סימן ר״א אינו סימן של לימוד בלבד : הוא כתב הכמויות של מבנה הנבנה ונשמר. עמוד זה מסדר את היוצא ממנו בשלושה טורים — מה שנקוט לכל הדעות, מה שהוא מנהג שהפוסקים סומכים עליו, ומה שאינו נחתך בלא הרב.
מקורות : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״א · ש״ך · ט״ז · נקודות הכסף · באר היטב · פתחי תשובה · רמב״ם הלכות מקואות · ערוך השולחן יו״ד ר״א
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
עמוד זה אינו היתר. מקוה מתוכנן, נבנה, מתמלא ונשמר תחת מרות רב הבקי בכך, ושימושו נקבע עם הרב, הבלנית ומורת הכלה. הבא להלן מציג את קו המקורות — לשונם, מראי מקומם, ומה שהשאירו פתוח. ואין שום מסקנה שבעמוד זה הכשר לבריכה שבפועל.
1. מה שנקוט, בלא מחלוקת
שלושה תנאים, ואין חולק עליהם. וכל מחלוקת הסימן בדרגתם ובתקנותיהם, ולעולם לא בהם.
(1) ארבעים סאה, וכל הגוף בבת אחת. אין הרחיצה מטהרת, ויהא ריבוי המים אשר יהיה :
« אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ׳ סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:א׳) והשיעור מדוקדק — חסר כל שהוא ופסול, ואינו משתנה לפי הגוף (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ג) :
« אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב״י. ופשוט הוא ואפי׳ גופה קטן שמתכסה בפחות ממ׳ סאה אין טביל׳ עולה בו עד שיהא מ׳ סאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
(2) שלא יהיו המים שאובים, ושלא יהיו בתוך כלי.
« ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים » (שו״ע יו״ד ר״א:ג׳)
« צריך שלא יהיו מ׳ סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים » (שו״ע יו״ד ר״א:ו׳)
(3) מי גשמים אינם מטהרים אלא בעמידה ; והמעיין מטהר אף בזחילה.
« מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים) מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב׳)
« מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב׳)
והסף המושל במעשה : כל זמן שאין ארבעים סאה, שלושה לוגין שאובים פוסלים ; ומשנתקבצו — שוב אין שאיבה פוסלת (שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו).
« אבל כל זמן שאין במקוה מ׳ סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג׳ לוגים מים שאובים פסלוהו » (שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו)
2. הבנייה — סדר הפעולות, ואינו ניתן לתיקון
מה שהסימן אומר בבנייה עומד על ארבע שורות, וכל אחת מכריעה תוכנית.
ההמשכה. מים שאובים שנמשכו על הקרקע שוב אינם פוסלים, ובלבד שרוב ארבעים הסאה כשר כבר :
« אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי׳ חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי׳ את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ד) ואורכה לפחות :
« שיעור המשכה זו אין פחות מג׳ טפחי׳ » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ה) ושטחה לדעת הרמ״א, וכן הנוהג :
« וי״א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע״פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב״י בשם מרדכי פ״ב דשבועות שכ״כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו)
הסדר, וזו התקלה שאינה מתוקנת. תחילה רוב הכשר ואחר כך ההמשכה. המשיך תחילה שאובים לבריכה שאין בה עשרים סאה והביא עליהם גשמים — לא הועיל כלום ; כן כותב הרמ״א בסעיף מ״ד, והש״ך מדייק את המקרה בס״ק צ״ט. ומשום כך ממלאים מקוה תחילה מבריכת הגשמים ורק אחר כך מן המים המומשכים.
החומרים — המקבל טומאה. סילון מתכת תלוש אסור ; ומחובר לקרקע מותר :
« ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי׳ מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ח) וזו ההלכה המושלת בכל צנרת המקוה שבימינו.
