יסוד הסימן: לאחר שהשלימה הנידה (וכן הזבה והיולדת) את ימי טהרתה — אין היא יוצאת מטומאתה בעצם השלמת הימים, אלא בטבילה כראוי. ולמדנו שני עיקרים: (א) הזמן אינו מטהר — "אפילו אחר כמה שנים" עומדת בטומאתה עד שתטבול, ואין מנין הימים לבדו מועיל כלום; (ב) חומר האיסור — הבא עליה קודם טבילה חייב כרת, כדין הבא על הנידה ממש. וצריכה טבילה כראוי במקוה הראוי — שני תנאים: כשרות מעשה הטבילה, וכשרות המקוה.
שורש "אין טהרה אלא בטבילה" : בכל טמא, הטבילה היא המעשה המטהר, ולא הסתלקות הסיבה ולא מנין הימים; וכמו שאמרו בכל הטומאות "העריב שמשו טהור" רק לאחר טבילה. אך בנידה יש חידוש: אף שכבר פסקה לראות, וספרה שבעה נקיים והוכשרה — עדיין עומדת בכרת עד הטבילה, ואין רובו ככולו ולא קירוב הזמן מועילים. וזהו שהפליג המחבר "אחר כמה שנים" — להדגיש שאין כאן פקיעה מאליה, אלא הטבילה לבדה מתירה, וכל זמן שלא טבלה היא בטומאתה הגמורה לכל דבר.
החקירה — "מקוה הראוי" : תנאי בטבילה או דין נפרד : כלל המחבר שני תנאים — "טבלו כראוי" ו"במקוה הראוי". וצריך עיון: האם כשרות המקוה (מ' סאה, מים שאובין, זוחלין וכו') היא חלק ממעשה הטבילה, או דין עצמאי בהלכות מקואות (סי' ר״א) שמעכב את הטבילה מבחוץ ? נפקא מינה: טבלה במקוה שנמצא פסול — האם נחשב שלא טבלה כלל (וצריכה לחזור על כל סדר ההכשר), או שטבלה ורק חסר תנאי המקוה. ולעניין מעשה — כל ספק במקוה או באופן הטבילה → שאלה לרב / לבלנית. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
מקור הסוגיא — נדה ס״ז:–ס״ח. : דיני זמן הטבילה ו"שלא תטבול ביום" יסודם בש״ס נדה (פרק "תינוקת"), שם נתבארו "טבילה בזמנה מצוה", גזרת סרך בתה, ודין האונס. הראשונים (רמב״ם הל' איסורי ביאה פ״ד; רא״ש; רשב״א בתורת הבית, שער "הספירה והטבילה"; טור) ביארו את גדרי המצוה והגזרה, והבית יוסף ליקט שיטותיהם. עיקר דין סעיף א' — שאין יוצאין מטומאה אלא בטבילה — הוא יסוד מוסכם בכל הראשונים, ופירוט כשרות המקוה נתבאר בסי' ר״א, וכשרות מעשה הטבילה בסי' קצ״ח.
זהו לב הסימן בצד המעשי: מצות הטבילה בזמנה, קולת ליל שבת ותנאיה, ועקרון "אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה".
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ב')
"אם בעלה בעיר — מצוה לטבול בזמנה, שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד. (הגה: ומותרת לטבול ליל שבת [ר״ח ור' אליה וא״ז ובה״ג וסה״ת וסמ״ג בשם ר' שמואל שהנהיג כך בתו], אם לא יכלה לטבול קודם לכן, ודוקא אם בעלה בעיר, אבל בלאו הכי אסור [כן משמע בת״ה]. ואם היה אפשר לה לטבול קודם לכן — כגון שהיה אחר לידה, או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת — יש אומרים שאסורה לטבול [כדעת ב״י], וכן נהגו במקצת מקומות; אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר, ובמקום שנהגו להחמיר גם במוצאי שבת לא תטבול — דמאחר שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן, אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה [אגור ומהרי״ל].)"
היסוד — "טבילה בזמנה מצוה" ושמירת פריה ורביה :
כאשר בעלה בעיר, ויכול לקיים מצות עונה ופריה ורביה — אין לדחות את הטבילה אף לילה אחד, שכל לילה של עיכוב הוא ביטול אפשרי של פריה ורביה.
