יסוד הסימן: הכונס את הבתולה — בועל בעילת מצוה, וכיון שעם הבעילה הראשונה דרכו של דם בתולים לבוא, חוששין שמא ראתה. ולפיכך, אף שאין כאן ראיית דם בפועל — הרי היא טמאה, שמא ראתה טיפת דם כחרדל ולא נראתה, לפי שחיפהו שכבת זרע. וחומר זה נוהג אף בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, ואף בדקה ולא מצאה דם — שאין הטומאה כאן תלויה בראייה הניכרת, אלא בעצם הבעילה שדם בתולים בא עמה.
שורש החומרא — חזקת דם הבתולים : בשאר נדה — אין טומאה בלא ראיית דם. וכאן חידש המחבר שטמאה אף בלא ראייה ניכרת, משום שדרך הבעילה הראשונה בדם בתולים, ושכבת הזרע מחפה על הטיפה ומונעת מלראותה. נמצא שאין הבדיקה שלא מצאה דם מועילה לטהרה — שהרי גוף החששא הוא לדם שאינו ניכר. וזהו דמיון לגדר שבסימן הקודם (קצ״ב), שאף שם חששו לטיפת דם כחרדל בלא הרגשה, אלא ששם החששא משום חימוד, וכאן משום מעשה הבעילה.
מקור הדין : דין דם בתולים ובעילת מצוה מקורו בש״ס (כתובות ובנדה), ונפסק בטור ובמחבר. ועיקרו של הסימן נדון בו: אם דם בתולים דם נדה הוא או דם מכה, אימתי פורש, מאימתי מונין, ובמה מקילין בהרחקות — וכל אלו לפנינו.
זהו לב החקירה שבסימן — מהו טיב דם הבתולים, ומדוע מטמא.
החקירה — דם נדה או דם מכה : דם הבתולים — מהיכן בא ? שני צדדים בדבר: (א) שמא דם מכה הוא, הבא מחמת פצע הבתולים, ודם מכה אינו מטמא מן הדין; (ב) או שמא דם נדה הוא, שעם פתיחת המקור בבעילה הראשונה נעקר ויצא דם נדה ממש. ונפקא מינה גדולה: אם דם מכה — אין כאן אלא חומרא וגדר; ואם דם נדה — טומאה גמורה.
הכרעת המחבר — חוששין לדם נדה : מדברי המחבר שהצריך פרישה והפסק טהרה ושבעה — נמצא שחוששין שעם דם הבתולים יצא אף דם נדה, או שדם הבתולים עצמו נדון כדם המטמא. ולפיכך אין מקילין בו כדם מכה בעלמא, אלא נוהגים בו ככל דיני נדה. וזהו שדקדק המחבר "שמא ראתה טיפת דם כחרדל" — שאין החששא לדם הבתולים בלבד, אלא לטיפת דם נדה הבאה עמו ונחבאת.
"וחיפהו שכבת זרע" — מדוע אין הבדיקה מועילה : אילו היתה הטומאה תלויה בראיית דם בעלמא, היתה הבדיקה שלא מצאה דם מטהרת. אלא שהמחבר נתן טעם: וחיפהו שכבת זרע — אפשר שראתה טיפה כחרדל, אלא שנתכסתה ולא נראתה בבדיקה. ומכאן יסוד: כל מקום שיש סיבה מעלמת את הראייה, אין הבדיקה השלילית מכרעת לטהרה. וזהו שונה משאר נדה, ששם הבדיקה היא ראיה גמורה לטהרה.
גדולה וקטנה — שתיהן בכלל :
המצב
הדין
הטעם
גדולה (בת ראייה)
טמאה מחמת בעילת מצוה
דרך הבעילה הראשונה בדם בתולים, וחוששין לדם נדה
קטנה (שלא הגיע זמנה לראות)
אף היא טמאה
אף שאינה בת ראיית נדה — דם בתולים בא אף בה, ולא חילקו
הסדרי טהרה דן בגדר הטומאה כאן, ומבאר שאין הטומאה תלויה בכך שתהא בת ראיית נדה דווקא, אלא שעצם בעילת המצוה — לפי שדם בתולים בא עמה — מחייבת את כל דיני הנדה. ובחכמת אדם נתבארו פרטי החששא ועיקר הדין למעשה.
"הכונס את הבתולה — בועל בעילת מצוה, וגומר ביאתו ופורש מיד." כלומר: מותר לו לגמור הבעילה הראשונה, ולאחריה — פורש ממנה מיד, שמשעת הבעילה הראשונה ואילך הרי היא טמאה מחמת דם בתולים.
היסוד — "גומר ביאתו" ופרישה :
חידוש בלשון המחבר: אין אומרים שיפרוש מיד בתחילת הבעילה משעה שראתה, אלא גומר ביאתו תחילה, ואחר כך פורש מיד. וטעם ההיתר לגמור: מצות בעילת מצוה היא, ולא נאסר עליו עד שיגמרנה; ומשגמר — שוב הרי היא טמאה, ופורש לאלתר.
