הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצ״ח (מ״ח סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פתחי תשובה, סדרי טהרה
יסוד הסוגיא בש״ס :
עירובין ד'. ("חציצין" הלכה למשה מסיני) · נדה ס״ז. ("שמא דבר חוצץ", רובו ומקפיד) · מקואות פרק ט' (משנת החוצצין) · יסוד "ורחץ את בשרו — שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים"
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הקדמת הסוגיא — "כל גופה בפעם אחת" וגדר החציצה: דאורייתא ודרבנן, ומטריצת רובו ומיעוטו מקפיד ואינו מקפיד (סעיף א')
"דרך בני אדם להקפיד" — הקפדה פרטית מול כללית, וגדר ההקפדה הסובייקטיבית והאובייקטיבית
השיער — חוטים, קליעה, ונשואה — השיער כחלק מן הגוף, ודקדוקי סעיפים ב'–ו'
יסוד הסימן בנוי על שני עמודים הקשורים זה בזה: (א) "כל גופה בפעם אחת" — שכל הגוף צריך להיות מוקף במי המקוה כאחד, ולא בזה אחר זה; (ב) "שלא יהיה עליה דבר החוצץ" — שכל דבר זר החוצץ בין בשרה למים פוסל את הטבילה, "ואפילו כל שהוא". והעמוד השני נובע מן הראשון: לפי שצריכה להיות מוקפת מים כל גופה בבת אחת, כל מקום שיש בו חוצץ — אין המים מגיעין לבשר שתחתיו, ונמצא שאין כל גופה נטבלת. וגדר החוצץ אינו רק כמותי (רוב/מיעוט) אלא תלוי גם בהקפדה — דעת האדם על אותו דבר.
שורש החציצה — "ורחץ את בשרו במים" : דרשו חז״ל (עירובין ד'.; זבחים) "את בשרו — שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים", ו"חציצין" נמנו בהלכה למשה מסיני. אך גדרי החציצה — רובו ומיעוטו, מקפיד ואינו מקפיד — אינם פשוטים: יש בהם דין דאורייתא ויש בהם תקנת חכמים, וזהו עיקר עיון הסימן. והכלל המכונן הוא משנת מקוואות (פ"ט) "אלו חוצצין", שעליה נבנה הסימן כולו לפרטיו (סעיפים ב'–מ"ח).
החקירה היסודית — מטריצת רובו ומיעוטו, מקפיד ואינו מקפיד : אמרו בגמרא (נדה ס״ז., עירובין ד'., סוכה ו'.): "רובו ומקפיד עליו — חוצץ; רובו ואינו מקפיד עליו, מיעוטו ומקפיד עליו — אינו חוצץ" מן התורה. וקבעו חכמים גזרה: רובו ואינו מקפיד — גזרה אטו רובו ומקפיד; מיעוטו ומקפיד — גזרה אטו רובו ומקפיד. נמצאת המטריצה:
רובו ומקפיד → חוצץ מדאורייתא.
רובו ואינו מקפיד → חוצץ מדרבנן (גזרה אטו רובו ומקפיד).
שתי "רגליים" לחציצה דאורייתא: רוב (כמות) והקפדה (איכות/דעת); ושני הצדדים שאינם דאורייתא נאסרו מדרבנן זה אטו זה.
מחלוקת הראשונים בגדר "מקפיד" וצירוף שתי הריעותות (רשב״א · רא״ש · טור) :
השיטה
הגדר
מקור
הרשב״א (תורת הבית, בית ז')
הגדיר את גדרי "מקפיד" ו"חופה רוב הגוף" בדקדוק; ויסוד דבריו שההקפדה היא הקובעת את החשיבות של החוצץ אף במיעוט
תורת הבית הארוך
הרא״ש (הל' מקואות / נדה)
ביאר את צירוף רוב והקפדה, ואת היחס בין "חופה רוב הגוף" (אף בלא הקפדה) ל"מקפיד" (אף במיעוט)
פסקי הרא״ש
הטור (ובית יוסף)
ליקט וצירף את לשונות הראשונים, וקבע את לשון "דרך בני אדם לפעמים להקפיד" כקובעת אף בלא הקפדה בפועל
טור וב״י כאן
"חופה רוב הגוף אף בלא מקפיד" — מדוע : חידש המחבר שאם החוצץ חופה רוב הגוף — חוצץ אף שאין דרך בני אדם להקפיד עליו כלל. וצריך עיון: והרי "רובו ואינו מקפיד" אינו אלא מדרבנן ? ויש לומר: כשהדבר חופה ממש רוב שטח הגוף, אין כאן "גופה בבת אחת" כלל מבחינה מציאותית — שרוב גופה אינו במים — ולכן חוצץ מצד עצם דין "כל גופה בפעם אחת", ולא מטעם הקפדה. הרי שיש כאן שתי דרכים לפסול: דרך הכמות (רוב הגוף — חוסר בשלמות הטבילה) ודרך הדעת (הקפדה — חשיבות החוצץ).
