סימן זה בנוי כהמשך ישיר לסימן הקודם (החציצה): שם נתבארו הדברים החוצצים, וכאן נתבאר מעשה ההכנה המסיר אותם — היא החפיפה. ושלושה מעשים כלולים בהכנה: (א) רחיצה והדחה — "להדיח בית השחי ובית הסתרים" ו"לחוף כל גופה"; (ב) סירוק — "לסרוק שער ראשה יפה במסרק" שלא יידבקו השערות; (ג) עיון ובדיקה — "לעיין בעצמה ובבשרה ובודקת כל גופה". ויסוד כולם — שלא יישאר דבר החוצץ בין בשרה למים בשעת הטבילה, וזהו קיומו המעשי של "כל גופה בפעם אחת" שבסימן הקודם.
החקירה היסודית — חפיפה: רחיצה או בדיקה : מהו עיקר ה"חפיפה" — מעשה הרחיצה (לרכך ולהסיר את הטינופת), או מעשה הבדיקה (לוודא שאין חוצץ) ? והדבר נפקא מינה גדולה:
צד א' — החפיפה היא רחיצה: עיקרה לחוף ולשטוף במים, ולסרוק את השיער שלא יסתבך; והבדיקה היא דין נלווה.
צד ב' — החפיפה כוללת בדיקה: "ובודקת כל גופה" הוא חלק מגוף החפיפה, ו"עיון הגוף הוא דבר תורה" (לשון המחבר §8).
ולשון המחבר מגלה ששתיהן צריכות — אך הן דינים נפרדים: ולכן בבדיעבד (§8) חילק המחבר בין מי ש"לא חפפה כלל" (לא עלתה) למי ש"חפפה ולא עיינה" — שאף היא לא עלתה, ש"עיון הגוף הוא דבר תורה". הרי שהחפיפה (רחיצה) והעיון (בדיקה) הם שני דינים, וכל אחד מעכב בפני עצמו.
"במים ולא בשאר משקין" — גדר הרחיצה (סעיף א') : דקדק המחבר (ומקורו מהרי״ק שורש קנ״ט) שהדחת בית הסתרים תהיה במים דווקא, ולא בשאר משקין. וצריך טעם: אם עיקר ההדחה להסיר את הטינופת, מה לי מים מה לי משקה אחר ? אלא שכאן מתגלה שהחפיפה אינה רק "ניקוי" אלא הכשר לטבילה: שכל עיקרה שלא יישאר דבר זר על הבשר; ושאר משקין עצמם דבר זר הם, ועלולים להידבק ולחצוץ — ולכן דווקא מים, שהם בני מין המקוה ואינם חוצצים. נמצא שדין "במים" אינו פרט צדדי אלא נובע מעצם מהות החפיפה כהכשר.
מקור הסוגיא — נדה ס״ז:, מהרי״ק שורש קנ״ט, רמב״ם : יסוד דין החפיפה בגמרא נדה ס״ז: ("אשה חופפת ביום וטובלת בלילה...") ובתקנת עזרא (בבא קמא פ"ב.) "שתהא אשה חופפת וטובלת". המהרי״ק (שורש קנ״ט — מקור מרכזי לסימן זה) ביאר את דין ההדחה במים ואת סדר החפיפה. הרמב״ם (הל' מקואות פ"ב) ביאר את החפיפה והבדיקה. הטור והבית יוסף ליקטו ופסקו את הסעיפים כאן. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
החקירה — שיעור החפיפה: ניקוי או הכשרת השיער לטבילה : מדוע נפסל הנתר ("טפל") אף שהוא מנקה יותר מן המים ? אלא שמתבאר כאן שורש החפיפה במקום שיער: עיקרה שלא יסתבך השיער — שאם יסתבך, אין המים באים אל מקום החיבור והשיער חוצץ (כמבואר בסימן הקודם בקליעה). ולכן:
מים קרים — מסבכין את השיער → אסור.
