סימן זה — חותם הלכות נדה — קצר בלשונו (סעיף אחד) אך עמוק בעיונו, שכן הוא מעמיד שתי שאלות יסוד בברכת המצוות שאינן מתיישבות זו עם זו: (א) אימתי תברך — האם קודם הטבילה (כדין "עובר לעשייתן"), או לאחר הטבילה ; (ב) באיזה אופן תברך — שהרי גופה מגולה, ו"לבו רואה את הערוה" אסור בברכה. וכל שיטה ושיטה בסעיף מכרעת את שתי השאלות יחד: דעת המחבר — קודם, ובחלוקה ; דעת הרמ״א בשם הראשונים — אחר, מכוסה במים. הרי שעיקר הסימן הוא איזון בין שני עקרונות: כלל "עובר לעשייתן" מצד אחד, ודין הכבוד והצניעות שבברכה מצד שני.
החקירה היסודית — מה דוחה את מה: "עובר לעשייתן" או "ערוה" : שני כללים מתנגשים בברכת הטבילה, וכל ראשון הכריע לאחד מהם:
צד א' — "עובר לעשייתן" עיקר (שיטת המחבר): הברכה צריכה לקדום למצוה, ולכן תברך קודם שתטבול ; ובעיית הגילוי נפתרת בכך שעודה בחלוקה (מלובשת), או בכך שתכנס למים עד צוארה ותעכרם.
צד ב' — חשש הברכה בגילוי עיקר (בה״ג, רש״י, רמב״ן): כל זמן שלא טבלה היא טמאה, ואין הברכה ראויה ; ועוד שאין לברך עד שתוכל לברך כראוי במקום מכוסה — ולכן תברך אחר הטבילה, בעודה במים, מכוסה.
ושורש המחלוקת: האם מעמדה כ"נדה / טמאה" קודם הטבילה מעכב את הברכה (ואז יש לאחרה), או שדין "עובר לעשייתן" גובר וניתן לסדר את הברכה קודם תוך פתרון בעיית הגילוי.
"כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה" — דקדוק לשון המחבר : דקדק המחבר בלשונו לקבוע את הרגע: לא קודם פשיטת הבגדים (שעדיין אינה עומדת בפני המצוה), ולא לאחר שפשטה כל מלבושיה (שאז היא ערומה ו"לבו רואה את הערוה"), אלא דווקא "כשעומדת בחלוקה" — ברגע הביניים: כבר פשטה בגדיה ועומדת לטבול (סמוך למצוה — "עובר לעשייתן"), ועדיין מכוסה בחלוק (אין בעיית גילוי). הרי שהמחבר ביקש לקיים את שני העקרונות כאחד — סמיכות הברכה למצוה וגם כיסוי — וזהו "חלון" מדויק שבו שתי הדרישות מתקיימות.
מקור הסוגיא — פסחים ז:, ברכות כד., בעל הלכות גדולות : יסוד "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן" — פסחים ז: (וברכות). דין "לבו רואה את הערוה — אסור [בקריאת שמע ובברכה]" — ברכות כד.. שיטת הברכה לאחר הטבילה — מן הטור בשם בעל הלכות גדולות (בה״ג), וכן הביא בשם רש״י ורמב״ן. הבית יוסף ליקט את השיטות והכריע כברכה קודם (בחלוק), והרמ״א הגיה כמנהג אשכנז (אחר, מכוסה). ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
לשון המחבר: "כְּשֶׁעוֹמֶדֶת בַּחֲלוּקָהּ תְּבָרֵךְ... וְתִפְשׁוֹט חֲלוּקָהּ וְתִטְבּוֹל" — היינו קודם הטבילה, כדין "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן". ולעומתו הרמ״א: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תְּבָרֵךְ עַד אַחַר הַטְּבִילָה" — שיטת בעל הלכות גדולות, רש״י ורמב״ן, שבטבילה אין מברכין עובר לעשייתה, אלא לאחריה.
החקירה — מדוע טבילה שונה משאר מצוות בעניין "עובר לעשייתן" : לכאורה דין הטבילה ככל המצוות, שמברכין עליהן עובר לעשייתן (קודם קיומן) — וכשיטת המחבר. ומדוע יסברו בה״ג, רש״י ורמב״ן שהטבילה יוצאת מן הכלל ומברכין עליה לאחר מעשה ? בשני יסודות:
יסוד א' — מעמד ה"קודם" (עדיין נדה / טמאה): קודם הטבילה עדיין היא בטומאתה, ואין זה כבוד הברכה לאומרה בעודה טמאה ; ועיקר "וצונו על הטבילה" הוא על הטהרה הבאה על ידה — והטהרה אינה אלא לאחר שטבלה. ולכן הברכה ראויה אחר — כשכבר נטהרה.