מקור הסוגיא — עירובין ד'., נדה ס״ז., מקואות פ"ט : דין "חציצין הלכה למשה מסיני" ושיעוריהם נתבארו בש״ס (עירובין ד'., סוכה ו'.) ובמשנת מקוואות פרק ט'. הרמב״ם (הל' מקואות פ"א–פ"ב) קבע את ארבעת חלקי המטריצה כהלכה. הרשב״א (תורת הבית הארוך, בית שביעי) והרא״ש האריכו בגדרי "מקפיד", והטור והבית יוסף ליקטו ופסקו את הסעיפים כאן. הגהת הרמ״א ("לכתחילה לא תטבול אף בדברים שאינן חוצצין") מקורה בהגהות שערי דורא, ועניינה גזרה לכתחילה אטו דברים החוצצין.
זהו לב הסימן בצד העיוני: מהי ה"הקפדה" הקובעת חציצה — דעתה של אשה זו, או דעת רוב בני אדם ; וכיצד אומדים אותה הלכה למעשה.
היסוד — ההקפדה הכללית גוברת על הפרטית :
לשון המחבר מגלה שני חידושים גדולים בגדר ההקפדה:
• "אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו — חוצץ, אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה" — ההקפדה הכללית (של רוב בני אדם) מחייבת אף את מי שאינה מקפדת.
• "או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם" — אף הקפדה כללית מנצחת את אי-ההקפדה הפרטית המוחלטת.
נמצא: ההקפדה האובייקטיבית (מנהג רוב בני אדם) היא הקובעת, ולא דעתה הפרטית של אשה זו.
החקירה — מהות ה"הקפדה" : סובייקטיבית או אובייקטיבית : מהו שורש דין ההקפדה ? שני צדדים:
צד א' — סובייקטיבי: ההקפדה היא רצון הבעל — שכל דבר שדעתו עליו להסירו אינו "בטל" לגופה, ולכן חוצץ; ולפי זה היה ראוי שתלך אחר דעתה הפרטית.
צד ב' — אובייקטיבי: ההקפדה היא סימן לחשיבות החוצץ — שדבר שדרך בני אדם להקפיד עליו הוא דבר חשוב שאינו בטל, ולכן חוצץ אף בלא דעתה.
ומכרעת לשון המחבר כצד השני: "כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו — חוצץ", אף שאינה מקפדת לעולם. הרי שהמדד הוא מנהג רוב בני אדם, לא דעתה.
"מקצת בני אדם" — והקפדה לחומרא ולקולא : מצינו בסעיפים שני כיוונים. לחומרא (§1): אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד — חוצץ אף לזו שאינה מקפדת. ולקולא (§17): "צבע שצובעות הנשים על פניהן... אינו חוצץ", "וכן מי שאומנותו שוחט או קצב וידיו מלוכלכות בדם — אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים". הרי שלגבי בעל אומנות הולכים אחר מנהג בני אומנותו דווקא (קולא), ולא אחר רוב העולם; ואילו ב"דרך בני אדם להקפיד" הולכים אחר הכלל (חומרא). וצריך עיון ביישוב הכיוונים: שדין האומנות הוא שלגביו אין הדבר חשוב כלל (בטל אצלו ואצל חבריו), משא"כ דבר שכלל בני אדם מקפידים עליו — חשוב הוא בעצם, ואין אי-הקפדתה הפרטית מבטלת חשיבותו.
נפקא מינה :
דבר שרוב בני אדם מקפידים עליו → חוצץ אף למי שאינה מקפדת כלל.
בעל אומנות (שוחט, קצב, צבע) שלכלל בני אומנותו אין הדבר חשוב → אינו חוצץ (§17).
