סימן זה עוסק בעניין רפואי — דם הנמצא עם מי רגלים (המתסקרס, דלקת בדרכי השתן, אבנים בכליות). הלימוד שלהלן הוא עיוני בלבד; כל מקרה אמיתי מצריך אבחון רפואי אצל רופא (אורולוג או גינקולוג) בנוסף לשאלת רב מורה הוראה. הניסוח כאן קליני ומאופק.
יסוד הסימן: אשה אינה נטמאת בנדה אלא בדם הבא מן המקור (החדר, הוא הרחם). דם הבא ממקום אחר בגוף — אינו מטמא. והנה דרכי השתן (החלחולת והכוליא) הם מקום נפרד מן המקור, ולפיכך דם הנמצא במי רגלים, הואיל ובא דרך נתיב מי הרגלים ולא דרך נתיב הדם, תולין שהוא דם מכה שבאותו נתיב — לא דם המקור. וזהו שאמר המחבר "דם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא".
שני נתיבים ולא אחד : הנחת הסימן היא שנתיב מי הרגלים נפרד מנתיב הדם. לפי זה, אף שיצא דם — כל זמן שיצא עם מי רגליה ולא בפני עצמו, מסתבר שמקורו באותו נתיב גופו (כוליא, חלחולת או דרכי השתן) ולא בחדר. ומכאן עיקר הפטור: לא משום ספק ולא משום ביטול ברוב, אלא משום שאומדן המקום מורה שאין זה דם נדה כלל.
זיקה לסימן קפ״ז : דין "תולין במכה" יסודו בסוגיית דם מכה ושופעת (ועיין סימן קפ״ז), ששם נתבאר מתי תולין שהדם בא ממכה שיש לה במקור או בנתיב; וכאן הוא ענף מיוחד — מכה שבדרכי השתן, שאינה במקור כלל.
החקירה — מהי "הרגישה גופה ונזדעזעה" : מן הדין, הרגשה היא תנאי לטומאת נדה דאורייתא. ואם כן, מאחר שהאשה הרגישה גופה ונזדעזעה — מדוע אין חוששין שמא הרגשת דם היא, ותהא טמאה ?
תירוץ המחבר — שתי הרגשות נפרדות : מבאר המחבר שהרגשת מי רגלים אינה הרגשת דם. הזעזוע שהיא חשה הוא הרגשת יציאת מי הרגלים — תחושה מוכרת ושכיחה הבאה עם השתנה — ולא הרגשת פתיחת המקור. ומאחר שאין מי רגליה מן החדר, אף הזעזוע הנלווה אינו מן החדר, ולפיכך אינה חוששת.
היסוד — אומדן מקור ההרגשה :
החילוק אינו אם הרגישה אם לאו — ודאי הרגישה — אלא מה הרגישה. הרגשה שדרכה לבוא עם מעשה השתן מתפרשת כהרגשת מי רגלים; ורק הרגשה שאין לה הסבר אחר מתפרשת כהרגשת דם. כלל זה — שתולין את ההרגשה במעשה הידוע הבא עמה — חוזר בכל סוגיות ההרגשה (ועיין סימן קפ״ח).
יושבת — טהורה בכל ענין; עומדת — רק כשמקלחת לתוך הספל, אבל שותת על שפת הספל טמאה (חוזר למקור)
רמ״א (י״א ראשון)
המרדכי והגהות מיימוני
אף ביושבת — רק במקלחת ונמצא תוך הספל; על שפת הספל טמאה; ובעומדת — טמאה בכל ענין
רמ״א (י״א שני) — "והכי נהוג"
סברת "המקור צר" : טעם החומרא בשותת על שפת הספל הוא שהואיל והמקור צר — חוזרין למקור ומביאים דם. כלומר: כשהדם אינו יוצא בקילוח חזק וישר אל תוך הספל אלא נוטף ושותת לאט על שפתו, חוששין שמא הדם בא דרך נתיב צר ועקלקל ובמהלכו נגע במקור והעלה דם נדה. ולפיכך דווקא מקלחת (קילוח ישר ומופרד) אל תוך הספל (לא על שפתו) מגלה שהדם בא בנתיב מי הרגלים בלבד.
טעם החילוק בין עומדת ליושבת : בעומדת — אורח הדם ארוך יותר וקרוב לעבור דרך אזורי המקור, על כן החמירו בה הראשונים (ובשיטה השנייה — אף בכל ענין). ביושבת — הנתיב קצר וישר אל הספל, ולפיכך הקלו בה (ובשיטה הראשונה — אף בכל ענין). וההכרעה למעשה (והכי נהוג) כשיטה המחמירה: עומדת טמאה בכל ענין, ויושבת רק במקלחת אל תוך הספל.
חקירה — מדוע ספל משותף מטהר : לכאורה הדבר תמוה: אם בספל שהיא לבדה משתנת בו החמירו, כל שכן בספל שגם אחֵר משתמש בו ראוי להחמיר ?