יסוד ב' — הטבילה מתחילה ונגמרת ברגע אחד: בטבילה אין שהות לברך "עובר" בעודה מקיימת, שאם תברך קודם שתכנס למים — עדיין לא התחילה כלל, ואם תכנס — נטהרה כבר ; ובדומה לדין טבילת גר (שמברך לאחר הטבילה, לפי שקודם לכן עדיין אינו ישראל) — אף כאן הברכה לאחר, כשהותרה הטומאה.
ולעומת זה סובר המחבר: דין "עובר לעשייתן" עומד בעינו, ומעמד הטומאה אינו מעכב — שהרי כל מצוה שבאה להסיר מצב, מברכין עליה קודם הסרתו ; ולכן תברך קודם, ובלבד שתפתור בעיית הגילוי.
טבילת נדה מול טבילת גר — האם אחת הן : יש לדקדק בהשוואת בה״ג: בטבילת גר נאמר בפירוש שמברך לאחר שטבל, שקודם הטבילה אינו בכלל "אשר קדשנו במצותיו" (שעדיין נכרי). אך בטבילת נדה — האשה ישראלית גמורה אף בטומאתה, ובת מצוה היא ; ואם כן מה הדמיון ? אלא שני חילוקים: (א) לדמיון — אף כאן "וצונו על הטבילה" עניינו הטהרה הנגמרת בה, ולכן הברכה לאחריה ; (ב) לחילוק — ולכן יש שלא השוו, וסברו (כמחבר) שבנדה הברכה כשאר מצוות, קודם, שהרי היא בת חיוב מתחילה. ובזה תלויה ההכרעה בין המחבר לרמ״א.
נפקא מינה :
למחבר (מנהג ספרד) — מברכת קודם הטבילה, בעודה בחלוקה (כדין עובר לעשייתן).
לרמ״א (מנהג אשכנז) — מברכת אחר הטבילה, בעודה במים (שטבילה שאני).
שכחה לברך קודם (לדעת המחבר) → תברך אחר שתכנס עד צוארה במים — ומנהגה לפי עדתה ; שאלה לרב / בלנית.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים ב"עובר לעשייתן" (פסחים ז:; בה״ג; רש״י; רמב״ן; טור; בית יוסף; ט״ז; ש״ך) : יסוד "מברך עליהן עובר לעשייתן" — פסחים ז:. שיטת הברכה לאחר הטבילה (וכטבילת גר) — בעל הלכות גדולות, רש״י ורמב״ן (הביאם הטור). הבית יוסף ביאר את טעמי השיטות והכריע לברך קודם. הט״ז (ס״ק על הסימן) והש״ך ביארו את גדר "עובר לעשייתן" בטבילה ואת מנהג הברכה. הפתחי תשובה הביא תשובות אחרונים בזמן הברכה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
3. לבו רואה את הערוה / ברכה בגילוי — הכיסוי והמים העכורים
לשון המחבר: "כְּשֶׁעוֹמֶדֶת בַּחֲלוּקָהּ תְּבָרֵךְ... וְאִם לֹא בֵּרְכָה — אָז תְּבָרֵךְ לְאַחַר שֶׁתִּכָּנֵס עַד צַוָּארָהּ בַּמַּיִם, וְאִם הֵם צְלוּלִים — עוֹכַרְתָּן בְּרַגְלֶיהָ וּמְבָרֶכֶת" — שלוש דרכי כיסוי: בחלוק, או במים (עד צואר), או בעיכור המים שלא ייראה גופה. וכן הרמ״א: לאחר הטבילה "מְכַסָּה עַצְמָהּ בְּבִגְדָּהּ אוֹ בַּחֲלוּקָהּ וּמְבָרֶכֶת".
היסוד — "לבו רואה את הערוה" וגדר הכיסוי בברכה :
דין הוא שאסור לברך כשגופו מגולה ולבו רואה את הערוה (ברכות כד.). ומכאן בעיית ברכת הטבילה: האשה ערומה לצורך הטבילה, ואיך תברך ?
ולכן הצריכו הפוסקים כיסוי, ושלוש דרכים בו: (א) חלוק — מלבוש על גופה ; (ב) מים עד הצואר — שהמים מכסים הערוה (וקיימא לן שמים מועילים לכסות לעניין זה) ; (ג) עיכור המים — אם המים צלולים והגוף נראה בהם, עוכרתן ברגליה (מעכירה ומלכלכת המים) עד שלא ייראה.
נמצא ש"לבו רואה את הערוה" הוא המנוע של כל פרטי הסעיף — הוא שכופה את החלוק, את כניסת המים עד הצואר, ואת עיכור המים הצלולים.