• בעלה בעיר — תנאי המצוה; שאם אינו בעיר, אין מה למהר.
• בזמנה — בלילה השמיני, מיד כשהוכשרה.
• אפילו לילה אחד — להדגיש שאין מקילין בעיכוב.
החקירה — "טבילה בזמנה מצוה" : מצוה בעצם הטבילה או הכשר לפריה ורביה : הש״ס (נדה ס״ז:) אמר "טבילה בזמנה מצוה". וצריך עיון: האם יש מצוה עצמית בעצם הטבילה דווקא בזמנה (כעין זריזין מקדימין למצוות), או שאין כאן אלא הכשר לקיום מצות פריה ורביה ועונה — שלא לבטלה ? לשון המחבר "שלא לבטל מפריה ורביה" נוטה לטעם השני; ומכל מקום נחלקו ראשונים ואחרונים אם "טבילה בזמנה מצוה" עומדת בפני עצמה אף בלא נפקות לעונה. נפקא מינה: היכן שאין צד פריה ורביה (כגון זקנה, או שאין בעלה בעיר) — האם נשאר עניין "בזמנה"; ולפיכך תלה המחבר את כל הדין ב"בעלה בעיר".
קולת ליל שבת ותנאיה (הרמ״א) :
המצב
הדין
מקור
לא יכלה לטבול קודם, ובעלה בעיר
מותרת לטבול ליל שבת
רמ״א בשם ר״ח, בה״ג, סה״ת, סמ״ג
אין בעלה בעיר
אסורה לטבול ליל שבת (אין צד מצוה)
רמ״א (מ"ת״ה)
היה אפשר לטבול קודם (אחר לידה / בא ערב שבת)
יש אומרים אסורה; וכן נהגו במקצת מקומות
רמ״א כדעת ב״י (מהרי״ו סי' מ״ח)
מקום שאין מנהג
אין להחמיר
רמ״א
מקום שנהגו להחמיר
גם במוצאי שבת לא תטבול
רמ״א (אגור, מהרי״ל)
"אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה" — שורש ההיתר וההגבלה כאחד : ההיתר לטבול ליל שבת בנוי על כך שהחפיפה (סריקה והכנת הגוף, סי' קצ״ט) צריכה להיות סמוכה לטבילה, ואין מאחרין ביניהן; ולכך, מי שלא יכלה לטבול קודם — חפפה בערב שבת וטובלת בליל שבת, שזהו זמנה הסמוך לחפיפה. אך מי שיכלה לטבול קודם (אחר לידה, או שבא הבעל מבעוד יום) — הרי הרחיקה את הטבילה מן החפיפה מדעתה, ועל כך החמירו במקצת מקומות; ואף החמירו לאסור אף במוצאי שבת — שכבר נתרחקה החפיפה. הרי שעקרון סמיכות חפיפה לטבילה הוא הציר שעליו סובב כל הסעיף — הוא המתיר ליל שבת, והוא המגביל.
נפקא מינה :
זמנה ליל שבת ובעלה בעיר ולא יכלה קודם → טובלת (רמ״א), עם חפיפה בערב שבת.
אין בעלה בעיר → אינה טובלת ליל שבת (אין צד פריה ורביה הדוחה).
יכלה לטבול קודם והרחיקה → תלוי במנהג המקום; במקום שמחמירים — אף מוצאי שבת לא תטבול.
שאלת החפיפה ביום שישי והטבילה בליל שבת/יום טוב → שאלה לרב / מורת כלה.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
אחרונים בטבילה בזמנה וליל שבת (ט״ז ס״ק ב–ד; ש״ך ס״ק ב; פתחי תשובה) : הט״ז דקדק בתנאי קולת ליל שבת ובגדרי "אפשר לה לטבול קודם", והש״ך הביא דברי האחרונים בעיקר דין טבילה בזמנה. הפתחי תשובה (בעקבות תרומת הדשן סי' רצ״ה ומהרי״ו) הביא את שורשי המחלוקת בין הנוהגים להקל לנוהגים להחמיר, ובדין החפיפה ביום ובלילה. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) האריכו בעניין "אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה", וערוך השולחן (ס״ב–ה) ביאר את ההנהגה הנוהגת. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"אסורה לטבול ביום השביעי; ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום שמיני או תשיעי — אינה יכולה לטבול ביום, משום סרך בתה (פירוש: דיבוק הבת וקרבתה לעשות כמעשה האם, שתטבול ביום כמותה, ולא תבחין שאמה לאחר שבעה טבלה ולא בשביעי עצמו). (הגה: והכלות הטובלות קודם החופה — יכולות לטבול ביום, דהא לא באין אצל החתן עד הלילה; אבל אחר החופה — דינן כשאר נשים [מהרי״ל].)"
