עניין חדש נפתח כאן. שני הסימנים שלפניו במים, בטהרה, ובחוצץ בין המים ובין החפץ ; וזה אינו מדבר אלא בדיבור ובמה שהוא מחייב. והשם אומרו : איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים. והשולחן ערוך מכריז ובו ז׳ סעיפים, ושבעה אלו הולכים מגנות גמורה עד שבח מדוד.
נושא : נדרים · שבועה · נדרי הקדש · בלא נדר · סייג לפרישות
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
שלוש תנועות לסימן. סעיפים א—ג מגנים את הנדר ומורים את התקנה : ההתרה. סעיף ד יורד למעשה — הצדקה, המגבית, ושתי התיבות שאומרים. סעיפים ה—ז עולים : הנדר המותר, הנדר שהוא מצוה, והנדר המשובח — וכל אחד מוגבל במשפט הנושאו.
איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים. ובו ז׳ סעיפים:
אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף ע״פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא:
איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת:
הנודר כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב יותר שישאל על נדרו והני מילי בשאר נדרים אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק: (וכן אם נשבע על איזה דבר לא ישאל עליו אלא מדוחק) (מרדכי פ״ג דשבועות בשם מוהר״ם וע״פ עב״י ס״ס ר״ל):
צריך ליזהר שלא ידור שום דבר ואפי׳ צדקה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר:
בעת צרה מותר לנדור:
האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו:
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים כולם דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואע״פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר:
רובו של הסימן אינו אלא שרשרת מקורות שקיבצם הטור. ומשפטו הראשון ברייתא הוא :
« לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים, שֶׁסּוֹפְךָ לִמְעוֹל בִּשְׁבוּעוֹת » (נדרים כ׳ ע״א)
שתי הלשונות שבסעיף א משני מקומות הן, ומכאן נולדת קושיית הט״ז. הראשונה משמואל :
« דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ — נִקְרָא רָשָׁע » (נדרים כ״ב ע״א)
והשנייה ברייתא שהביאה רב דימי אחוה דרב ספרא :
« כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא » (נדרים ע״ז ע״ב)
סעיף ב בא ממעשה שבאותו דף : רבי ינאי סבא מתיר לבן בתו בשאלה אילו היה יודע.
« אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דְּפָתְחִין פִּינְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, מִי נְדַרְתְּ » (נדרים כ״ב ע״א)
« אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר » (נדרים כ״ב ע״א)
סעיף ג ברייתת רבי נתן היא, ואף היא באותו דף :
« רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן » (נדרים כ״ב ע״א)
« וְהִלְכְתָא: לָא פָּתְחִינַן לָא בְּרֵישָׁא וְלָא בְּסֵיפָא » (נדרים כ״ב ע״א)
כל סעיף ז, ומחציתו השנייה של סעיף ג, מן הרמב״ם הם, בסוף הלכות נדרים שלו :
« מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ד)
« וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
« מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה » (משנה אבות פ״ג מי״ג)
« תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות » (טור יו״ד ר״ג)
« ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת » (טור יו״ד ר״ג)
« ד״א ואחר נדרים לבקר ואיחור נדרים לבקר איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת מעשה באדם אחד שנדר עולה ואיחר עליה וטבעה ספינתו בים » (טור יו״ד ר״ג)
« שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה דאמר רב נידל מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך » (טור יו״ד ר״ג)
« וא״ת והא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמר בבראשית רבה » (בית יוסף יו״ד ר״ג)
« וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה » (תוספות חולין ב׳ ע״ב ד״ה אבל אמר הרי עלי)
« טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם » (חולין ב׳ ע״א)
« טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ט׳ ע״א)
| המקרה | הדין | המקור |
|---|---|---|
| לנדור ולקיים | גנות — רשע וחוטא | שו״ע יו״ד ר״ג:א |
| לאחר את קיום הנדר | פנקסו נפתחת | שו״ע יו״ד ר״ג:ב |
| להישאל על נדר איסור | טוב יותר — ומצוה לרמב״ם | שו״ע יו״ד ר״ג:ג |
| להישאל על נדרי הקדש | אלא מדוחק | שו״ע יו״ד ר״ג:ג |
| להישאל על שבועה | אלא מדוחק | רמ״א יו״ד ר״ג:ג |
| לנדור צדקה כשהמעות בידו | לא ידור — ייתן מיד | שו״ע יו״ד ר״ג:ד |
| לנדור צדקה כשאין המעות בידו | לא ידור — ימתין | ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ד |
| לפסוק עם הציבור ולומר בלא נדר | מותר | שו״ע יו״ד ר״ג:ד |
| לפסוק סתם ולא לומר כלום | הרי זה נדר | ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ד |
| לנדור בעת צרה | מותר | שו״ע יו״ד ר״ג:ה |
| לנדור כדי לזרז עצמו לתלמוד | שרי | שו״ע יו״ד ר״ג:ו |
| לישבע או לנדור כדי להישמר מעבירה | מצוה | שו״ע יו״ד ר״ג:ו |
| לנדור כדי לתקן מידה | זריז ומשובח | שו״ע יו״ד ר״ג:ז |
| להרבות בנדרי איסור ולהרגיל עצמו בהם | לא — אף שם | שו״ע יו״ד ר״ג:ז |
עשרים הערות בסימן זה : שש לש״ך, חמש לט״ז, שבע לבאר היטב, ושתיים לפתחי תשובה. והרי הן אחת אחת כסדרן.