תירוץ — אין תולין בה בוודאי : אדרבה. כל החומרא היא כשידוע שהדם ממנה (ספל שהיא לבדה משתנת בו). אבל בספל המשותף — אין ידוע כלל שהדם ממנה, ושמא בא מן האיש, ולפיכך טהורה בכל ענין. נמצא שהספק במקור הדם הוא קולא כאן, שהרי כל דין הטומאה צריך ודאות שהדם ממנה.
ליישום ימינו: שירותים משותפים (אסלה שמשתמשים בה כמה אנשים) עשויים לפעמים להוות צד להקל, שהרי אין ידוע שהדם ממנה דווקא. ואולם זהו אומדן עדין שתלוי בפרטי המעשה — ולכן כל מקרה לרב מורה הוראה.
היסוד — שתי דרכי הוכחה :
הסימן מציע שני אמצעים נפרדים להראות שהדם אינו מן המקור:
• ידים מוכיחות — כאב קבוע בשעת השתנה. הכאב מעיד על מכה ממשית בנתיב מי הרגלים, ומכה זו "מוכיחה בידים" שממנה הדם — ולא מן המקור. ובזה מיקל מהרי״ל אף בדם שלאחר הקינוח.
• בדיקת המוך — לאשה שיש לה וסת ואין לה כאב מובהק: מניחה מוך נקי על המקור מבפנים קודם שתשתין, וכשהמוך יוצא נקי — הרי זו הוכחה ישירה שאין דם יוצא מן המקור עצמו.
הכאב כידים מוכיחות : "ידים מוכיחות" הוא כלל ידוע — אומדנא שאינה מבוררת לגמרי אך מורה בבירור על הסיבה. הכאב הקבוע בהשתנה הוא אומדן רפואי-הלכתי: גוף שמכאיב במקום מסוים בשעת מעשה מסוים מורה על נגע (מכה) באותו מקום. ולפיכך הקל מהרי״ל אף בדם הנמצא אחר ההטלה בשעת הקינוח — "דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגלים, ודאי דם מכה הוא".
חקירת החזקה — חזקת מכה לאחר שלוש פעמים : מהו טיב החזקה שלאחר שלוש בדיקות מוך נקיות ? האם הוא חזקה דמעיקרא (שזה דרכה תמיד), או חזקה הנקבעת על ידי הבדיקה (שלוש פעמים כקביעות) ?
הכרעת הרמ״א — חזקה הנקבעת בשלוש : משמע מן הרמ״א שהיא חזקה הנקבעת: לאחר שבדקה שלוש פעמים ונמצא המוך נקי, הוחזק אצלה שהדם דם מכה הוא, ומותרת אחר כך בלא בדיקה שלא בשעת וסתה. שיעור השלוש הוא שיעור החזקה המקובל (כשלוש פעמים לקביעת וסת), ובהצטרף הטעם — "מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה" — הרי האומדן והחזקה מצטרפים יחד.
טמאה — לא התירו אלא דם שנמצא תוך מי רגלים בלבד (המרדכי)
הרמ״א (י״א ראשון)
דם תוך מי רגלים וגם על העד — דעה שנייה
טהורה — תולין שהדם שעל העד הוא תמצית (שיירי) מי רגלים (הר״ן והרא״ש)
הרמ״א (י״א שני)
סברת ה"תמצית" : נקודת המחלוקת היא בדם שעל העד כשבלא כאב. לדעה המקילה — מאחר שיש דם גם תוך מי רגלים, מסתבר שאף הדם שעל העד הוא תמצית מי רגלים — שיירי לחות מי הרגלים שנשארו ונדבקו בעד בשעת הקינוח, ולא דם מקור. לדעה המחמירה — לא תלו הראשונים אלא בדם הנמצא תוך מי רגלים ממש, אבל דם המצוי על העד שמא דם נדה הוא. והרמ״א מסיים ויש להחמיר, וכן הכריעו רוב האחרונים (ועיין סדרי טהרה וחכמת אדם).
הערת הרמ״א גופו : הרמ״א מוסיף "ולפי עניות דעתי לא משמע מהרא״ש מידי" — כלומר מסתפק אם אכן מן הרא״ש יש ראיה לדעה המקילה. ולפיכך הכרעתו "ויש להחמיר" מבוססת על שאין הראיה ברורה. ומכל מקום, אם בדקה שלוש פעמים ונמצאת טהורה (במקרה שיש בו צד היתר) — שוב אינה צריכה בדיקה.
היסוד — לא דם אלא חול :
כאן אין השאלה מהיכן בא הדם, אלא מהו הנמצא. מה שנמצא אינו דם נוזלי כלל אלא קרטין קרטין כמו חול וחצץ אדום — גרגירים אדמדמים קשים. וטבעם של אלו — אבני כליה (חול הכליות) — שדרכם להיווצר בכליות ולצאת עם השתן. ומאחר שאינם דם אלא חול, אין בהם טומאת נדה כל עיקר.