ספק אם דבר זה "דרך בני אדם להקפיד" עליו (חציצות מודרניות — לק, צבע, איפור) → שאלה לרב.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
אחרונים בגדר ההקפדה (ט״ז ס״ק א; ש״ך ס״ק א; פתחי תשובה) : הט״ז (הנושא-כלים הגדול של הסימן, על כמעט כל סעיף) ביאר את גדרי "מקפיד" ואת לשון "דרך בני אדם לפעמים להקפיד". הש״ך הקפיד בגדרי הרוב והמיעוט. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) האריכו בגדר ההקפדה הכללית והפרטית ובחילוקי בעלי אומנות; וערוך השולחן ביאר את ההנהגה הנוהגת בחציצות. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שכורכין בהם השער — לא תטבול בהם עד שתרפם; ואם הם בתוך קליעת שערה — אינו מועיל בהם רפיון (ב'). חוטין חלולין עשויין מעשה רשת — אינם חוצצין (ג'). חוטי שער — אינם חוצצין; (הגה: ואם היו מוזהבות חוצצין, דמקפדת עליהם, וכן אם היו מטונפים תחילה) (ד'). שתי שערות שקשורות כאחד קשר אחד — אינן חוצצות; ושערה אחת שנקשרה — חוצצת, והוא שתהא מקפדת עליה (ה'). שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה — חוצץ; שבראש ושבבית השחי — אינו חוצץ; ושבאותו מקום באיש — אינו חוצץ, ובאשה: בנשואה — חוצץ, בפנויה — אינו חוצץ (ו')."
החקירה המרכזית — השיער: חלק מן הגוף או דבר נפרד : דין "כל גופה בפעם אחת" — האם השיער בכלל הגוף שצריך להיטבל, או שהוא דבר נטפל ? והדבר תלוי בסוגיית "רוב שערה" (נדה ס״ז.): נחלקו אם שערה הוא כגופה ממש (וצריך טבילה לכל שערה), או שדינו קל יותר. וההכרעה: השיער טפל לגוף אך נחשב לעניין חציצה — ולכן (א) דבר הכרוך בשיער (חוטים) חוצץ, שמונע מים מן השיער; (ב) השיער עצמו, כשנדבק, נחשב כ"חוצץ" באותם מקומות שמקפידים עליהם.
ונפקא מינה גדולה: קליעה (§2) — בקליעה אין הרפיון מועיל, כי השיער הקלוע צבור והחוטים נבלעים בו, ואין המים באים אל מקום החוטים אף בריפוי; משא"כ שיער פזור.
שיער שנדבק מחמת זיעה — מטריצת המקומות (סעיף ו') :
המקום
הדין
הטעם
שכנגד הלב ובזקן
חוצץ
מקום מגולה — דרך להקפיד שיהא נקי
שבראש ושבבית השחי
אינו חוצץ
מקום מכוסה — אין דרך להקפיד
אותו מקום — באיש
אינו חוצץ
אין דרכו להקפיד
אותו מקום — באשה נשואה
חוצץ
נשואה מקפדת מפני בעלה
אותו מקום — בפנויה
אינו חוצץ
אין לה על מי להקפיד
נשואה ופנויה — הקפדה התלויה במצב האשה : חידוש גדול בסעיף ו': אותו דבר עצמו (שיער "אותו מקום" שנדבק) — בנשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ. וזהו יישום מובהק של "ההקפדה קובעת": הנשואה מקפדת מפני בעלה שיהא גופה נקי, ולכן הדבר חשוב אצלה וחוצץ; והפנויה אינה מקפדת, ואין הדבר חשוב אצלה. הרי שההקפדה כאן היא לפי מצב האשה — וזהו צד "פרטי" בהקפדה, לכאורה כנגד הכלל ד§2 שהולכים אחר רוב בני אדם. ויש ליישב: ב"אותו מקום" כלל הנשואות מקפידות וכלל הפנויות אינן מקפידות, ונמצא שאף כאן הולכים אחר הכלל — אלא שהכלל מתחלק לפי שתי קבוצות (נשואות / פנויות). זהו "מקצת בני אדם" המוגדר לפי מעמד.
