יסוד הסימן: כדי שתעלה לה ספירת שבעה נקיים ותהא ראויה לטבילה, שני תנאים יסודיים: (א) המנין מתחיל ממחרת יום שפסקה — לא מיום הפסיקה עצמו, שאותו יום אינו עולה למנין; (ב) קודם המנין צריכה הפסק טהרה — בדיקה ביום שפסקה שתפסוק בטהרה, שתדע בבירור שכלתה הראייה. ולמדנו: אין הספירה ספירה אלא אם נפתחה בטהרה ידועה — וזהו שורש כל פרשת הבדיקות שבסימן.
שורש "ספירה לטהרה" : דרשו חכמים (נדה ס״ט; ספרא) "וספרה לה" — שתהא סופרת לעצמה ימים נקיים, ובעינן שתהא הספירה לטהרה; ומכאן שבדיקת ההפסק אינה רק זהירות בעלמא אלא מכשירת הספירה: בלא הפסק בטהרה, אין כאן התחלת מנין כלל (וכמפורש בס״ה — בחזקת טמאה עד שתפסוק). הרי שהבדיקה הראשונה היא תנאי במנין, ושאר הבדיקות (של השבעה) הן קיום הספירה ושמירתה.
מקור הסוגיא — נדה ס״ח–ס״ט : דין ספירת שבעה נקיים והפסק טהרה יסודו בש״ס נדה (פרק "בנות כותים" וסביבותיו), ובדברי הראשונים (רא״ש, רשב״א בתורת הבית, רמב״ן בהלכות נדה, טור) — שביארו שיעור הבדיקות, הכלי, והסמיכות לבין השמשות. הבית יוסף ליקט שיטותיהם, וקבע המחבר שבדיקה זו תהא סמוך לבין השמשות — לכתחילה — כדי שתתברר טהרתה עד סוף היום ממש.
2. הפסק טהרה ומהותו — סמוך לבין השמשות והמוך הדחוק
זהו לב הסימן: מהותו של ה"הפסק טהרה", זמנו הראוי, ודין המוך הדחוק כשראתה יום אחד בלבד.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ב')
"ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום — צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק, ושיהא שם כל בין השמשות (הגה: ובדיעבד, אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה — אף על פי שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות — סגי. טור בשם הרשב״א, וה״ה בשם הרמב״ן, וב״י)."
החקירה — מהו "הפסק טהרה" : האם בדיקת ההפסק היא בירור בעלמא (שמברר שכבר אין דם), או מעשה המכשיר שבלעדיו אין התחלת מנין ? מן הסעיף הראשון (סמוך לבין השמשות) ומן הסעיף החמישי (בחזקת טמאה עד שתפסוק) משמע שהיא מכשירה ולא רק מבררת; ולפיכך הצריכו שתהא סמוך לבין השמשות — בסוף היום ממש — שלא תיכשל בראייה שלאחריה באותו יום.
שורש המחלוקת — מוך דחוק כל בין השמשות (הרשב״א והרמב״ן) :
שיטה
שיעור הבדיקה ביום אחד
מקור
המחבר (עיקר הדין)
הראתה יום אחד ופסקה בו ביום — צריכה מוך דחוק כל בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, ובעינן בירור גמור
מחבר ס״ב
הרשב״א והרמב״ן (בדיעבד, רמ״א)
בדקה סמוך לבין השמשות ומצאה טהורה — סגי אף בלא מוך כל בין השמשות
טור בשמם; רמ״א ס״ב
סברת המוך הדחוק : מי שראתה יום אחד בלבד טעונה זהירות יתרה — שמא הדם מצוי עדיין, ולפיכך הצריכוה מוך דחוק (תחוב היטב) הנשאר כל בין השמשות, שהוא זמן הספק; שאם תמצא טהורה לאחר כל בין השמשות, נתברר למפרע שפסקה. אבל הרשב״א והרמב״ן סברו (וכן פסק הרמ״א בדיעבד) שדי בבדיקת הפסק סמוך לבין השמשות, שהיא עצמה מבררת; ולא הצריכו את שהיית המוך אלא לכתחילה. ונמצא ההבדל ביניהם: אם המוך הוא עיקר הבירור (מחבר) או חיזוק לכתחילה (רמ״א בדיעבד).