"עוכרתן ברגליה" — מים עכורים ככיסוי, או רחיצה אסורה : יש לעיין: והרי המים העכורים אינם מסתירים את הגוף ממש כבגד, ואינם אלא מטשטשים הראייה — ובמה נחשבים כיסוי ? אלא שמתבאר כאן שגדר הכיסוי לברכה אינו הסתרה גמורה אלא שלא תהא הערוה גלויה ונראית לעין — וכיון שהמים עכורים אין הגוף נראה, וסגי. ועוד יש לדקדק: דין "עוכרתן" נאמר רק כששכחה לברך קודם ומברכת אחר במים — שאז המים הם כסותה ; אבל לכתחילה (למחבר) תברך בחלוקה, שהוא כיסוי מעולה יותר. הרי שיש מדרגות בכיסוי: חלוק (מעולה) → מים עד צואר → מים עכורים (לעת הצורך).
נפקא מינה :
אין מברכין על הטבילה ערומה ומגולה — אלא בכיסוי (חלוק או מים).
מברכת במים → עד צוארה ; ואם המים צלולים → עוכרתן ברגליה ומברכת.
למנהג אשכנז (רמ״א) → לאחר הטבילה מכסה עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת — בצניעות.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בברכה בגילוי (ברכות כד.; בה״ג; טור; בית יוסף; ט״ז; ש״ך; פתחי תשובה; סדרי טהרה) : דין "לבו רואה את הערוה" — ברכות כד.. גדר הכיסוי בברכת הטבילה — מן הראשונים (בה״ג, הטור והב"י). הט״ז ביאר את עניין "עוכרתן ברגליה" ואת גדר הכיסוי במים. הש״ך והפתחי תשובה הביאו את דברי האחרונים בברכה בגילוי. הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) סידרו את ההנהגה למעשה במקוה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
4. שיטת בעל הלכות גדולות, רש״י ורמב״ן — לברך אחר הטבילה
הגהת הרמ״א: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תְּבָרֵךְ עַד אַחַר הַטְּבִילָה (טור בשם בעל הלכות גדולות, ורש״י ורמב״ן) וְכֵן נוֹהֲגִים: שֶׁלְּאַחַר הַטְּבִילָה בְּעוֹדָהּ עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ הַמַּיִם — מְכַסָּה עַצְמָהּ בְּבִגְדָּהּ אוֹ בַּחֲלוּקָהּ וּמְבָרֶכֶת" — היינו: טובלת תחילה (בלא ברכה), ואחר שעלתה (או בעודה במים) מכסה עצמה ומברכת, ושבה וטובלת.
החקירה — מהו הטעם לאחר את הברכה: הטהרה או הצניעות : שיטת בה״ג, רש״י ורמב״ן לברך לאחר הטבילה — בשני טעמים, ונפקא מינה ביניהם:
טעם א' — מצד הטהרה: כל זמן שלא טבלה עדיין היא טמאה, ואין הברכה ראויה ; הברכה על הטהרה הבאה ע"י הטבילה — ולכן לאחריה (וכטבילת גר). לפי טעם זה, עיקר הקפידא בזמן (מעמד הטומאה).
טעם ב' — מצד הצניעות והכבוד: אין לברך בעודה עומדת לטבול ערומה ; ולכן תברך אחר, כשהיא מכוסה בבגדה בעודה במים. לפי טעם זה, עיקר הקפידא באופן (הכיסוי).
ומלשון הרמ״א "וכן נוהגים... מכסית עצמה בבגדה" נראה ששני הטעמים מצטרפים בהנהגה: גם אחר הטבילה (טהרה) וגם מכוסה (צניעות).
"בעודה עומדת בתוך המים" — מדוע לא לאחר שעלתה לגמרי : דקדק הרמ״א שתברך בעודה עומדת בתוך המים ולא לאחר שיצאה והתלבשה לגמרי. וצריך טעם — אם הטעם משום הטהרה, הרי כבר נטהרה משעלתה ; ואם משום צניעות, הרי לבושה תיטיב לכסות מן הבגד הרטוב במים. אלא שמבואר כאן עניין נוסף: רצו שהברכה תהא סמוכה למצות הטבילה ככל האפשר — שאם תמתין עד שתתלבש לגמרי, נתרחקה הברכה מן המעשה (ויש כעין "עובר לעשייתן" אף לכיוון השני — סמיכות). ולכן: מיד לאחר הטבילה, בעודה במים, מכסה עצמה ומברכת — סמוך למצוה ובצניעות כאחד.
נפקא מינה :
למנהג אשכנז (רמ״א) → טובלת תחילה בלא ברכה, ואחר הטבילה בעודה במים מכסה עצמה ומברכת.
הברכה בעודה במים (לא לאחר שיצאה והתלבשה) — סמוך לטבילה ובכיסוי.