מים חמין (ואפילו חמי חמה) — מרככין ואין מסבכין → כשר.
נתר/טפל ואהל — מחתכין ומסבכין השיער → אסור.
הרי שמדד הכשרות אינו "כמה ניקה" אלא "האם השיער נשאר פתוח ובלתי מסובך" — שזהו הכשר לביאת מים. וזהו טעם דברי הרמ״א: בדיעבד אם חפפה בנתר וראתה שאין שערותיה מסובכות — שרי, שהרי הושג עיקר התכלית.
היין לחולה — בדיקת המציאות קודמת לדין (הרמ״א) : חידוש גדול ברמ״א: אשה שציוו הרופאים לחוף ביין, "יש לשאול לרופאים אם היין מסבך... ואם אין הרופאים בקיאין — יש לאשה לנסות לעצמה תחילה". הרי שהדין כאן תלוי במציאות: אין איסור עצמי ביין, אלא חשש שמא יסבך; ומשנתברר (ע"י רופא או ניסוי) שאינו מסבך — הותר. ומכאן יסוד גדול: כל "המסבכים השיער" שנמנו בסעיף אינם רשימה סגורה אלא אומדן מציאותי — וכל חומר נבחן לפי תוצאתו על השיער. וזהו צד נוסף בחקירה: החפיפה היא דין תכליתי (שיהא השיער ראוי) ולא דין צורני (חומר מסוים).
נפקא מינה :
חפיפת השיער במים חמין (לכתחילה), ולא בקרים שמסבכים (מחבר ס״ב).
חמרי חפיפה מודרניים (שמפו, מרכך) → נבחנים אם משאירים השיער פתוח ובלתי מסובך; שאלה לרב / בלנית.
אשה שמטעמי רפואה אינה יכולה לחוף כדרכה → שאלה לרב (כדין היין ברמ״א).
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בחומרי החפיפה (רמב״ם; ריב״ש; מהרי״ק; ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה) : הרמב״ם (פירוש המשנה פ"ב דכלים) זיהה את ה"נתר" וה"טפל"; הריב״ש הביא לעז ("גריד״א"). המהרי״ק (שורש קנ״ט) הוא מקור היתר הרמ״א בדיעבד. הט״ז והש״ך דקדקו בגדרי "מסבך השיער". הפתחי תשובה הביא תשובות אחרונים בחמרי חפיפה ובחפיפת חולה. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) סידרו את ההנהגה למעשה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
היסוד — "אין מרחיקין החפיפה מן הטבילה" :
לכתחילה החפיפה צריכה להיות סמוך לטבילה ממש. וטעם הדבר: ככל שירבה הזמן בין החפיפה לטבילה, יגדל החשש שמא נתלכלכה או נדבק בה דבר חוצץ שוב לאחר החפיפה.
ולכן המנהג הכשר: להתחיל לחוף מבעוד יום, ולהמשיך עד שתחשך — כדי שלא יהא הפסק בין סוף החפיפה לטבילה; ואף שכבר חפפה — תיקח מסרק לבית הטבילה ותסרוק שם שוב, סמוך ממש לטבילה.
הזיקה לסימן הקודם — "אין מרחיקין" וההכשר : דין "סמוך לטבילה" הוא ענף של עקרון רחב בדיני טהרה — שאין מרחיקין את ההכשר מן המעשה הנעשה על ידו (וכעין זה מצינו בדיני ההכנה לטבילה בסביבות סימן זה). וטעמו כפול: (א) צד חשש — שמא נתחדש חוצץ; (ב) צד קיום — שהחפיפה היא הכשר הטבילה, ויפה כוחה כשהיא צמודה לה. ולפי צד הקיום מובן יותר "המנהג הכשר" לסרוק שוב בבית הטבילה — שאין זה רק חשש בעלמא, אלא השלמת ההכשר סמוך למעשה הטבילה ממש.