נפקא מינה : ראתה יום אחד ופסקה, ובדקה סמוך לבין השמשות ומצאה טהורה אך לא הניחה מוך כל בין השמשות — לפי עיקר דין המחבר (לכתחילה) חסר, ולפי הרמ״א בדיעבד סגי. ועוד: בראתה שניים או שלושה ימים ופסקה — לכל השיטות די בבדיקת הפסק סמוך לבין השמשות, ואין צורך במוך כל בין השמשות (שהוא חומרת יום אחד דווקא). ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
אחרונים בגדר ההפסק (ט״ז ס״ק א–ג; ש״ך ס״ק א) : הט״ז דקדק בשיעור "סמוך לבין השמשות" ובדין המוך הדחוק, וכן הסדרי טהרה (ס״ק ב–ה) האריך בגדרי הבדיקה הזאת. הש״ך והפתחי תשובה הביאו דברי האחרונים — שראוי לבדוק קודם שקיעה ממש, ושאם עבר זמן בין השמשות ולא בדקה, יש לדון בכל מקרה לגופו. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור — תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם, ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים, ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים (הגה: ומנהג כשר הוא, כשהאשה פוסקת בטהרה — שתרחץ ולובשת לבנים; אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה — די בכך)."
היסוד — שמירת המנין מספק כתם :
לאחר הפסק טהרה, צריכה לשמור שלא יִוָּצֵר ספק שיסתור את הספירה. ולכך:
• חלוק בדוק — שלא יהא בו כתם קודם, שמא תתלה בו ספק ראייה.
• סדינים בדוקים בלילה — שלא יבוא כתם לסתור.
• לבנים ורחיצה (מנהג כשר, רמ״א) — שעל בגד לבן יתברר כל מראה, ואין בו לתלות; והרחיצה ("בית הקמטים" לפחות) מסירה שיירי הדם.
והמנין עצמו מתחיל ממחרת — שיום ההפסק אינו עולה.
מנהג הלבנים — תקנה או חובה : לשון הרמ״א "מנהג כשר" מורה שאינו מעיקר הדין אלא מנהג טוב — ללבוש לבנים ולרחוץ בשעת ההפסק. וטעמו כפול: (א) הלבן מעמיד את הבדיקה, שכל מראה יֵרָאֶה בו; (ב) הרחיצה מסירה שיירי דם שעלולים להיראות אחר כך ולעורר ספק. ולפיכך, אף שהוא מנהג, נהגו בו כל בית ישראל, ורבים מן האחרונים (סדרי טהרה, חכמת אדם) הורו שלא להקל בו אלא בשעת הדחק. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
אחרונים בדין הלבנים (פתחי תשובה ס״ק ד–ו; ש״ך) : הפתחי תשובה הביא דברי האחרונים בגדרי הרחיצה והלבנים — אם הרחיצה מעכבת או מנהג בעלמא, ומה דינה אם לא רחצה אלא פניה של מטה. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הלכות נדה) הרחיבו, ונקטו שהרחיצה התחתונה לפחות ראויה לכתחילה. וערוך השולחן (ס״ג) ביאר שכל עיקרה לברר את הטהרה ולמנוע ספיקות. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת — לכתחילה פעמיים בכל יום: אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות. ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת — לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או באחד מהאמצעים — מאחר שבדקה, עלתה לה הספירה. (ס״ה: בדקה עצמה ביום שפסקה ומצאה טמאה, ובדקה לאחר שלושה או ארבעה ימים ומצאה טהורה — הרי זו בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה, שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה, ואז מונה למחרתו. ס״ט: האשה שמרבה לבדוק — בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה — הרי זו משובחת, אף על פי שיש לה וסת קבוע.)"
שיעור הבדיקות — לכתחילה ובדיעבד :
אופן
הדין
מקור
לכתחילה
שתי בדיקות בכל יום — שחרית וסמוך לבין השמשות
מחבר ס״ד (טור בשם סה״ת)
בדיעבד
בדיקה אחת בלבד בכל השבעה (ראשון / שביעי / אמצעי) — עלתה הספירה
מחבר ס״ד
מרבה לבדוק
הרי זו משובחת, אף בעלת וסת קבוע
מחבר ס״ט
חקירה — מהו עיקר הבדיקה הנדרשת : אם בדיעבד די בבדיקה אחת בכל השבעה, נמצא שאין הבדיקה היומית מעכבת את הספירה אלא לכתחילה; ומכל מקום צריכה בדיקה בתחילת השבעה ובסופן לכל הפחות (וכמבואר בש״ך ובאחרונים). וצריך עיון: מהו השורש — האם הבדיקה מבררת שלא ראתה (וביום שלא בדקה תולין שלא ראתה), או מכשירה כל יום ? ומלשון "מאחר שבדקה עלתה לה הספירה" משמע שהבירור היחיד מעמיד את כולן בחזקת נקיים.