לשון ימינו: גרגירי "חול וחצץ אדום" הם אבנים בכליות / בדרכי השתן. אבחנה זו — אם הנמצא הוא אבן ולא דם — היא רפואית מובהקת (בדיקת שתן והדמיה אצל רופא). אין לקבוע מעצמך שמדובר בחול; הקביעה מצריכה רופא, וההיתר ההלכתי — רב.
הסימנים המצרפים להיתר : ההיתר בחול אינו על סמך מראהו בלבד, אלא בהצטרף כמה אומדנים: (א) שאינה מוצאת אותו אלא אחר מי רגלים (כדרך החול היוצא בשתן); (ב) שנמצא כיוצא בו גם במי רגליה; (ג) שבשעת וסתה היא רואה דם ממש כשאר נשים — וסימן שהמקור פעיל כדרכו ואין הפרעה בו. צירוף השלושה מברר שהנמצא חול כליות הוא ולא דם מקור.
החקירה הכוללת — מקרה מול קבע : הסימן מבחין בין שני מצבים: דם שנמצא במקרה (אירוע חד-פעמי) לבין אשה הרגילה לראות דם במי רגליה (מצב כרוני). מהו ההבדל ההלכתי שביניהם ?
שני משטרי הוכחה :
מקרה — אירוע חד-פעמי: כאן ההיתר תלוי באומדן המקום בלבד (יושבת/עומדת והספל), שהרי אין עדיין דפוס ידוע. בזה נחלקו הראשונים בעומדת ויושבת, ולמעשה החמירו.
רגילות עם כאב — חולי קבוע: כאן נוסף הכאב כידים מוכיחות, וניתן לקבוע חזקת מכה על ידי בדיקת המוך שלוש פעמים. ומשהוחזק — מותרת אף בלא בדיקה שלא בשעת וסתה.
המעבר מן המקרה אל הקבע אינו רק כמותי אלא איכותי: בקבע מצטרפים אמצעי הוכחה (כאב, בדיקה חוזרת, חזקה) שאינם קיימים במקרה החד-פעמי.
קביעת וסת לחול (סיפא) : הרמ״א מוסיף שאם אינה רגילה לראות אלא לפרקים — קובעת לה וסת אם הוא בדרך קבע, בין וסת שווה בין וסת דילוגין. כלומר אף ראיית החול/הדם הכרוני, אם באה בקביעות, נכנסת לחשבון קביעת הווסתות (ועיין דיני הווסתות במקומם), והוא צד נוסף בהפיכת המקרה לדפוס ידוע ומבורר.
החקירה הכוללת של הסימן : מה מברר שהדם אינו מן המקור, ומאימתי נסמכים על אותו בירור ?
אומדן המקום — נתיב מי הרגלים נפרד מנתיב הדם; ולפיכך דם היוצא עם מי רגלים תולין בדם מכה שבחלחולת או בכוליא.
אומדן ההרגשה — הרגשת מי רגלים אינה הרגשת דם, ולפיכך אף הזעזוע אינו מטמא.
אומדן הכאב — ידים מוכיחות שיש מכה, ובזה מתירין אף דם שלאחר הקינוח.
בדיקת המוך וחזקה — הוכחה ישירה שאין הדם מן המקור; ולאחר שלוש פעמים — חזקת מכה.
טבע הנמצא — חול וחצץ אדום אינם דם אלא אבני כליה.
נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת הרמ״א ורוב האחרונים) :
דם היוצא עם מי רגלים — יושבת ומקלחת אל תוך הספל — טהורה; עומדת — טמאה בכל ענין ("והכי נהוג").
שותת על שפת הספל — טמאה (חוששין שחזר למקור הצר).
ספל שאיש ואשה משתנים בו — טהורה בכל ענין (אין ידוע שהדם ממנה).
רגילה לראות עם כאב — ידים מוכיחות, ומותרת; ולמחמירים — בבדיקת מוך, וחזקה לאחר שלוש פעמים.
בלא כאב, דם על העד (אף עם דם במי רגלים) — יש להחמיר.
חול וחצץ אדום בלבד (אבני כליה) — טהורה, דאינו דם.
ולמעשה — שאל את רבך, ובענייני בריאות (דם בשתן, דלקת, אבני כליה) אף רופא מומחה (אורולוג או גינקולוג).
הדגשה : כל ההיתרים שבסימן מניחים שהדם בא ממכה בדרכי השתן ולא מן הרחם. ההכרעה אם אכן כך — אם יש מכה, דלקת או אבן בדרכי השתן — היא אבחנה רפואית. לפיכך כל מקרה דורש שני בירורים מקבילים: רופא (לקביעת מקור הדם) ורב מורה הוראה (לקביעת הדין), ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין דם הנמצא במי רגליה · סימן קצ״א · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. סימן זה נוגע בעניין רפואי (דם בשתן, דלקת, אבני כליה); לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך, ובענייני בריאות אף רופא מומחה (אורולוג או גינקולוג), ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.