נפקא מינה :
לכתחילה — לחוף סמוך לטבילה, ובמנהג הכשר מבעוד יום עד שתחשך (מחבר ס״ג).
גם לאחר שחפפה — לסרוק שוב בבית הטבילה סמוך לטבילה.
בשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או בלילה → מותר, ובלבד שתחוף כראוי ולא תמהר (רמ״א ס״ג).
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בדין הסמיכות (נדה ס״ז:; רמב״ם; בית יוסף; ט״ז; ש״ך; סדרי טהרה) : יסוד "חופפת ביום וטובלת בלילה" בגמרא נדה ס״ז:. הבית יוסף (בשם הפוסקים והרמב״ם פ"ב דמקואות) הוא מקור היתר החפיפה בלילה בשעת הדחק (הגהת הרמ״א). הט״ז ביאר את "המנהג הכשר" ואת דין הסמיכות. הש״ך, הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) סידרו את ההנהגה. ערוך השולחן ביאר את המנהג הנוהג. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
4. זמן החפיפה בשבת ויום טוב — "תרי קולי בהדדי לא מקילינן"
החקירה — סדר הקדימה: צורך הטבילה מול שלמות החפיפה : הסעיפים ד'–ז' פותרים התנגשות: החפיפה רוצה להיות סמוך לטבילה (§3) וביום (שאז נוח לחוף), אך הטבילה זמנה בלילה, ויש שאי אפשר לחוף בלילה (שבת/יו"ט). וההכרעה משתנה לפי המקרה:
טבילה במוצ"ש (אי אפשר לחוף בשבת) → תחוף בליל טבילתה (מוצ"ש), אף שאינו ביום (§4).
טבילה בליל שבת → תחוף ביום (ערב שבת), אף שאינו סמוך ממש (§5).
יו"ט / שני ימים טובים → תחוף בערב שבת / יום רביעי, ותקשור שערותיה שלא יתבלבלו (§6).
הרי שלעיתים מרחיקין החפיפה מן הטבילה (כדי לחוף ביום), ולעיתים חופפין בלילה — לפי איזו קולא ניתנת לוותר עליה.
היסוד — "תרי קולי בהדדי לא מקילינן" (סעיף ז') :
זהו כלל יסודי בהוראה: כשיש שתי קולות נפרדות — אין לצרפן יחד במעשה אחד.
המקרה: יש מקום שיראין לטבול בלילה (סכנה), ורוצים גם לטבול ביום וגם לחוף מבעוד יום (ערב שבת). אך זה מצריך שתי קולות בבת אחת:
• קולא דסרך בתה — להתיר טבילה ביום (ולא בלילה כדינה).
• קולא דהרחקת חפיפה מטבילה — להתיר חפיפה רחוקה מן הטבילה.
וכל אחת לבדה אולי הותרה — אך שתיהן יחד "לא מקילינן".
גדר "תרי קולי" — צירוף ספקות מול צירוף קולות : יש לדקדק: "תרי קולי בהדדי לא מקילינן" אינו ככלל "ספק ספיקא" (שמצרפין שני ספקות להקל). שם מצרפין שני ספקות במציאות, שכל אחד מרבה הסתברות; וכאן אנו מצרפין שתי הנהגות מקילות (סרך בתה + הרחקת חפיפה), שכל אחת היא ויתור על דין לכתחילה, ואין בהצטרפותן שום בירור — אלא ערימת קולות זו על זו. וזהו טעם הכלל: קולא שניתנה בשעת הדחק לצורך מסוים, אין להושיט אותה לצורך קולא נוספת, פן יתרחק המעשה כליל מן ההנהגה הראויה. ולכן במקום שיראין לטבול בלילה — תטבול ביום (קולא אחת), אך תחוף סמוך (לא תצרף קולת הרחקת החפיפה).
נפקא מינה :
טבילה במוצאי שבת → חופפת בליל מוצ"ש; ומנהג יפה לרחוץ היטב ערב שבת ולחזור ולחוף מעט (מחבר ורמ״א ס״ד).