« פנקסו כו׳. כלומר מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקים בהם: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק א)
« וה״מ כו׳ אבל אם נדר לצדקה או להקדש כו׳. וע״ל ר״ס רנ״ח: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« וכן אם נשבע. פי׳ דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב״י לקמן סי׳ ר״ל וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« יאמר בלא נדר. ר״ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוה נדר. פרישה. וע״ל סי׳ רנ״ז סעיף ג׳ ד׳: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« שרי ליה למנדר כו׳. מיהו אפי׳ בדבור בעלמא שאומר אשנה הוי עליה חיוב נדר כדלקמן סי׳ רי״ג סעיף ב׳ וכ״פ רבי׳ ירוחם ני״ד ח״ג והסמ״ג דף ע״א סוף ע״ג ושאר פוסקי׳: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« מצוה לישבע כו׳. אף על גב דשבועה אינו חל על דבר מצוה כדלקמן סי׳ רל״ט מ״מ שרי ליה לאינש לזרוזיה נפשיה. ש״ס: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ו)
« אע״פ שמקיימו נקרא רשע. פי׳ כיון שאינו מבקש להתירו והאי דנקרא רשע הוא דברי שמואל בנדרים (דף כ״ב) והאי דנקרא חוטא הוא ברייתא (דף ע״ז) והטור הביא שניהם וקשה למה חזרה הברייתא דהוה חוטא והא אפי׳ רשע הוה ואע״פ דיליף לה מפסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא קשה אקרא גופיה כן דהא גם שמואל יליף מקרא דהוה רשע וכ״ש שקשה על הש״ע שהביא בלשון זה נקרא רשע ונקרא חוטא למה הזכיר כלל חוטא כיון שעשאו רשע ונ״ל דיש חילוק בדבר דאם יש לו פתח להתיר ואינו מתיר נקרא רשע ואם לא מצא פתח עדיין כדאשכחן בדף כ״ג דרבנן הוי מצערי מאוד בשביל ר״ש בר רבי שלא מצאו לו פתח וע״ז אמר דמ״מ נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו כנ״ל נכון: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק א)
« פנקסו נפתחת. בטור בשם ירושלמי דרש לה מקרא דואחר נדרים לבקר ומביא קודם לזה דרשא אחרת כל שמתחיל לנדור פנקסו מתבקשת ואחר כך מביא דרשא זו שהעתיק כאן בשם דבר אחר ונראה דאיכא בין הנהו דרשות פלוגתא דר׳ מאיר ור״י ריש חולין דר׳ מאיר סבירא ליה טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור״י סבירא ליה טוב מזה ומזה נודר ומשלם דהדרשא ראשונה ס״ל כרבי מאיר על כן אמר תיכף שעושה נדר מבקשין בפנקס מעשיו אם הוא כדאי לכך דהיינו אם הוא בר הכי שיקיים מה שנדר והדרשא השנייה ס״ל כר״י דטוב שידור ואין עונש אלא על שאינו משלם תיכף וע״כ אמר איחר נדרו פנקסו נפתחת פי׳ פנקס שעונותיו סדורים שם נפתחים עכשיו לשלם גמולו כההיא דנפל תורא חדד סכינא: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« וכן אם נשבע כו׳. שם במרדכי הטעם שיש גאונים סבירא להו דלשבועה אין מועיל התרה: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« לא ידור עד שיהיה לו. פי׳ דס״ד דכל שאין לו מ״מ יקבל עליו אם יהיה לו כדאשכחן בתענית בההיא דגזרו גזרה וגזרו שלא לישב בתענית וקבלו עליהם בנדר כשיהיה אפשר להם להתענות יתענו וילפוה מדניאל שנאמר מיום אשר נתת את לבך להתענות כו׳ אם כן הכא נמי נימא הכי קמ״ל דאינו כן ולא ידור אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר והכי מסיק ב״י לעיקר דבשעה שיהיה לו אין צריך כלל לנדור ומו״ח ז״ל פירש הלשון לא ידור עד שיהיה לו כלומר שלא יעשה נדר אם יהיה לו כו׳ ולשון עד אינו מיושב לפירושו: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« האומר אשנה כו׳. בטור קרי לזה מצוה דגופי׳ ונראה דזה החילוק בין צדקה למצוה דתלי בגופיה כי יצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון מדבר התלוי בטורח גופי׳ ועל כן יש לחוש שמא יעבור על נדרו ולא יתן ויש מפרשים הטעם דבממון חיישינן שמא לא יהיה לו או שמא לא ירצה העני לקבל וזה אינו נכון דא״כ הוא פטור מן הנדר: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« שמקיימו. כתב הט״ז נ״ל דיש חילוק בדבר דאם יש לו פתח להתיר ואינו מתיר נקרא רשע ואם לא מצא פתח עדיין מ״מ נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק א)