אופן הפרישה — באבר חי או באבר מת (ט״ז ס״ק א) :
שיטה
אופן הפרישה
מקור
הט״ז (ס״ק א)
וגומר ביאתו — ופורש באבר חי, אף שעדיין בחומו, ואינו ממתין; שכיון שכבר טמאה, אין לו לשהות עליה
ט״ז ס״ק א
הצד שכנגד
יש שדקדקו לפרוש באבר מת דווקא, כמבואר בדין הרואה דם בשעת תשמיש (סי' קפ״ה)
עיין סי' קפ״ה
זיקה לדין "נטמאתי" (סי' קפ״ה) : בסימן קפ״ה נתבאר דין האשה הרואה דם בשעת תשמיש — שאומרת "נטמאתי", והוא פורש; ונחלקו הפוסקים אם פורש מיד באבר חי או ממתין ופורש באבר מת שלא ייהנה מן הפרישה. וכאן, בבעילת מצוה, הקל המחבר שגומר ביאתו — לפי שאין כאן ראייה ודאית באמצע הבעילה אלא חששא, ועיקר הבעילה מצוה היא; ומכל מקום משגמר — פורש מיד. והט״ז דקדק שאין צריך להמתין ולפרוש באבר מת, אלא פורש מיד. ולמעשה — שאל את רבך וחתן־רב.
זוהי המחלוקת המרכזית שבסימן — מתי, אם בכלל, יש מקום להקל בלא ראיית דם.
הגהת הרמ״א
"(הגה: ויש מקילין אם לא ראתה דם (הגהות מיימוני בשם איכא מ״ד). ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק העֱרה בה ולא ראתה דם; אבל אם בא עליה ביאה ממש — צריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם (טור וב״י בשם רוב הפוסקים), ובעל נפש יחוש לעצמו.)"
שלוש מדרגות בהגהת הרמ״א :
האופן
הדין
מקור
יש מקילין — בלא ראיית דם כלל
יש מקילין אם לא ראתה דם (אף בביאה גמורה)
הגהות מיימוני בשם איכא מ״ד
הערה בלבד, בלא ראיית דם
ונהגו להקל — שאין כאן ביאה גמורה ולא ראתה דם
רמ״א בשם המנהג
ביאה ממש (אף בלא ראיית דם)
צריך לפרוש — כרוב הפוסקים, אף שלא ראתה דם
טור וב״י בשם רוב הפוסקים
שורש המחלוקת — חזקת דם בתולים מול ראייה ניכרת : היש מקילין סוברים שכל עיקר הטומאה כאן משום חששא לראייה, ובמקום שבדקה ולא ראתה — בטלה החששא, וטהורה. אבל הרוב פוסקים (וכן עיקר) סוברים שבביאה ממש אין הבדיקה מכרעת, שדם בתולים בא בודאי בביאה גמורה, ושכבת זרע מחפה אותו — ולפיכך טמאה אף בלא ראייה. והרמ״א הכריע כרוב הפוסקים בביאה ממש, והקל רק בהערה בלבד שלא ראתה דם, שאז אין החזקה שראתה.
"ובעל נפש יחוש לעצמו" : אף במקום שהקל בו הרמ״א — בהערה בלבד שלא ראתה דם — סיים שבעל נפש יחוש לעצמו, שלא לסמוך על הקולא, אלא להחמיר ולנהוג בה דיני נדה. וזהו דרך הפוסקים בגדרי דם בתולים — להעמיד את הקולא כמיצר, ולהמליץ למחמיר. וכל פרטי הדבר — אם היתה הערה או ביאה גמורה, ואם יש מקום לקולא — דקים הם ביותר, ומסורים למורה הוראה ולחתן־רב. ולמעשה — שאל את רבך.
"וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה — דהיינו הפסק טהרה ככל נדה, ובדיקת שבעה נקיים."
היסוד — צריכה הפסק טהרה, שלא כדם חימוד :
חילוק חשוב בין סימן זה לסימן קצ״ב: בדם חימוד אמר המחבר שאינה צריכה הפסק טהרה, לפי שאין שם ראייה כלל אלא חששא בעלמא. וכאן, בדם בתולים — צריכה שתפסוק בטהרה ולבדוק כל שבעה ככל נדה. וזה מורה שדם בתולים חמור מדם חימוד: שם חששא רחוקה, וכאן ראייה הקרובה לוודאי (שדרך הבעילה בדם), ולפיכך דנים בה ככל נדה גמורה הצריכה הפסק וספירה.
חקירה — מדוע כאן צריך הפסק וכאן לא : בסימן קצ״ב פטר המחבר מהפסק טהרה, וכאן הצריכו — מאי שנא ? יסוד החילוק: בדם חימוד אין לפנינו ראייה כלל, אלא חששא שמא ראתה טיפה מחמת חימוד, ואין מה "להפסיק"; אבל בדם בתולים, מאחר שדרך הבעילה הראשונה בראיית דם — דנים בה כמי שראתה ודאי, וצריכה הפסק טהרה לפתוח שבעה נקיים. נמצא שעצם החיוב בהפסק מגלה שדם בתולים קרוב לראייה ודאית מדם חימוד.
"ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה — אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד היום החמישי מבעילת המצוה."
היסוד — חשש פליטת שכבת זרע :
טעם הדבר שאינה מונה מיד: כל זמן שיכולה לפלוט שכבת זרע, אין הבדיקה מועילה, שמא תצא ותקלקל את ספירתה, או שמא הזרע מחפה על דם שראתה. ולפיכך אינה מתחלת לספור עד שיכלה זמן הפליטה. וכאן נחלקו אימתי כלה זמן זה — והמנהג הנפסק להלכה הוא יום ה' לשימושה.
יום ה' של בעילת מצוה מול יום ו' של נדה דעלמא :
המצב
תחילת המניין
מקור
נדה דעלמא ששימשה מטתה
בזמן הזה אינה מונה עד יום ו' (חשש פליטת ש״ז עד אז)
עיין סי' קצ״ו
בעילת מצוה (כלה בבעילה ראשונה)
מונה כבר מיום ה' לשימושה — ולא ממתינה ליום ו'
ט״ז ס״ק ד בשם מהר״ל מפראג
חידוש הט״ז בשם מהר״ל מפראג (ס״ק ד) : לכאורה היה ראוי שאף כלה זו לא תמנה עד יום ו', ככל נדה ששימשה בזמן הזה (סי' קצ״ו). אלא שביאר הט״ז בשם מהר״ל מפראג שיש לחלק: בבעילת מצוה — הואיל ועיקר הראייה היא דם בתולים ולא ראיית נדה גמורה, ואין כאן אלא חששא לפליטת זרע — די לה ביום ה', ואינה צריכה להמתין עד יום ו' כנדה ששימשה. ונמצא שהקילו לכלה במניין יום אחד, וזהו הלכה למעשה.
חקירה — שורש החילוק בין יום ה' ליום ו' : מהו יסוד החילוק שבין בעילת מצוה לנדה ששימשה ? נראה ששורש הספירה מיום ו' בנדה דעלמא הוא חומרא מאוחרת מפני אריכות זמן פליטת הזרע; ובכלה — מאחר שעיקר טומאתה משום דם בתולים, וזמן הפליטה אחר בעילה ראשונה אינו כאחר תשמיש של נדה גמורה — העמידוה על עיקר הדין, יום ה'. ומכל מקום פרטי המניין — אימתי ההפסק, ומאיזה יום מתחיל החשבון — דקים הם, ומסורים למורת כלה ולמורה הוראה.
"ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה — אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה, וזו מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו, ואפילו בסדין שהדם עליו."
היסוד — הרחקות ככל נדה, עם קולא אחת :
לאחר בעילת מצוה — נוהג עמה החתן בכל דיני נדה לענין הרחקה: כל ההרחקות שבין איש לאשתו נדה (סי' קצ״ה) נוהגות אף ביניהם. אלא שיש כאן קולא אחת שאינה בנדה גמורה — דין המיטה: בנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אף כשאינה בה; וכאן מותר לו לישן באותה מיטה לאחר שעמדה מאצלו, ואף בסדין שהדם עליו.
חקירה — מדוע הקילו במיטה דווקא : מאחר שנוהגים בכל הרחקות נדה — מדוע יצא דין המיטה מן הכלל ? יסוד הקולא: איסור מיטת אשתו נדה (אף כשאינה בה) הוא הרחקה משום הרגל וחיבה, לפי שמיטתה המיוחדת לה מעוררת קירוב הדעת. וכאן, בדם בתולים, אין זו מיטתה המיוחדת כנדה הקבועה, ועיקר הטומאה מן דם בתולים שאינו כראיית נדה גמורה — ולפיכך הקלו במה שהוא חומרא יתרה של הרחקה, והתירו לו אותה מיטה לאחר שעמדה.
"ואפילו בסדין שהדם עליו" : חידוש יתר — שאף הסדין שדם הבתולים עליו אינו אוסר עליו את המיטה, שלא ככתמי נדה. ומכאן ראיה שדם בתולים אינו כדם נדה לכל דבר אלא לענין הטומאה והספירה; אבל לענין חומרי המיטה והכתם — הקלו בו. וזהו שורש החילוק: דם בתולים מטמא את האשה (מספק שמא דם נדה עמו), אך אינו מטמא את הסביבה כדם נדה ודאי. ומכל מקום פרטי ההרחקות וההנהגה — מסורים לחתן־רב ולמורת כלה. ולמעשה — שאל את רבך.
אחרונים : הסדרי טהרה, החכמת אדם והערוך השולחן דנים בפרטי ההרחקות בבעילת מצוה ובקולת המיטה, ובגדרי דם בתולים אם דם נדה הוא; והאחרונים בעלי ההוראה הרחיבו במנהגי הזמן והמקום — והכל בעיקרו נמסר להוראת חכם ולהדרכת מורת כלה.