טבילה בליל שבת → חופפת ביום (ערב שבת) (מחבר ס״ה).
יום טוב / שני ימים טובים → חופפת ערב החג, וקושרת שערה; ונזהרת בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טינופת (מחבר ורמ״א ס״ו).
במקום שיראין לטבול בלילה → אין מצרפין קולת טבילה ביום עם קולת הרחקת החפיפה (מחבר ס״ז) — שאלה לרב.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בזמן החפיפה (טור; רא״ש; סמ״ג; ספר התרומה; ט״ז; ש״ך; סדרי טהרה) : הטור הוא מקור "מנהג יפה" לרחוץ ערב שבת ולחזור ולחוף מוצ"ש (הגהת הרמ״א §4). דין הזהירות בימים שבין החפיפה לטבילה — מן הרא״ש, הסמ״ג וספר התרומה (הביאם הב"י, §6). הט״ז (ס״ק על §7) ביאר את גדר "תרי קולי בהדדי". הש״ך, הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) ביארו את ההנהגה בשבת ויו"ט. ועיין לעיל סימן קצ״ז (אם לא חל טבילתה במוצ"ש אם תוכל לטבול במוצ"ש). ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
5. בדיעבד — חפיפה שאינה סמוכה; כל הגוף מול בית הסתרים
החקירה המרכזית — כל הגוף מול בית הסתרים: צריך ביאת מים או ראוי : זהו לב הסימן בצד העיוני. נחלקו דיני הגוף לשני אופנים, וההבדל ביניהם נובע משורש דין הטבילה:
שאר כל הגוף (המקומות הגלויים) — צריך ביאת מים ממש; ולכן צריך עיון קודם הטבילה (שלא יחצוץ דבר), ו"עיון הגוף דבר תורה".
בית הסתרים (קמטים, בית השחי) — אין צריכים לביאת מים, אלא די שיהיו ראויים לביאת מים (שלא יהא בהם חוצץ).
ונפקא מינה גדולה לבדיעבד (§9): בשאר הגוף, אם לא עיינה קודם — לא עלתה (שמא היה חוצץ שמנע ביאת מים); אבל בבית הסתרים — אם לא עיינה קודם, ועיינה אחר הטבילה ולא מצאה דבר — עלתה, שהרי אין צריך ביאת מים אלא ראוי, והעיון שלאחר מכן מברר שהיו ראויים.
"לא חפפה כלל" מול "חפפה ולא עיינה" — שני עיכובים (סעיף ח') : דקדק המחבר בשלושה ציורי בדיעבד: (א) חפפה ועיינה ביום וטבלה בליל יום אחר — עלתה, אף שלא היה סמוך לטבילה; (ב) לא חפפה כלל — לא עלתה אף שעיינה; (ג) חפפה במקום שיער ולא עיינה שאר גופה — לא עלתה, "שעיון הגוף דבר תורה". ומכאן מבואר היטב יסוד הסימן (§1): החפיפה (רחיצת והכשרת השיער) והעיון (בדיקת הגוף שלא יחצוץ) הם שני דינים נפרדים המעכבים, וכל אחד מעכב את הטבילה בפני עצמו — שזה דין השיער וזה דין הגוף שהוא "דבר תורה".
היסוד — "סמוך לטבילה" קולא היא, ועיכוב העיון דין הוא :
מן ההשוואה בין §3 ל§8 מתברר חידוד: דין "סמוך לטבילה" אינו אלא לכתחילה — ובדיעבד עלתה אף בחפיפה רחוקה (חפפה ביום וטבלה ליל יום אחר).
אבל עצם החפיפה והעיון אינם קולא — אלא מעכבים: מי שלא חפפה כלל, או לא עיינה גופה, לא עלתה לה טבילה אף בדיעבד.
נמצא: הזמן (סמיכות) הוא הידור לכתחילה; המעשה (חפיפה ועיון) הוא עיכוב גמור.