החיבור — והתנאי המכריע את התוכנית. הנקב שבין שתי הבריכות צריך שיהא כשפופרת הנאד, שלא יעמוד בו דבר, וספק ברוחבו פוסל :
« צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב״ש סימן רל״ב בשם א׳ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף) ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי׳ רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי׳ נסתם הנקב אח״כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב) וקולת השערה שבסעיף נ״ג אינה ההוראה המקובלת : הרמ״א כותב שאינה אלא בפסול דרבנן — ואף שם יש חולקין :
« ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת״ה ור״ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא״ש) וכן ראוי להורות » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ג) וערוך השולחן נותן את טעם החומרה בספק : השיעורין הלכה למשה מסיני :
« ואם יש ספק אם יש בנקב כשפה״נ אם לאו פסולה דכיון שעיקר טבילה הוא מן התורה אף ששיעורו הוא מדברי סופרים ספקו טמא דגם השיעור הוא כדין תורה דשיעורין הלכה למשה מסיני » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ק״פ)
נקיבת חבית שכבר נקבעה בקרקע, וסתימתה, אינן נחתכות כאן. המרכבת המשנה והבאר יעקב מתירים את שתיהן ; רבי עקיבא איגר מתיר את הנקיבה ואוסר את הסתימה ; וערוך השולחן מביא אותה חלוקה. שאלה שיש להביאה לפני הרב קודם היציקה.
« עי׳ בס׳ מרכבת המשנה פ״ו מהלכות מקואות דין ד׳ שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח״כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ״נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו׳ עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח״כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח״כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« ועי׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר זצ״ל סי׳ ל״ט דדעתו ג״כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח״כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע״י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע״י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
3. המקוה המחומם — קו הפסיקה, בשלושה שלבים
זהו המקרה המלמד שבסימן : איסור מובא, מנהג נסבל, ואחר כך הצהרה תקיפה כל כך שהיא משנה את השאלה.
שלב ראשון — האיסור (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) :
« יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) וטעמו בחמש מילות הט״ז (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח) :
« משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
שלב שני — הרמ״א, וההיתר המסויג :
« ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל׳ נדה בשם ראבי״ה וריב״א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) והחריג שהכל מודים בו :
« ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה)
שלב שלישי — ערוך השולחן, וזו השורה שעליה נשען המנהג בכל מקום בימינו (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז) :
« אבל בכל מדינות שלנו זה כמה דורות שמטילין חמין למקוה או מחממין אותן ע״י מכונה שקורין פאראווי״ק והוא מן הנמנעות במדינתינו בחורף לטבול בצונן ואף גם בקיץ מצד דהמקוות שלנו הם ממעיינות והקור גדול מאד ואלמלי היינו מחמירים בזה כבר בטלה פו״ר מישראל או היו הנשים באות לידי סכנה באין ספק והיו מכשולים רבים כמובן ולכן מכבר נהגו כן ואין פוצה פה ומצפצף וח״ו לפקפק על זה והמפקפק עתיד ליתן את הדין אך מעולם לא שמענו מפקפקים בזה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז)
והשאלה הסמוכה : לרחוץ אחר הטבילה. הרמ״א מביא את האיסור ואת המנהג :
« ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי) אבל לחזור ולרחוץ אח״כ יש אוסרים (מרדכי בשם רשב״ם) וכן נהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) וערוך השולחן נותן את מקורו — אחד מי״ח דבר, שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים — וקובע את גבולו :
« אבל ליכנס למרחץ חם לכ״ע מותר דהגזירה לא היתה רק לרחוץ במים » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רי״ח)
מה שערוך השולחן כותב אמור בחימום מקוה כשר, ולא בבריכת חמין העומדת במקום מקוה, שהסעיף מכוון אליה במפורש בחציו השני. וההבחנה בין שניהם בהתקנה שבפועל נעשית עם הרב.
4. הטבילה בנהר, באגם ובים
שאלת המקומות שאין בהם מקוה, והיחידה מן הקולות הגדולות שבסימן הנקראת במפורש מנהג.
הים : סעיף ה נותן לו דין מעיין, ולפיכך מטהר אף בזחילה. זו הקולא הפשוטה שבסימן, ואינה תלויה במנהג כלל.
הנהר : המחבר מורה להחמיר — רבו הנוטפין, צריך אשבורן. והרמ״א מביא את מנהג המקילין, « ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב), וקובע בעצמו את הגבול : נהר המתהווה כולו מן הגשמים ופוסק כשאין גשמים — יצא מן הכלל.