« פנקסו. פי׳ פנקס שעונותיו סדורין שם נפתחים עכשיו לשלם גמולו כההיא דנפל תורא חדד לסכינא: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« נשבע. דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב״י סי׳ ר״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« שיהיה. פי׳ אפילו אם ירצה לקבל עליו שיתן לכשיהיה לו גם כן לא ידור אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר. ט״ז: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« יאמר. ר״ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר. פרישה: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« למנדר. מיהו אפילו בדבור בעלמא שאמר אשנה הוי עליו חיוב נדר. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ו)
« לישבע. אע״ג דשבועה אינו חל על דבר מצוה כדלקמן סי׳ רל״ט מ״מ שרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ש״ס: .. » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ז)
« יאמר בלא נדר. עש״ך שכתב דר״ל שיאמר כן בפירוש וכ״כ בשל״ה דף ק״ח ע״ב וע״ש עוד איך שיש ליזהר: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ג ס״ק א)
« למנדר. עיין בה״ט בשם ש״ך דאפילו בדיבור בעלמא הויא עליה חיוב נדר ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סימן ה׳ אם זה דוקא במצוה שמקבל עליו לעשות או גם בשב ואל תעשה הדין כן: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ג ס״ק ב)
אין לנקודות הכסף הערה בסימן זה — ובסימן שלפניו, סימן ר״ב, הערה אחת להן, ושם קוראין אותה. ואשר לערוך השולחן, אין לשונו מצוי לפנינו כאן ; על כן אין אנו מביאים אותו בסימן זה, ואין אנו משערים מה כתב בו.
שלוש ההלכות האחרונות שבהלכות נדרים נושאות את סעיף ז ואת סוף סעיף ג. והרי הן בשלמותן — וסעיף ז הולך אחריהן עד שאפשר לקוראם זה מול זה :
« מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« סְיָג לִפְרִישׁוּת: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ד)
« אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט א) "כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה". וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז יד) (תהילים קטז יח) "נְדָרַי לַה׳ אֲשַׁלֵּם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
זהו סעיף ד, מילה במילה. אם הסכום מזומן — ייתן מיד ולא יבטיח. ואם אינו מזומן — לא יבטיח וימתין. ואם פוסק עם האחרים — יאמר בפירוש בלי נדר, ויאמרנו ולא יחשבנו : והש״ך בס״ק ד סוגר את הפתח הזה.
סעיף ו מתירו במפורש כשירא שמא יתרשל. אלא שהש״ך בס״ק ה מזהיר : עצם האמירה, ובלא לשון נדר כלל, כבר מחייבת. והרוצה שלא להתחייב יוסיף בלי נדר — כאן כבבית הכנסת.
זהו סעיף ז, והוא המקרה היחיד שהסימן משבח בו את הנדר. אלא שהשבח מוגבל באותו משפט עצמו : אין מרבין, אין מרגילין, ומוטב לפרוש בלא נדר. קבלה — הן ; שיטה של נדרים — לא.
סעיף ה מתירו בארבע תיבות, והבית יוסף נותן את מקורו : תוספות בחולין בשם בראשית רבה, בנדרו של יעקב. ואין זה מוחק את שלאחריו — נדר שנאמר נדר הוא, וסופו לקיימו או להישאל עליו.
סעיף ג מורה את הדרך : טוב יותר שיישאל עליו — והרמב״ם, בלשון חזקה יותר, עושה זאת מצוה בנדר איסור. אלא שההתרה מסורה לחכם ולא לנודר עצמו. ובנדר הקדש, וכן בשבועה, אין נזקקין לה אלא מדוחק.
זהו סעיף ב ממש. אין הסימן מייחד את אזהרתו למי שמפר את דברו אלא למי שמאחר. והט״ז בס״ק ב מפרש את משל הפנקס, ומעשה הטור — הספינה שטבעה — הוא המשל שנותן לכך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ג · 203 · ♥ תמיכה