נפקא מינה :
חפפה ועיינה ביום וטבלה ליל אחר → עלתה בדיעבד (מחבר ס״ח).
לא חפפה כלל, או חפפה ולא עיינה גופה → לא עלתה, ש"עיון הגוף דבר תורה" (מחבר ס״ח).
בית הסתרים שלא עיינה קודם, ועיינה אחר הטבילה ולא מצאה דבר → עלתה (מחבר ס״ט).
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בדין הבדיעבד (נדה ס״ו:–ס״ז:; רמב״ם; רא״ש; ט״ז; ש״ך; סדרי טהרה) : יסוד "עיון הגוף דבר תורה" ובדיני בית הסתרים — בגמרא נדה (ס״ו:–ס״ז:) וברמב״ם (הל' מקואות פ"ב). הרא״ש ביאר את דיני החפיפה והעיון. הט״ז (הנושא-כלים הגדול של הסימן) ביאר את חילוקי הבדיעבד ואת "צריך ביאת מים" מול "ראוי". הש״ך, הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) סידרו את הדינים למעשה; וערוך השולחן ביאר את ההנהגה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
6. חציצה שנמצאה אחר הטבילה — "תולין במין שנתעסקה בו"
החקירה — "תולין": ספק חציצה והכרעתו בחזקה : כשנמצא דבר חוצץ בעלייתה מן המקוה, יש ספק מתי נדבק: אם קודם הטבילה (חצץ — לא עלתה) או אחריה (לא חצץ — עלתה). וכיצד מכריעין את הספק ? בשני כלים:
חזקת חפיפה ובדיקה (§10) — כיון שחפפה ועיינה היטב קודם, יש לה חזקה שלא היה עליה כלום בשעת טבילה; ולכן אם נמצא, תולין שנדבק אחר הטבילה — ובלבד שטבלה בתוך עונה שחפפה (סמוך).
תולין במין שנתעסקה בו (§11) — אם לאחר הטבילה נתעסקה באותו מין שנמצא, תולין שמשם בא — ולכן אינה צריכה טבילה אחרת.
הרי שה"תולין" בנוי על חזקה (חפפה ובדקה) בצירוף סיבה קרובה (המין שנתעסקה בו אחר טבילה) — ובלעדי החפיפה הקודמת אין תולין כלל (§11 סיפא).
"בתוך עונה" ומחלוקת המחבר והרמב״ם (סעיף י') : דקדק המחבר: רק אם בתוך עונה שחפפה — טבלה, אינה צריכה טבילה אחרת; ואם בשתי עונות (חפפה ביום וטבלה בתחילת הלילה — הגהת הרמ״א) — צריכה. אך הביא המחבר דעת הרמב״ם (וכן רבינו ירוחם): "בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת, אלא שזו אינה צריכה לחזור ולחוף וזו צריכה". נמצאת מחלוקת:
השיטה
בתוך עונה
בשתי עונות
המחבר (סתם)
אינה צריכה טבילה אחרת
צריכה טבילה אחרת
הרמב״ם ור' ירוחם
צריכה טבילה אחרת (בלא חפיפה)
צריכה טבילה אחרת (עם חפיפה)
ושורש המחלוקת: עד כמה החזקה (חפיפה ועיון) מועילה לתלות — לדעת הסתם, בתוך עונה החזקה גמורה ופוטרת; ולרמב״ם, סוף סוף נמצא חוצץ ויש ריעותא, ולכן צריכה טבילה אחרת על כל פנים.