ראשונים ואחרונים בדיני השיער (רשב״א בתוה״ב; רא״ש; ר״ן; ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה) : הרשב״א (תורת הבית) והר״ן (בשם הרשב״א, §5) ביארו דין "שתי שערות שנקשרו". הרא״ש (בהלכות נדה) ביאר דין החפיפה והקליעה. הט״ז (ס״ק ב–ו) דקדק בכל פרטי השיער, ובחילוק נשואה/פנויה. הפתחי תשובה (העשיר ביותר בסימן זה) הביא תשובות אחרונים בדיני קליעה, פאות וקשרי שיער. בעניין "קליעות שערות הנעשות בלילה" (§6 ברמ״א, מן המרדכי בשם ראבי״ה) — אינן חוצצות מחמת הסכנה שבהסרתן. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"לפלוף שחוץ לעין — חוצץ אפילו לח; ושבעין — אינו חוצץ; ויבש (שהתחיל להוריק) — חוצץ (ז'). דם יבש שעל המכה — חוצץ, וריר שבתוכה — אינו חוצץ (ט'). רטיה שעל המכה — חוצצת (י'). צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר — חוצץ; כנגד הבשר — אינו חוצץ; ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר — חוצץ; ולפי שאינן יכולות לכוין — נהגו הנשים ליטול צפרניהן בשעת טבילה (י"ח). הצפורן עצמה — אינה חוצצת (כ'). השירים והנזמים והטבעות — אם רפויים אינם חוצצים, ואם מהודקים חוצצים (כ"ג)."
החקירה — "יבש חוצץ ולח אינו חוצץ" : גדר הדבק המתבטל : חוט שני עובר בסעיפים: דבר לח (דם, ריר, דיו לח, רוב הטיט) אינו חוצץ, ויבש חוצץ. וטעם הדבר: כל זמן שהוא לח — נמחה במים ובטל אגב טבילה, ואין מקפידים עליו; אך משנתייבש הוא דבר עומד בפני עצמו וחוצץ. וזהו גדר נוסף בחציצה: לא רק "מקפיד" ו"רוב", אלא קביעות הדבר — דבר שעתיד להמחות במים אינו "חוצץ" שכן המים מגיעין לבשר. ומכל מקום הרמ״א (§14) חידש: "מיהו אם היא מקפדת — אפילו בדבר לח חוצץ" (מרוקח ומרדכי) — שההקפדה גוברת אף על הלחות.
"שלא כנגד הבשר" וצפורן — ומנהג נטילת הצפרניים : דקדק המחבר (§18) בין צואה שתחת הצפורן כנגד הבשר (אינו חוצץ — שאין דרך להקפיד שם, ובטל לבשר) לשלא כנגד הבשר (חוצץ — מקום מגולה הוא). אך כיון "שאינן יכולות לכוין" מה נקרא כנגד הבשר — נהגו ליטול הצפרניים בשעת טבילה, להסיר את הספק מעיקרו. ומכאן (הרמ״א, §20) דין חמור: "אם צפורן אחת נשארה ולא נטלה — צריכה טבילה אחרת". וצריך עיון: והרי הצפורן עצמה אינה חוצצת (§20 רישא) ? אלא שמאחר שכבר נהגו ליטול — הצפורן שלא ניטלה נעשית כדבר שמקפדת עליו (כיון שמנהגה ליטול), והרי "דרך בני אדם להקפיד" — וחוצצת. הרי שהמנהג עצמו יוצר הקפדה.
תכשיטים — רפוי מול מהודק (סעיף כ"ג) :
המצב
הדין
הטעם
שירים, נזמים, טבעות — רפויים
אינם חוצצים
המים נכנסים תחתיהם
אותם תכשיטים — מהודקים
חוצצים
אין המים נכנסים, ומקפדת עליהם
טבעת אף רפויה (למעשה)
נהגו להסיר הכל לכתחילה
גזרה אטו מהודק; ושמא תקפיד
נפקא מינה :
דבר לח (הנמחה במים) → אינו חוצץ, אלא אם כן מקפדת עליו (§14 רמ״א).
צפורן שלא ניטלה — מאחר שנהגו ליטול → צריכה טבילה אחרת (§20 רמ״א).
תכשיט מהודק (טבעת, שעון) → חוצץ; ולמעשה מסירים הכל לכתחילה.
חציצות מודרניות (לק, ציפורניים מלאכותיות, עדשות מגע, סתימות) → כל אחת שאלה לרב.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
אחרונים בדיני הגוף (ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה; סדרי טהרה; חכמת אדם) : הט״ז ביאר את גדרי "כנגד הבשר", "יבש ולח", ומנהג נטילת הצפרניים. הש״ך וסדרי טהרה הביאו דברי האחרונים בצפורן, רטיה ותכשיטים. הפתחי תשובה הביא תשובות רבות (חציצות, צפרניים, תכשיטים, סתימות שיניים). החכמת אדם (הל' נדה) וערוך השולחן סידרו את הכללים למעשה, ולעניין הרפואי — האחרונים דנו ברטיה, תפרים, ותותבות שבגוף. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
"צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ... ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה (כ"ד). אם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטים ונמצא בהם דבר חוצץ — לא עלתה לה טבילה (כ"ה). נתנה שערה בפיה או קרצה שפתותיה או קפצה ידה — לא עלתה לה טבילה (כ"ז). צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה... שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים (מ'). אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים — חוצצין (מ"ג)."