היסוד — גזרת "סרך בתה" :
מעיקר הדין, לאחר שעברו שבעה נקיים, היה ראוי שתוכל לטבול אף ביום השמיני. אך חכמים גזרו שלא תטבול ביום כלל, ואפילו השמיני והתשיעי — משום סרך בתה:
• הבת הרואה את אמה טובלת ביום — תאמר "אף אני אטבול ביום".
• ולא תבחין שאמה טבלה לאחר שבעה נקיים, ותבוא היא לטבול ביום השביעי עצמו — שהוא יום שעדיין אינה רשאית.
ולפיכך אסרו טבילת היום לעולם — שלא תבוא לידי קלקול.
החקירה — היקף גזרת סרך בתה : גזרה זו עניינה מראית ולימוד — שלא תלמד הבת לטבול ביום השביעי. וצריך עיון בהיקפה: האם הגזרה גזרה כללית על כל טבילת יום (ולכן אף בשמיני ותשיעי, אף שאין שם חשש לעצמה), או שהיא מדודה לפי מקום החשש ? מלשון המחבר "אפילו ממתנת... עד תשיעי" משמע שהיא גזרה כללית ושוה, שלא חילקו חכמים בין יום השביעי ליום אחר — דאם תתיר ביום השמיני, סוף שתבוא הבת לטבול ביום השביעי. נפקא מינה: כל היכא שאין חשש "סרך בתה" כלל (כגון הכלות) — נתחדש שמותר ביום, כדלהלן.
חידוש הכלות (הרמ״א) — היכן שאין "סרך בתה" : הרמ״א חידש שהכלות הטובלות קודם החופה — מותרות לטבול אף ביום. וטעמו: כל הגזרה היא משום סרך בתה — שמא תלמד לטבול ביום השביעי; אבל הכלה, אף שטובלת ביום, אינה באה אצל החתן עד הלילה, ולכן אין בה החשש שתבוא לקלקול (אין בה "ביאה ביום"), ואין הבת למדה ממנה היתר אסור. הרי שהגזרה תלויה בטעמה: היכן שטעם "סרך בתה" אינו שייך — נופלת הגזרה. אך אחר החופה — דינה כשאר נשים לכל דבר, ואסורה לטבול ביום, שכבר שבה לכלל הגזרה.
הכלה — לפני החופה ולאחריה :
המצב
הדין
הטעם
כלה קודם החופה
מותרת לטבול ביום
אינה באה אצל החתן עד הלילה — אין "סרך בתה"
אשה אחר החופה / שאר נשים
אסורה לטבול ביום (אף שמיני ותשיעי)
דינן כשאר נשים — חוששין לסרך בתה
אחרונים בסרך בתה ובכלות (ט״ז ס״ק ה–ו; ש״ך; פתחי תשובה) : הט״ז ביאר את גדר גזרת סרך בתה ואת היקפה (אף בשמיני ותשיעי). בענין הכלות — הביאו האחרונים את דברי מהרי״ל, ודנו אימתי הכלה מותרת ביום ומה דינה אם תבוא אצל החתן מבעוד יום. הפתחי תשובה הביא דברי הפוסקים בגדרי החשש; וערוך השולחן (ס״ו–ז) והחכמת אדם ביארו את ההנהגה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"היכא דאיכא אונס — כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צנה, או פחד גנבים וכיוצא בו, או שסוגרין שערי העיר — יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום; אבל בשביעי לא תטבול מבעוד יום, אף על גב דאיכא אונס."
היסוד — היררכיית האונס :
במקום אונס (צינה, פחד גנבים, סגירת שערי העיר וכיוצא) — הקלו, אך לא בכל יום בשוה:
• יום השמיני — באונס, יכולה לטבול מבעוד יום (אף שבדרך כלל אסור ביום).
• יום השביעי — לעולם לא תטבול מבעוד יום, ואפילו באונס גמור.