ודיוק ערוך השולחן, והוא ההנהגה הכתובה למקומות אלו (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ב) : נהר ממש שאינו פוסק ולא אגם המתייבש — ואגם שאין מימיו זוחלים הרי הוא כמקוה :
« רק בזאת מחוייבות ליזהר שהנהר תהיה נהר ממש שאינה פוסקת כמ״ש רבינו הרמ״א ולא אגמים המתייבשות אא״כ האגם אינו הולך בזחילה רק המים נחים על מקומם הוי כמקוה וטובלת בו » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ב)
אין הטבילה בנהר או באגם נחתכת בעיון במפה. טבע הנחל, העונה, מקום הטבילה המדויק ומדרון השפה — כולם נכנסים בשאלה ; והט״ז בס״ק ג מוסיף שהמדרון עצמו עשוי לנתק את החיבור. שאלת רב היא, במקום.
5. האחזקה — לרוקן, לנקות, למדוד
אין הסימן נעצר ביום החנוכה. שלושה מסעיפיו מתארים את התפעול השוטף של הבריכה.
לרוקן בלא לפסול : לנקוב את הדלי בשוליו כל שהוא שיתבטל מתורת כלי (שו״ע יו״ד ר״א:מ). והב״ח מביא שנהגו לנקבו ככונס משקה (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד) :
« כתב הב״ח שנהגו לנקבו ככונס משקה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד) וההנהגה שדן בה הש״ך בעצמו (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז) :
« ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
ובמעיין ? המחבר כותב שאין צריך, שאין המעיין נפסל בשאיבה :
« ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ׳) והרמ״א מביא את המנהג להחמיר אף שם :
« ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין (מרדכי ה״נ בשם השאילתות ומהרי״ק שנ״ה ות״ה סימן רנ״ח) כי יש חולקין אפי׳ במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר (עיין ס״ק פ״ז) לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין » (שו״ע יו״ד ר״א:מ׳) והבאר היטב נותן בשורה אחת את טעם המחמירים (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט) :
« וס״ל דבמעיין כ״ש שאין בו מ׳ סאה פוסלת בו שאיבה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
למדוד : מקוה המוחזק להתמעט אינו בחזקת מלא, והטבילה שנעשתה בו טעונה חזרה כל זמן שלא נודע שהיו בו ארבעים סאה (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ה וש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ה) :
« אע״פ שעכשיו הוא שלם לפנינו מ״מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ה) והמחבר ממליץ בכל עניין לעיין קודם :
« ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ה)
ערוך השולחן מבאר מדוע אין אומרים כאן « זיל בתר השתא » : שתי חזקות לריעותא יש כאן כאחת — חזקת טומאה של האישה וחזקת המקוה להתמעט (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ר) :
« ביאור הדברים דכשהוחזקה המקוה להיות מימיו מתמעטים וטבלה אף על פי שכעת יש בה מ׳ סאה מ״מ אם אין ידוע בבירור שבשעת טבילה היה בה מ׳ סאה צריכה טבילה אחרת » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ר׳)
6. הספקות — המוקלים ושאינם מוקלים
הכלל לקולא, ושלושה חריגים לו. וידיעתם מונעת את הטעות המצויה בסימן זה.
הכלל : ספק מים שאובים טהור (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז), בשלוש מדרגותיו. אלא שהש״ך מעמיד בו תנאי (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א) :
« דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל״כ ה״ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א)
שלושת החריגים.(1) כשהפסול מוכיח (סעיף ע׳). (2) כשהספק בגברא ולא בחפצא : הטמא בחזקתו (סעיף ע״א). (3) כשחזקה כללית כבר הכריעה : כל המקואות הנמצאות פסולין (סעיף ע״ד) :
« כל המקואות הנמצאות פסולין שחזקתם שאובים » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ד) והש״ך נותן את הטעם (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט) :
« אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט)
ספק ממשי בבריכה שבשימוש — המפלס, החיבור, מקור המים, תקלה בשעת המילוי — אינו מעניינם של עמודים אלו אלא של הרב, ונשאל קודם השימוש הבא ולא אחריו. שחזקת הטומאה של האדם אינה הותרת למפרע.