החקירה — בית הסתרים: ביאת מים או ראויה לביאת מים : דין גדול נחלק בו: בית הסתרים (קמטים, בית השחי וכד') — אין צריך שיבואו בו המים בפועל, אלא שיהיה ראוי לביאת מים, היינו שלא יהא בו חוצץ. וזהו מה שאמר (§43): "אף על פי שאינם צריכים שיכנסו בהם המים — צריכים שיהיו ראויים, ולא יהא בהם דבר חוצץ". הרי שיש חילוק יסודי בין גלוי הגוף (צריך ביאת מים ממש — ולכן שערה בפה או קמיצת יד פוסלת, §27) לבית הסתרים (די בראוי לביאת מים). וטעם החילוק: בית הסתרים אין דרך מים לבוא שם בטבעם, ולכן הקלו בו ל"ראוי"; אבל מקום גלוי — צריך מגע מים ממש.
"צריך להעמיד על גבה" — הבלנית ושיער הצף (סעיף מ') : חידש המחבר שצריך להעמיד על גבה אשה גדולה (יתירה מבת י"ב ויום) בשעת טבילה, "שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים". וזהו שורש דין הבלנית: השיער הצף על פני המים — חציצה הוא (שאין כל גופה, ובכלל שערה, במים). ואם אין מי שתעמוד, או בלילה — תכרוך שערה בחוט רפוי או שרשרת חלולה. הרי שעצם דין "כל גופה בפעם אחת" (§1) מוליד את כל סדר הבלנית: הבדיקה שאין שיער צף ושאין חוצץ — היא קיום מעשי של תחילת הסימן. ומכאן יסוד תפקיד הבלנית עד היום: הבדיקה הסופית במקוה.
אחרונים בסדר הטבילה (ט״ז; ש״ך; הרא״ש; פתחי תשובה; סדרי טהרה) : הרא״ש (§24 — "ואין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה") יסד את סדר ההכנה. הט״ז ביאר את גדרי בית הסתרים ו"ראוי לביאת מים". הש״ך וסדרי טהרה הביאו דברי האחרונים בחפיפה ובבדיקה. הפתחי תשובה הביא תשובות בעניין הבלנית, השיניים, והבדיקה. החכמת אדם (הל' נדה) וערוך השולחן סידרו את כל סדר החפיפה והטבילה כהלכה למעשה — והוא יסוד תורת הבלנית בימינו. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
"נדה שטבלה בלא כוונה — כגון שנפלה לתוך המים, או שירדה להקר — הרי זו מותרת לבעלה. (הגה: ויש מחמירין ומצריכין אותה טבילה אחרת [ב״י בשם רשב״א ור' ירוחם ורוקח והגהות אשיר״י], ויש להחמיר לכתחילה.)"
היסוד — "טבילה צריכה כוונה" : ספיקא דרבוותא :
האשה שטבלה בלא כוונת מצוה — נפלה למים או ירדה להתקרר — האם עלתה לה טבילה ?
• המחבר — "הרי זו מותרת לבעלה": טבילה אינה צריכה כוונה; ובלבד שנכנס כל גופה למים כראוי.
• יש מחמירין (רשב״א, ר' ירוחם, רוקח, הגהות אשיר״י) — צריכה כוונה, ולכן צריכה טבילה אחרת.
• הרמ״א — "ויש להחמיר לכתחילה": מכריע להחמיר רק לכתחילה, ובדיעבד עלתה.
החקירה — שורש מחלוקת "כוונה בטבילה" : זהו ענף של "מצוות צריכות כוונה" — אך בטבילה יש צד מיוחד. שני צדדים:
צד המחבר (אינה צריכה כוונה): טבילה אינה "מעשה מצוה" אלא הסרת מציאות הטומאה — וכיון שנכנסה למים והוסרה הטומאה בפועל, טהורה, בין נתכוונה בין לא; כמו טבילת כלים שאינה צריכה כוונה.
צד יש מחמירין (צריכה כוונה): יש בטבילת אדם מעשה גברא — שהאדם פועל את טהרתו, וצריך כוונת מעשה; ולפי זה הנופלת למים לא "טבלה" אלא "נטבלה" באונס.
