הארוך שבסימני יורה דעה — שבעים וחמישה סעיפים. אינו עוסק אלא בדבר אחד, והוא עוסק בו מכל צדדיו : באילו תנאים מים מטהרים. לא הניקיון די בו ולא הריבוי (« ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה » — שו״ע יו״ד ר״א:א) : צריך ארבעים סאה של מים מכונסים, שאינם שאובים, שאינם זוחלים ואינם כלואים בכלי. ומכאן יוצאות תשע תנועות הסימן — מקור המים, הכלי, השאיבה, ההמשכה, החיבור, הטבילה והספק (שולחן ערוך יורה דעה ר״א — ע״ה סעיפים).
« אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ׳ סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:א)
« ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים » (שו״ע יו״ד ר״א:ג)
אין האשה יוצאת מידי טומאתה ברחיצה במרחץ — ואפילו נשפכו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה — עד שתטבול את כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם ארבעים סאה. ואותן ארבעים סאה, אומר סעיף ג, צריך שלא יהיו שאובים.
שולחן ערוך יורה דעה ר״א:א ור״א:גשלב 01
שבעים וחמישה הסעיפים בלשונם, אחד אחד, עם ביאור : שיעור ארבעים הסאה, ההבדל שבין מעיין למי גשמים, השאיבה וסף שלושת הלוגין, מהו כלי, ההמשכה, ההשקה, הטבילה עצמה ושמונת סעיפי הספק. ואחריהם אוצר המילים המועמד פעם אחת, ארבע מאות וארבע כניסות האפרכסת מובאות אחת לאחת עם מראה מקומן, הרמב״ם הלכות מקואות, ערוך השולחן ושבעה מקרים מעשיים שבימינו.
📖 ללמודשלב 02
פלפול : השאיבה מן התורה או מדברי סופרים, ומדוע שאלה זו מושלת בשיעור ההשקה — כשערה או כשפופרת הנאד ; זריעת הרא״ש, המבארת מדוע אין אלף סאין שאובין פוסלים מקוה שנתקיים ; קושיית הט״ז בדלי הנקוב ותשובת הרמב״ן הקטועה ; ההמשכה על גבי מה (הראב״ד, הרוקח) ; הספק והחזקה, ומדוע סעיף ס״ז וסעיף ע״א משיבים זה לזה בלא לסתור ; וקריאת ערוך השולחן בש״ך ס״ק י״ז.
📖 ללמודשלב 03
שבעים וחמישה הסעיפים מסודרים לפי מנגנון — המים ומקורם, השיעור, הכלי, החיבור וההשקה, ההמשכה, הזחילה, הטבילה, הספק — עם טבלת אב השומרת על סדר הספר כדי למצוא סעיף לפי מספרו. טבלת השיעורים (ארבעים סאה, שלושה לוגין, שפופרת הנאד, שלושה טפחים, כ״א סאה), כללי זהב, מכשולים קבועים ורשימת בדיקה של מקוה.
📖 ללמודשלב 04
קו הפסיקה של הסימן : מה נקוט (ארבעים סאה, שאינם שאובים, עמידת המים), מה מנהג (מקוה מחומם, טבילה בנהר) ומה מובא לפני הרב קודם החפירה (נקיבת חבית קבועה, ההמשכה, החיבור). הש״ך, הט״ז, נקודות הכסף, הפתחי תשובה, הרמב״ם וערוך השולחן, כל אחד עם מראה מקומו — וההפניה הקבועה אל הרב ואל הממונה על המקוה.
📖 ללמודמקוה כשר הוא ארבעים סאה לפחות — אמה על אמה ברום שלוש אמות, ולפי חשבון סעיף א ארבעים וארבעה אלף ומאה ושמונה עשרה אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע — של מים מכונסים, שגוף שלם מתכסה בהם בבת אחת. ושלושה פסולים מוציאים אותו מכשרותו : שלא יהיו שאובים (סעיף ג), שלא יהיו בתוך כלי (סעיף ו), ואם באו מן הגשמים ולא ממעיין — שלא יהיו זוחלים (סעיף ב). בניית מקוה ושמירתו נעשות תחת מרות הרב ; עמוד זה מביא את המקור ואינו בא במקום הוראה.
מים שיד אדם תלשתם מן הקרקע בקבלם בכלי. כל זמן שאין במקוה ארבעים סאה, שלושה לוגין שאובים די בהם לפוסלו (סעיף ט״ו) ; ומשנתקבצו ארבעים סאה, שוב אין השאיבה פוסלת. והרמ״א בסעיף ג קובע את החילוק המושל בכל השאר : מקוה שכולו שאוב פסול מן התורה וספיקו לחומרא ; ומיעוטו שאוב אינו אלא מדרבנן וספיקו לקולא. והרמב״ם סובר שאף כולו שאוב אינו אלא מדברי סופרים (הלכות מקואות פרק ד הלכה ב).
סעיף ה קובע שכל הימים דין מעיין להם, ולפיכך מטהרים אף בזחילה. ובנהר מחלק סעיף ב : כל זמן שמימי המעיין מרובים — מטהר בזחילה ; ואם רבו מי הגשמים — אינו מטהר אלא באשבורן, במקום שהמים עומדים. המחבר מורה להחמיר ; והרמ״א מביא את מנהג המקילים במקומות שאין בהם מקוה, « ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב). וערוך השולחן מוסיף את התנאי המעשי : נהר ממש שאינו פוסק, ולא אגם המתייבש. וכל מקרה נחתך עם הרב.
סעיף ע״ה מביא האוסר — להטיל יורה של חמין למקוה כדי לחממו — והט״ז נותן את הטעם בחמש מילים : גזירת מרחצאות, שמא יבואו לטבול במרחץ. והרמ״א מביא את המקילים, כותב שיש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, ומעיר שבחמי טבריה מותר לכולי עלמא. וערוך השולחן כותב שבכל מדינותיו זה כמה דורות מחממים את המקוה — בחמין או במכונה — ואין לפקפק בזה. זהו המנהג בכל מקום בימינו, והוא נשען על שורה זו.