"בחזקת טמאה עד שתפסוק" (ס״ה) — אין מנין בלא הפסק : בדקה ביום שפסקה ומצאה טמאה, ולאחר ימים מצאה טהורה — אינה מצרפת את הימים שביניהם, אלא בחזקת טמאה עד שתעשה הפסק טהרה אמיתי, ואז מונה ממחרתו. וזה מחזק את היסוד שאמרנו (§1): אין ספירה בלא הפסק בטהרה — שכל המנין נפתח בהפסק, ובלעדיו לא חל מנין כלל, ואין הימים שבין טמא לטהור מצטרפין. ולפיכך אף "מרבה לבדוק משובחת" (ס״ט) — לרווחא דמילתא, להוסיף בירור, לא לעכב.
אחרונים בשיעור הבדיקות (ש״ך ס״ק ו–ז; ט״ז; פתחי תשובה ס״ק ז–ט) : הש״ך והט״ז דנו בבדיקה האחת שבדיעבד — שצריכה להיות סמוכה לסוף, ושראוי לכתחילה לבדוק בראשון ובשביעי. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הלכות נדה) נקטו שלכל הפחות תבדוק ביום הראשון וביום השביעי; וכן פסקו פוסקי זמננו (ערוך השולחן ס״ד–ה). ובבעלת מכה או מי שקשה לה — דנו האחרונים בהקלות. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"כל בדיקות אלו — בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה — צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן, או בצמר גפן, או בצמר לבן נקי ורך; ותכניסנו באותו מקום בעומק, לחורים ולסדקים, עד מקום שהשמש דש, ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית. (ס״ז: הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה. ס״ח: החרשת — אם שומעת ואינה מדברת או מדברת ואינה שומעת — הרי הן כפקחות; אבל אינה שומעת ואינה מדברת, וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי — צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, כדי שתהיינה מותרות לבעליהן.)"
היסוד — שלושה תנאים בכלי הבדיקה :
• לבן וישן ורך — פשתן ישן (שהוא רך ומגלה כל מראה), או צמר גפן, או צמר לבן נקי; הלובן מעמיד את הבדיקה, שכל אדמומית תֵּרָאֶה.
• עומק — עד מקום שהשמש דש — שתכניסנו לחורין ולסדקין עד המקום שאיבר הזכר מגיע, שלא יישאר דם נסתר.
• בירור המראה — תראה אם יש בו מראה אדמומית; ונבדק לאור היום (כמבואר באחרונים), שלא תטעה במראה.
"עד מקום שהשמש דש" — שיעור העומק : שיעור זה (לשון הגמרא בנדה) הוא מידת חדירת הבדיקה: עד המקום שדרך תשמיש להגיע. וטעמו: דם הנמצא במקום שאינו נבדק — אינו "ראייה" שתסתור, שאינו במקום הראוי; ולפיכך הבדיקה צריכה להגיע עד שם דווקא — לא פחות (שתחסר) ולא במשיכה כלאחר יד. ומכאן שהבדיקה דין מדוד יש לה, והאחרונים (ט״ז ס״ק ו; סדרי טהרה) האריכו בשיעור הכלי ובאופן ההכנסה.
הבודקות שאינן יכולות לבדוק (ס״ז–ח) :
המקרה
הדין
הטעם
סומא
בודקת עצמה ומראה לחברתה
היא חשה ומכניסה, אך אינה רואה המראה
חרשת (שומעת/מדברת לבד)
כפקחות — בודקת בעצמה
דעתה שלמה לבדוק ולהבחין
חרשת גמורה / שוטה / נטרפה דעתה
פקחות בודקות אותן וקובעות להן וסתות
אין בהן דעת לבדוק ולשמור
אחרונים בכלי ובבדיקה (ט״ז ס״ק ו; ש״ך; פתחי תשובה ס״ק י–י"ג) : הט״ז דקדק בתנאי הכלי (לבן, רך, ישן) ובשיעור החורין וסדקין; הש״ך וסדרי טהרה האריכו בעומק ההכנסה ובמראות. הפתחי תשובה הביא דברי האחרונים בבדיקה לאור היום ובמי שקשה לה לבדוק כראוי. ובדין הסומא והשוטה — ערוך השולחן (ס״ו–ח) והחכמת אדם ביארו את חובת ההשגחה עליהן. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"השבעה נקיים צריך שיהיו רצופים, שלא תראה דם בהם; שאם ראתה דם — אפילו בסוף יום השביעי — סתרה כל הימים, וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים (הגה: יש אומרים דבשלושה ימים ראשונים של ימי הספירה, אם מצאה כתם — אין תולין אותו להקל כבימים שלאחריהם). הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה — אם הוא תוך ו' עונות לשימושה — סותרת אותו יום; לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשימושה. (ס״י"ב: טעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה — צריכה להמתין שש עונות שלמות ואחר כך תמנה. ס״י"ג: ששמשה וראתה ופסקה ורוצה לספור — תקנח יפה יפה במוך או בבגד, או תרחץ במים חמין, להפליט כל הזרע. הגה: ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה.)"