"נפלה" מול "ירדה להקר" — שני אופני חוסר כוונה : דקדק המחבר בשני ציורים: נפלה (חוסר כוונה גמור — אונס) וירדה להקר (כוונת מעשה — להתקרר — אך לא כוונת מצוה). ויש בזה דקות: לדעת המחבר אף בנפלה עלתה — שאין צריך כוונה כלל; ולדעת יש מחמירין, אף ב"ירדה להקר" לא עלתה — שאין כאן כוונת טבילה אלא כוונת קירור. ונפקא מינה בין הציורים לשיטות הממצעות שבאחרונים: יש שחילקו ש"ירדה להקר" (שיש בה כוונת מעשה כלשהו וטבלה כל גופה) קלה מ"נפלה" (שאין בה כוונת מעשה כלל). ולמעשה — סוגיה זו מורכבת, ותלויה אף אם יש לה צד צורך, ולכן שאלת רב.
נפקא מינה :
בדיעבד — נפלה או ירדה להקר וטבל כל גופה → לדעת המחבר עלתה; מותרת לבעלה.
לכתחילה — הרמ״א: יש להחמיר ולטבול טבילה אחרת (בכוונה).
מי שטבלה ונסתפקה אם כיוונה, או טבלה לקירור → שאלה לרב אם לחזור ולטבול.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים ב"כוונה בטבילה" (רשב״א בתוה״ב; ר' ירוחם; רוקח; הגהות אשיר״י; ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה) : ה"יש מחמירין" הם הרשב״א (תורת הבית), ר' ירוחם, הרוקח והגהות אשיר״י, שהביאם הבית יוסף. הט״ז והש״ך ביארו את גדר הספק ואת הכרעת הרמ״א "להחמיר לכתחילה". הפתחי תשובה הביא תשובות אחרונים בדיני טבילה בלא כוונה, ובמי שטבלה לרחיצה או קירור. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) ביארו את ההנהגה למעשה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
יבש חוצץ ולח אינו (אם מקפדת — אף לח); נטילת צפרניים
ס״י"ג–כ"ב
תכשיטים, שיניים, בית הסתרים
מהודק חוצץ; חציצת שיניים; הדחת בית הסתרים
ס״כ"ג–כ"ח
סדר הטבילה והבלנית
שיעור המקוה, אופן השחיה, "צריך להעמיד על גבה", אבק רגליה, כינים
ס״כ"ט–מ"ז
טבילה בלא כוונה
נפלה / ירדה להקר — עלתה; ויש מחמירין, ולהחמיר לכתחילה
ס״מ"ח
טבלה — מחלוקות וגדרים מרכזיים בסימן
נושא
שיטה / צד א'
שיטה / צד ב'
מהות ה"הקפדה"
אובייקטיבית — חשיבות החוצץ (מנהג רוב בני אדם) ⇐ הכרעת המחבר
סובייקטיבית — רצון/דעת האשה
שיער "אותו מקום" שנדבק
נשואה — חוצץ (מקפדת מפני בעלה)
פנויה / איש — אינו חוצץ
דבר הדבק על הגוף
יבש — חוצץ
לח (נמחה) — אינו חוצץ; ואם מקפדת — אף לח חוצץ
בית הסתרים
די ב"ראוי לביאת מים"
מקום גלוי — צריך ביאת מים ממש
טבילה בלא כוונה (§48)
מחבר — אינה צריכה כוונה; מותרת לבעלה
רשב״א, ר' ירוחם, רוקח — צריכה כוונה (להחמיר לכתחילה)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא ומשנה : מקוואות פרק ט' (משנת "אלו חוצצין") · עירובין ד'. וסוכה ו'. ("חציצין הלכה למשה מסיני", רובו ומקפיד) · נדה ס״ז. ("שמא דבר חוצץ", רוב שערה) · יסוד "ורחץ את בשרו — שלא יהא דבר חוצץ"
ראשונים : רש״י · רמב״ם (הל' מקואות פ"א–פ"ב) · רשב״א (תורת הבית הארוך, בית שביעי — שער "החציצה") · רא״ש · ר״ן · מרדכי (הל' נדה) · ראבי״ה · טור · בית יוסף
אחרונים : רמ״א · ט״ז (טורי זהב — הנושא-כלים הגדול של הסימן) · ש״ך · פתחי תשובה · סדרי טהרה · חכמת אדם (הל' נדה) · ערוך השולחן · רוקח · הגהות שערי דורא