7. טבלת הפסיקה — מה נקוט, מה מנהג, מה לרב
אותו תוכן, מסודר להכרעה. והטור השלישי אינו זהירות של סגנון : כל שורה בו מחלוקת שלא הוכרעה במקורות המובאים.
שאלה
העולה מן המקורות
מראה מקום
ארבעים סאה, כל הגוף בבת אחת
נקוט לכל הדעות — שיעור מדוקדק, ואינו תלוי בגודל הגוף
שו״ע יו״ד ר״א:א · ש״ך ס״ק ג
שאובים בפחות מארבעים סאה
נקוט — שלושה לוגין פוסלים
שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו
שאובים ביותר מארבעים סאה
נקוט — שוב אינם פוסלים
שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו · ר״א:כ״ד
מקוה שכולו שאוב : דרגת הפסול
מחלוקת — רמב״ם ור״י : מדרבנן ; ר״ש ורא״ש, ואחריהם הרמ״א : מן התורה
רמב״ם הלכות מקואות פרק ד · שו״ע יו״ד ר״א:ג
שיעור החיבור בין הבריכות
מקובל — כשפופרת הנאד ; ואין השערה שבסעיף נ״ג ההוראה שנקט הרמ״א
שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב · ר״א:נ״ג
המשכה
מקובל — שלושה טפחים, רוב כשר כבר במקומו, ובסדר זה
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ד · מ״ה · מ״ו
שטח ההמשכה
מנהג להחמיר — קרקע הראוי לבלוע, לדעת הרמ״א
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו
סילון מתכת מחובר לקרקע
מותר — שוב אינו מקבל טומאה
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ח
לנקוב את הדלי לריקון
מנהג בכל מקום — אף על פי קושיית הט״ז ותשובת הרמב״ן
שו״ע יו״ד ר״א:מ · ט״ז ס״ק מ״ז
לנקוב חבית שכבר נקבעה
לרב — רבי עקיבא איגר אוסר את הסתימה
פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב
מקוה מחומם
מנהג שיש לו על מי שיסמוך — ערוך השולחן כותב שמחממים זה כמה דורות
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה · ערוך השולחן ר״א:רט״ז
לרחוץ אחר הטבילה
נאסר במנהג ; וליכנס למרחץ חם להתחמם מותר
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה · ערוך השולחן ר״א:רי״ח
לטבול בנהר
מנהג נסבל במקום שאין מקוה, בנהר שאינו פוסק
שו״ע יו״ד ר״א:ב · ערוך השולחן ר״א:מ״ב
לטבול בים
מותר — דין מעיין
שו״ע יו״ד ר״א:ה
ספק שאיבה
לקולא, ובלבד שרוב הבריכה כשר
שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז · ש״ך ס״ק קמ״א
ספק בטבילת אדם
לחומרא — חזקת טומאה עומדת
שו״ע יו״ד ר״א:ע״א
מקוה נמצא שאין עליו ממונה
פסול מחזקה
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ד · ש״ך ס״ק קמ״ט
עומק המים לטבילה
מנהג — עד הטבור ולמעלה ממנו זרת לכתחילה
שו״ע יו״ד ר״א:ס״ו
8. ודברי הרמב״ם בסוף הלכות מקואות
שבעים וחמישה סעיפים של שיעורים וכלים וצינורות ; ובסוף המסכת המקבילה להם מזכיר הרמב״ם במה היה הדבר אמור.
הטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, אומר הוא — ואין הטומאה טיט או צואה שיעבירם המים. ואף על פי כן : הדבר תלוי בכוונת הלב. ואין שיעורי הסימן הזה לא ניקיון ולא אמונה טפלה : הם התנאים שהועמדו כדי שיימצא למעשה הרצון משען בעולם.
קודם החפירה, קודם היציקה, קודם הפתיחה. שלוש שעות שבהן השאלה נשאלת ואינה נתקנת אחר כך : התוכנית (חיבור, המשכה, חומרים), המילוי (סדר הפעולות, מקור המים), וההפעלה (מדידה, אחזקה, השגחה). ובשלושתן — הרב. ולאישה הטובלת : הרב, הבלנית ומורת הכלה.