המנהג הרווח כיום ברוב הקהילות (ספרד ואשכנז כאחד) → לברך לאחר הטבילה הראשונה, מכוסה במים, ולשוב ולטבול — הבלנית מורה.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים בברכה אחר הטבילה (בה״ג; רש״י; רמב״ן; טור; בית יוסף; ט״ז; ש״ך; סדרי טהרה; ערוך השולחן) : שיטת הברכה לאחר הטבילה — בעל הלכות גדולות, רש״י ורמב״ן (הביאם הטור, והרמ״א הגיהה כמנהג). הבית יוסף הביא וביאר את השיטה (אף שהכריע כברכה קודם). הט״ז והש״ך ביארו את מנהג הברכה לאחר הטבילה ואת "בעודה במים". הסדרי טהרה והחכמת אדם (הל' נדה) ביארו את ההנהגה ; וערוך השולחן ביאר את המנהג הנוהג. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.
שתי ההנהגות, ושורש המחלוקת : כל ההכרעות שבסעיף נחלקות לשני מנהגים, וכל מנהג מכריע את שתי שאלות היסוד (אימתי, ובאיזה אופן) כאחד:
הנושא
מנהג ספרד (מחבר)
מנהג אשכנז (רמ״א)
אימתי תברך
קודם הטבילה ("עובר לעשייתן")
לאחר הטבילה ("טבילה שאני")
היכן עומדת בשעת הברכה
על שפת המקוה, בחלוקה
בתוך המים, לאחר הטבילה
הכיסוי
חלוק (ובדיעבד: מים עד צואר / עכורים)
מכסה עצמה בבגדה או בחלוקה
שורש השיטה
כלל "עובר לעשייתן" גובר
בה״ג, רש״י, רמב״ן — אחר הטהרה
ושורש המחלוקת אחד: האם מעמד ה"קודם" (עדיין נדה / טמאה) מעכב את הברכה — לרמ״א מעכב (ולכן אחר), ולמחבר אינו מעכב (ולכן קודם, ככל המצות).
הכרעת הבית יוסף והמחבר — מדוע לא חשש לטומאה : הבית יוסף, אף שהביא שיטת בה״ג ורש״י ורמב״ן, הכריע (וכן בשו"ע) לברך קודם — וצריך ביאור מדוע לא חשש לטעם "עדיין טמאה". אלא שסבר שדין "עובר לעשייתן" הוא כלל גמור בכל המצות, ומעמד הטומאה אינו פוגם בברכה — שהרי כל ברכת מצוה שעניינה הסרת מצב (כטבילה, כביעור חמץ וכיוצא) מברכין עליה בעודו במצב הקודם ; וטבילת גר שאני, שקודם הטבילה אינו ישראל כלל ואין עליו שם מצוה — מה שאין כן נדה, שהיא ישראלית בת מצוה אף בטומאתה. ולכן הכריע המחבר כשאר המצות — קודם.
היסוד — להלכה ולמעשה: שני המנהגים, ופשרת ההנהגה הרווחת :
מן הצד ההלכתי שתי שיטות לפנינו: ספרד — קודם, בחלוק ; אשכנז — אחר, מכוסה במים.
ולמעשה — המנהג הרווח כיום ברוב בתי הטבילה (לבני ספרד ואשכנז כאחד) הוא לטבול תחילה, ולאחר הטבילה הראשונה, בעודה במים מכוסה, לברך, ולשוב ולטבול — שיש בכך משום חשש לשתי השיטות יחד ופתרון בעיית הגילוי.
והכל לפי מנהג עדתה והוראת רבותיה — ועל כן הבלנית / מורת הכלה מנחה את הזמן המדויק.
נפקא מינה :
בן ספרד → כמנהג עדתו (קודם, בחלוק, או כהנהגת הרווחת) ; בן אשכנז → אחר, מכוסה במים.
בעת ספק במנהג → ההנהגה הרווחת (לברך אחר הטבילה הראשונה, מכוסה במים, ולשוב ולטבול).
הזמן המדויק והאופן → הבלנית / מורת כלה מורה, לפי עדתה והוראת רבותיה.
ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה / הבלנית.
ראשונים ואחרונים במנהג הברכה (בה״ג; רש״י; רמב״ן; טור; בית יוסף; רמ״א; ט״ז; ש״ך; סדרי טהרה; חכמת אדם; ערוך השולחן) : שתי השיטות — המחבר (קודם, בחלוק) מול הרמ״א בשם בה״ג, רש״י ורמב״ן (אחר, מכוסה). הבית יוסף ליקט והכריע לברך קודם. הט״ז (הנושא-כלים העיקרי כאן) והש״ך ביארו את שני המנהגים ואת ההנהגה למעשה. הסדרי טהרה, החכמת אדם (הל' נדה) וערוך השולחן סידרו את המנהג הרווח. הפתחי תשובה הביא תשובות אחרונים בזמן הברכה ובאופנה. ולמעשה — שאל את רבך / מורת כלה.