בית הסתרים ב"תולין" — קולא יתירה (סעיף י"ב) : שוב חוזר חילוק כל הגוף מול בית הסתרים (כב§9): בשאר הגוף, "אין תולין" אלא אם נתעסקה אחר טבילה במין הנמצא וחפפה קודם. אבל בבית הסתרים (§12): אף אם לא עיינה אותם קודם טבילה, ולא אחר טבילה, עד שנתעסקה בדבר החוצץ — ואחר כך נמצא בהם מאותו המין — תולין להקל. וטעם הקולא היתירה: בית הסתרים אינם צריכים ביאת מים אלא ראויים — ולכן אף ריעותא קלה (חציצה שנמצאה) נתלית בקלות במין שנתעסקה בו, שאין כאן חשש שמנע ביאת מים אלא חשש "ראוי" בלבד.
היסוד — גבול ה"תולין": נתעסקה בחוצצין בין חפיפה לטבילה (סעיף י"ג) :
עד כאן ראינו מתי תולין להקל. אך יש גבול:
מי שחפפה, ובין החפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין (או נתנה לבנה תבשיל הראוי להידבק) — לא עלתה, אף שבדקה מיד אחר טבילה ולא מצאה דבר, "שאני אומר בעלייתה מן המים נפל ממנה".
מיהו (הגהת הרמ״א): אם בדקה עצמה קודם הטבילה (אחר העסק) וראתה שלא נדבק בה דבר — אינה צריכה טבילה אחרת. וזהו גדר ה"תולין" המדויק: תולין לטובה רק כשיש חזקת בדיקה סמוך לטבילה; משנתעסקה בחוצצין אחר הבדיקה — נסתלקה החזקה.
נפקא מינה :
נמצא חוצץ בעלייתה ובתוך עונה שחפפה טבלה → לדעת הסתם אינה צריכה טבילה אחרת; ולרמב״ם — צריכה (מחבר ס״י).
נתעסקה אחר הטבילה במין שנמצא (וחפפה קודם) → תולין בו, ואינה צריכה טבילה אחרת (מחבר ס״י"א).
בית הסתרים → תולין להקל אף בלא עיון קודם (מחבר ס״י"ב).
נתעסקה בחוצצין בין חפיפה לטבילה → לא עלתה; אלא אם בדקה עצמה קודם הטבילה (מחבר ורמ״א ס״י"ג).
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים ב"תולין" (רמב״ם; ר' ירוחם; רשב״א; הגהות שערי דורא; מרדכי; ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה; סדרי טהרה) : הרמב״ם (הביאו הב"י, §10) ורבינו ירוחם הם בעלי השיטה ש"בין כך ובין כך צריכה טבילה אחרת". מקור היתר הרמ״א ב§13 (בדקה קודם — אינה צריכה) — הגהות שערי דורא, המרדכי, והב"י בשם הרשב״א. הט״ז (י"ב נושא-כלים בסימן) ביאר את דיני "תולין" ו"בתוך עונה". הש״ך, הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) סידרו את ההלכה. הפתחי תשובה הביא תשובות אחרונים בחציצה שנמצאה אחר הטבילה. ועיין לעיל סימן קצ״ח (דיני החציצה). ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
גמרא ומשנה : נדה ס״ו:–ס״ז: ("אשה חופפת ביום וטובלת בלילה", "עיון הגוף", בית הסתרים) · בבא קמא פ"ב. (תקנת עזרא "שתהא אשה חופפת וטובלת") · מקואות פ"ח–פ"ט (חציצה ובית הסתרים) · יסוד החפיפה כהכשר הטבילה
ראשונים : רש״י · רמב״ם (הל' מקואות פ"ב; פירוש המשנה כלים פ"ב) · מהרי״ק (שורש קנ״ט — מקור מרכזי) · ריב״ש · רא״ש · רבינו ירוחם · רשב״א · מרדכי · סמ״ג · ספר התרומה · טור · בית יוסף
אחרונים : רמ״א · ט״ז (טורי זהב — הנושא-כלים הגדול של הסימן) · ש״ך · פתחי תשובה · סדרי טהרה · חכמת אדם (הל' נדה) · ערוך השולחן · הגהות שערי דורא
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדיני חפיפה ובדיקת בית הסתרים · סימן קצ״ט · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.