החקירה — מדוע השמיני הותר באונס והשביעי לא : טבילת היום נאסרה משום סרך בתה (§3). ובאונס — מצינו חילוק בין שמיני לשביעי. וטעם הדבר: בשמיני, אף שטובלת ביום, כבר עברו שבעה נקיים שלמים, וטבילתה כשרה לגוף הדין — וכל האיסור היה רק משום הגזרה (סרך), שאותה הקלו במקום אונס. אבל בשביעי, אם תטבול מבעוד יום — לא כלו שבעת הימים כלל (שהיום השביעי לא נשלם), ונמצא שטבלה בתוך הספירה, וטבילתה אינה כשרה מעיקר הדין; ועל כן אין אונס מתיר — שאין כאן רק גזרה אלא חסרון בעצם הספירה. הרי שאיסור השביעי חמור מאיסור השמיני, וזהו שורש החילוק.
"אם עברה וטבלה בשמיני ביום בלא אונס — אפילו הכי עלתה לה טבילה; וכן אם עברה וטבלה בשביעי ביום — עלתה לה טבילה. (הגה: ומכל מקום לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה [ב״י בשם האגור].)"
היסוד — דיעבד מול לכתחילה :
אף שאסור לטבול ביום (§3), אם עברה וטבלה ביום — עלתה לה טבילה, ואין צריכה לחזור ולטבול:
• בשמיני ביום בלא אונס — עלתה (אף שעברה על הגזרה).
• ואף בשביעי ביום — עלתה לה טבילה בדיעבד.
ומכל מקום הרמ״א הוסיף סייג: לא תשמש עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה.
החקירה — אם עלתה אף בשביעי, היכן עיקר האיסור : בסעיף ד' למדנו שאיסור השביעי חמור (חסרון בספירה), ואילו כאן נאמר שעברה וטבלה בשביעי עלתה לה טבילה. וצריך עיון: כיצד עלתה, והרי לא כלו שבעה ימים ? ויש לומר: הטבילה ב"שביעי ביום" אינה בשעת אונס לכתחילה אלא בדיעבד, ומיירי שטבלה לאחר שכבר התחיל זמן שמועיל (סוף שביעי), או שהטבילה עצמה חלה אף שאסור היה; וזהו גדר הדיעבד — שהמעשה תופס אף שנעשה באיסור. אך משום שעדיין יש בו פגם (טבילה ביום, ובשביעי אף קודם שלמות) — הוסיף הרמ״א שלא תשמש עד הלילה.
"ותסתיר טבילתה" — סייג מדוע : הרמ״א הצריך שלא רק תמתין עד הלילה, אלא תסתיר את טבילתה מבעלה. וטעמו: שאם יידע הבעל שכבר טבלה ביום, יבוא להקל ולשמש קודם הלילה (שהרי עלתה לה הטבילה), ונמצא נכשל בביאה ביום — שהיא עיקר החשש של "סרך בתה" (אילו תשמש ביום). ולפיכך תסתיר, עד שיבוא הלילה ויהיה הכל כשורה. הרי שהסעיף משלים את הגזרה: אף שהטבילה עלתה (דיעבד), התשמיש אסור ביום, וההסתרה גודרת מפני הכשול; וזהו אופן רגיל — דיעבד בטבילה, אך לכתחילה גמורה בתשמיש.
נפקא מינה :
טבלה בשמיני ביום בלא אונס → עלתה לה טבילה; אינה חוזרת לטבול.
טבלה בשביעי ביום → אף כאן עלתה לה טבילה בדיעבד.
ובכל אופן — לא תשמש עד הלילה, ותסתיר טבילתה מבעלה (רמ״א).
למעשה — מי שטבלה ביום בטעות → שאלה לרב, אם להמתין ללילה או לחזור.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
אחרונים בדין הדיעבד (ט״ז ס״ק ח; ש״ך; פתחי תשובה) : הט״ז ביאר את גדר "עלתה לה טבילה" אף בשביעי, ואת סייג הרמ״א שלא תשמש ותסתיר. הש״ך וסדרי טהרה הביאו דברי האחרונים בגדרי הדיעבד ובחילוק שבין טבילה לתשמיש. הפתחי תשובה הביא תשובות הפוסקים במי שטבלה ביום או קודם זמנה; וערוך השולחן (ס״ט) והחכמת אדם ביארו את ההנהגה למעשה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.