שולחן ערוך · יורה דעה

כיצד ללמוד רמה זו. סימן קצ״ז עוסק בזמן הטבילה — מתי, ומתי אין טובלים. כלל המחבר: אין טהרה אלא בטבילה ; הזמן לבדו אינו מטהר, והבא על נדה (או זבה, או יולדת) שלא טבלה כראוי במקוה הראוי חייב כרת, אף אחר כמה שנים. הסימן בן חמישה סעיפים (ה' סעיפים), שאפשר לעקוב אחריהם כסדרם: (1) אין טהרה אלא בטבילה ; (2) מצוה לטבול בזמנה (ליל השמיני, פריה ורביה) וקולת ליל שבת (רמ״א) ; (3) איסור לטבול ביום משום סרך בתה, וחידוש הכלות ; (4) דיני אונס (בשמיני מבעוד יום מותר, לעולם לא בשביעי) ; (5) הבדיעבד (עלתה לה טבילה, אך לא תשמש עד הלילה ותסתיר טבילתה). לרמה זו שני חלקים. (1) דעת הרב — שיטת חב״ד: יש כאן מסורת הלכתית חב״דית של ממש, שפוסק היסוד שלה בנדה הוא הצמח צדק מליובאוויטש. (2) הלכה למעשה: הפסק הכללי (בית יוסף, רמ״א, ש״ך, ט״ז, סדרי טהרה, חכמת אדם, ערוך השולחן) ופסק זמננו (טהרת הבית, שבט הלוי, בדי השולחן). אנו מביאים אך ורק עמדות אמיתיות ומבוססות ; ובמקום שפסק או מנהג חב״די מסוים אינו ידוע בוודאות, אנו מציינים זאת ברמת העיקרון — בלא להמציא לעולם תשובה, מספר או מנהג. המסקנה המעשית ברורה: זמן הטבילה, ליל שבת, החפיפה ודיני האונס הם דינים מוחשיים שלומדים ; לכן כל מסקנה (למעשה) מסתיימת בהפניה אל רבך, אל הבלנית או אל מורת כלה — את הדינים הללו לומדים מאדם, ואין פוסקים לבד ספק.

הערת שיטה (חשובה). חלק זה מציג את דרך הפסיקה החב״דית בנדה, וכאן בזמן הטבילה. יש מסורת חב״דית של פסק, שפוסק היסוד שלה בנדה הוא הצמח צדק מליובאוויטש (לחב״ד, "הצמח צדק" מציין תמיד רבי זה). אנו מציגים אותה ברמת העיקרון ; אין אנו מייחסים לצמח צדק מליובאוויטש או לרבי שום פסק מסוים, מספר תשובה או מנהג שלא נוכל לאמת. לפרטי מקרה — זמן הטבילה, ליל שבת, חפיפת ערב שבת, אונס — המנהג החב״די הוא לפנות אל רב חב״ד או דיין, והאישה אל בלנית או מורת כלה: דינים אלו לומדים, ואין מסיקים אותם לבד.

למעשה (דעת הרב). לפי מסורת חב״ד, נוהגים בעניינים אלו אחר הצמח צדק מליובאוויטש ופסקי הדינים הנמסרים בחב״ד, בחומרת האסכולה בטהרת המשפחה. ליישום היומיומי — זמן הטבילה, הטבילה בזמנה, ליל שבת, החפיפה והאונס — היוועץ ברבך (או ברב חב״ד / דיין), בבלנית ובמורת כלה: רמה זו מציגה את העיקרון, אינה פוסקת במצבך, ודינים מעשיים אלו לומדים מאדם.

למעשה (העיקרון). העיקרון: אין טהרה אלא בטבילה — הזמן אינו מטהר, והביאה על אישה שלא טבלה היא איסור כרת, אף אחר כמה שנים. הטבילה צריכה להיות כראוי, במקוה הראוי (כשרות: סימנים קצ״ח, ר״א). אך כשרות המקוה והטבילה למעשה נלמדת בפועל. למד דינים אלו אצל רבך, הבלנית או מורת כלה ; רמה זו קובעת את העיקרון, אינה מקיפה כל מצב.

למעשה (בזמנה וליל שבת). העיקרון: לטבול בזמנה (ליל השמיני) מצוה כשבעלה בעיר ; מותר לטבול ליל שבת אם לא יכלה קודם (ודוקא אם בעלה בעיר) ; ואם יכלה קודם, תלוי במנהג המקום. אך ליל שבת וחפיפת ערב שבת הם שאלה לרב — לכל מצב פרטיו. למד דינים אלו אצל רבך, הבלנית או מורת כלה, ואל תכריעי לבד לשבת.

למעשה (היום והכלות). העיקרון: הטבילה בלילה, לעולם לא ביום — אף אחר יום ז' — משום סרך בתה ; רק הכלות קודם החופה יכולות לטבול ביום, ואחר החופה דינן כשאר נשים. אך טבילת הכלה (זמנה, הכנתה) מתנהלת בהדרכה. למד דינים אלו אצל רבך, ולכלה — אצל מורת כלה או הבלנית.

למעשה (האונס). העיקרון: במקרה אונס (צנה, פחד גנבים, שערים סגורים…) יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום ; אבל לעולם לא בשביעי ביום, אף באונס. אך "מהו אונס" (נסיעה, ביטחון, שעות המקוה) נדון לפי המקרה. היוועצי ברבך, בבלנית או במורת כלה ; אין זו הכרעה שמכריעים לבד.

למעשה (הבדיעבד). העיקרון: אם טבלה ביום (בשמיני, אף בשביעי), עלתה לה טבילה — הטבילה עולה, אין חוזרים ; אך (רמ״א) לא תשמש עד הלילה, אף בשמיני, ותסתיר טבילתה עד הלילה. אך לפני מקרה ממשי (האם טבלה כראוי? מה לעשות?), אין מכריעים לבד. היוועצי ברבך, בבלנית או במורת כלה, ושמרי על הנהגת הזהירות עד הלילה.

הערת שיטה. הספרים המובאים להלן ממשיכים את עקרונות סימן קצ״ז לפסיקת ימינו. הם מובאים כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב, בלנית או מורת כלה קודם כל יישום. אנו מביאים אך ורק עמדות אמיתיות ומבוססות ; אין אנו מזכירים מספר תשובה או מנהג שלא נוכל לאמת — ובפרט במנהגי חב״ד, הניתנים ברמת העיקרון.