היסוד — שלמות רצופה של שבעה נקיים :
שני יסודות בפרשה זו:
• רצופים — השבעה צריכים להיות שבעה נקיים רצופים; כל ראייה ביניהם — סותרת כל הימים, אפילו בסוף יום השביעי, וחוזרת להפסק ולמנין מחדש.
• פולטת שכבת זרע = ראייה — הזרע הנפלט אחר תשמיש דינו כראייה הסותרת אותו יום, כל זמן שהוא בתוך ו' עונות (שלושה ימים) לשימושה; ולכן אחר תשמיש אינה מתחילה למנות עד יום ה' לשימושה.
קולת הרמ״א בכתם בשלושת הימים הראשונים :
הזמן
דין הכתם
מקור
שלושה ימים ראשונים של הספירה
אם מצאה כתם — אין תולין להקל (מחמירין יותר)
רמ״א ס״י (י"א)
שאר ימי הספירה
תולין בכתם להקל ככל דיני כתמים (סי' ק"צ)
רמ״א ס״י
חקירת הפולטת — גזירה או ראייה ממש : מהו טעם הפולטת הסותרת ? אם הזרע הנפלט ראייה ממש הוא (שמתערב בו דם), או גזירה שמא תפלוט ותחשוב שטהורה ? נפקא מינה בשיעור הו' עונות: לפי שזרע מסריח ובטל לאחר שלושה ימים (כמבואר בשבת פ״ו ובנדה), קבעו ו' עונות — שלאחריהן שוב אינה פולטת זרע ראוי; ולפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשימושה, שאז עברו ו' עונות ושוב לא תפלוט. וזה מקשר את סימננו לדין בעילת מצוה (סי' קצ״ג) — ששם נתבאר אימתי מותרת לבעול וכיצד נמנות העונות.
"אין אנו בקיאין" — קולא שהפכה לחומרא : המחבר (ס״י"ג) הורה דרך לנקות הזרע (מוך, בגד, או מים חמין) ואז למנות מיד למחרת; אך הרמ״א הגיה "יש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה". כלומר: אין אנו בקיאין לנקות את כל הזרע בבירור, ולפיכך אין סומכין על הקינוח אלא ממתינים ו' עונות (יום ה'). הרי שה"אין אנו בקיאין" אינו קולא אלא חומרא: מתוך חוסר הבקיאות, נקטינן לחוש ולהמתין. וזה אופן רגיל בדברי הרמ״א — "אין אנו בקיאין" המוליד הנהגה אחידה ומחמירה (וכעין זה במראות הדמים סי' קפ״ח, ובמנין ימי הוסת).
נפקא מינה :
ראתה דם בסוף יום השביעי — סותרת הכל; חוזרת להפסק ולשבעה (מחבר ס״י).
כתם בשלושת הימים הראשונים — אין מקילין בו כבשאר הימים (רמ״א ס״י).
אחר תשמיש — אינה מתחלת למנות עד יום ה' לשימושה (ו' עונות; מחבר ס״י"א), ואין סומכין על הקינוח (רמ״א ס״י"ג).
סתירת הכתמים תלויה בדיני סימן ק"צ; ולמעשה — מראֶה / כתם בימי הספירה → שאלה לרב, ואין לתלות מדעתה.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
אחרונים בסתירה ובפולטת (ט״ז ס״ק ח–י"א; ש״ך; פתחי תשובה ס״ק י"ד–י"ח) : הט״ז והש״ך דנו בסתירת הראייה ביום השביעי ובגדרי הכתם בשלושת הימים. בענין הפולטת ו"אין אנו בקיאין" — הפתחי תשובה הביא דברי האחרונים (סדרי טהרה; חכמת אדם; ונודע ביהודה וחתם סופר בתשובותיהם בעניני נדה) בגדרי ו' עונות, יום ה', וטעות במנין. וערוך השולחן (ס״י–י"ג) ביאר את ההנהגה הנוהגת. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדיני הפסק טהרה, שבעה נקיים ובדיקות · סימן קצ״ו · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך / מורת כלה.