרייה כמברר טבע הדבר :
כלל גדול: כל דם היוצא מן האשה, לח או יבש — טמאה. ואף יוצא שצורת בריה לו — קליפות, שערות, יבחושים אדומים — חוששין שמא דם קרוש הוא שלבש צורה. וכיצד נברר ? בבדיקת השרייה: שורין את הדבר במים פושרין מעת לעת — אם נימוח ונמס → דם הוא, וטמאה; ואם אינו נימוח → בריה בעלמא (ולא דם), וטהורה. נמצא שהשרייה היא מבחן הטבע של הדבר: דם נמס, בריה עומדת.
תנאי השרייה והבדיקה :
המצב
הדין
מקור
נימוח כולו במעת לעת בפושרין
דם הוא — טמאה
מחבר ס״ד
יבש גמור שאין עמו דם כלל ולא נימוח
בריה ולא דם — טהורה
מחבר ס״ה
יש עליו לחלוח דם
טמאה (הלחלוח מוכיח שדם הוא — ט״ז ס״ק ז)
מחבר ס״ה; ט״ז ס״ק ז
נימוחו מקצתן ומקצתן לא
טמאה
רמ״א ס״ה (פסקי מהרא״י)
"לחלוח דם מוכיח" (ט״ז ס״ק ז) : מדקדק הט״ז: אף שהדבר עצמו לא נימוח, אם נמצא עליו לחלוח דם — טמאה, שהלחלוח עצמו מוכיח שיש כאן דם (אף אם הגוף שעליו הוא בריה). וזהו דין נפרד מבדיקת השרייה: השרייה בודקת את גוף הדבר, והלחלוח מטמא מצד הדם הטָפֵל שעליו. ולפיכך אין הטהרה אלא ב"יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל".
חזקת ג' פעמים (רמ״א ס״ה; מאיר נתיב, פ״ת ס״ק י״א) : חידוש הרמ״א — אשה הרואה כדברים אלו (קליפות ושערות) ובדקה ג' פעמים ולא נימוחו כלל, שוב אינה צריכה לבדוק מה שרואה אחר כך כדרך זה, שהרי הוחזק שדברים אלו אינם דם אלא באים ממכה שבגופה. והביא הפתחי תשובה (בשם מאיר נתיב) שזו חזקה גמורה: ג' פעמים בונים חזקה שטבע גופה מוציא כך, ותולין בה להבא. ולמעשה — שאל את רבך.
"במה דברים אמורים — שצריך בדיקה בשרייה — במפלת כמין קליפות ושערות; אבל חתיכת דם, אף על פי שהיא קשה ואינה נימוחה — טמאה. ויש אומרים שגם לזה צריך בדיקה בשרייה, אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דק שבדקים."
היסוד — גבול בדיקת השרייה :
לא כל דבר נבדק בשרייה. המחבר מגביל: בדיקת השרייה אינה אלא במפלת כמין קליפות ושערות — שאלו דברים שספק אם דם הם או בריה, וצריך מבחן. אבל חתיכת דם — שצורתה צורת דם, אף שקשה ואינה נמסה — טמאה בלא בדיקה, שבידוע שדם היא. נמצא שהשרייה היא מבחן הספק בלבד, ולא במקום שצורת הדבר מכרעת.
מחלוקת בחתיכה קטנה (יש אומרים) :
שיטה
בחתיכת דם
מקור
המחבר (דעה ראשונה)
חתיכת דם טמאה בלא שרייה — אף קשה ואינה נימוחה
מחבר ס״ו
יש אומרים
חתיכה קטנה (כשיעור שפופרת קנה דק) — אף היא צריכה שרייה, שמא בריה היא
מחבר ס״ו (ד״ע)
שורש המחלוקת — מה מכריע, הצורה או השיעור : לדעה הראשונה, צורת חתיכת הדם מכרעת, וכל שצורתה דם — טמאה בלא בדיקה. ולדעת ה"יש אומרים", בחתיכה קטנה שוב אין הצורה מבררת דיה (שמא קליפה קטנה היא), ולפיכך חוזר דין השרייה. נמצא שנחלקו ביסוד: האם השרייה היא מבחן ראייתי שמופעל בכל ספק (וקטנותה ספק), או דין מיוחד למפלת קליפות ושערות בלבד (וחתיכת דם, אף קטנה, לעולם בכלל דם). ולמעשה — שאל את רבך.
הומונימיה לשמירה — ה"צמח צדק" שבפ״ת (ס״ק ז) : בדין נעקר המקור והחתיכות (סעיף ג') מביא הפתחי תשובה (ס״ק ז) בשם שו״ת צמח צדק (הקדמון, ר' מנחם מענדל קרוכמל) — וכן שבות יעקב וחינוך בית יהודה — בדיני התליה בחתיכות שנעקר מהן המקור. ויש להיזהר: אין זה ה"צמח צדק" השלישי לבית ליובאוויטש, אלא הצמח צדק הקדמון (קרוכמל) בן המאה הי״ז; ולא לערב ביניהם.
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · פתחי תשובה · מהר״ם מינץ · של״ה · מהרש״ל · גבעת שאול · מאיר נתיב · צמח צדק הקדמון (קרוכמל) · שבות יעקב · חינוך בית יהודה · סדרי טהרה · חכמת אדם · ערוך השולחן
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדיני מראות הדם · סימן קפ״ח · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת. לעולם אין לאבחן מראה דם בעצמך, אלא מראין הבדיקה למורה הוראה.