הסימן הראשון של מנגנון הנדר, בארבעה סעיפים. (א) עיקר הנדר האמור בתורה הוא המתפיס דבר מותר בדבר הנדור — «ככר זה עלי כקרבן» —, ושתי לשונות נוספות אוסרות כמותו: «יאסר עלי ככר זה» ו«ככר זה עלי איסור»; ושרשרת ההתפסות הולכת עד מאה, ועוברת בימים ובמינים. (ב) אין נקודת ההתפסה הקרבן בלבד אלא כל דבר הקדוש בקדושת הפה: כאימרא, כדירים, כמזבח, כהיכל, כירושלים, משמשי מזבח; והרמ״א הוסיף שלחן שבמקדש, והש״ך (ס״ק ח) והט״ז (ס״ק ה) חולקים עליו שניהם. (ג) האומר «ואני כמותך» בתוך כדי דיבור נתפס בנדרו של חבירו, ומאה בני אדם נאסרים כך. (ד) אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם — על עצמו ולא על חבירו (ש״ך ס״ק ט, פתחי תשובה). חומר ללימוד; וכל נדר שנאמר באמת — מביאים לפני רב (שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד — ד׳ סעיפים).
דין המתפיס בנדר. ובו ד׳ סעיפים:
עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור כגון שאומר ככר זה עלי כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור (יש חלוקי לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם ועיין בפנים):
עיקר הנדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור — כגון: ככר זה עלי כקרבן; או שאמר: יאסר עלי ככר זה; או: ככר זה עלי איסור. וכן אם אסר עליו ככר שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר: יהא כזה אסור — ואפילו עד מאה, כולם אסורים. או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר, ואמר על יום אחר: יהא כזה אסור.
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ד סעיף א (ד׳ סעיפים)רמה 01
ארבעת הסעיפים נקראים אחד אחד, עם לשון השולחן ערוך, ביאור שוטף והסבר המנגנון: להתפיס בדבר הנדור, שלוש הלשונות האוסרות, השרשרת עד מאה, הדברים הקדושים בקדושת הפה, כדי דיבור ודבר שלא בא לעולם. ועשרים ואחת הערות הנושאי כלים שבסימן — תשעת ס״ק הש״ך, חמישה של הט״ז, שישה של הבאר היטב והערת הפתחי תשובה — מובאות אחת אחת, כל אחת עם מקומה.
📖 ללמודרמה 02
פלפול: חקירה בהיקף דבר הנדור (הט״ז מול קושיית הבית יוסף על הטור, וקריאת הר״ן); הקו שבין קדושת הפה לקדושת מעי אמו ויציאת הבכור (נדרים י״ג, רמב״ם הלכות נדרים א׳:י״ג); מפני מה המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב; מחלוקת השלחן בין הרמ״א לש״ך ולט״ז; מה עובר בשרשרת המאה; ודבר שלא בא לעולם, מכתובות נ״ט ועד מעשה השוחט שהביא הפתחי תשובה.
📖 ללמודרמה 03
סיכום לחזרה: הסימן במשפט אחד, ארבעת הסעיפים בטבלה, אוצר המילים שיש לדעת בעל פה (נדר, שבועה, דבר הנדור, דבר האסור, המתפיס, קדושת הפה, איסר, קונם, סתם נדרים להחמיר, כדי דיבור, דבר שלא בא לעולם), שלושת כללי הזהב, שישה מכשולים רגילים, מה שנשאר במחלוקת ורשימת החזרה.
📖 ללמודרמה 04
הלכה למעשה: פסיקת הסימן שורה שורה לפי המחבר, הרמ״א, הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה והרמב״ם — הלשונות האוסרות, נקודות ההתפסה הכשרות והפסולות, מחלוקת שלחן שבמקדש שאין מכריעים בה לבד, כדי דיבור ודבר שלא בא לעולם. טבלת פסיקה בת שלוש עשרה שורות; וכל מסקנה מחזירה לרב, שכל התרה לפני חכם היא.
📖 ללמודהשולחן ערוך מגדיר את הנדר במעשה של לשון: להתפיס (שיתפיס) דבר מותר בדבר הנדור — דבר שכבר נאסר בדיבורו של אדם. «ככר זה עלי כקרבן»: הככר נאסר כשם שהקרבן אסור. והשבועה אינה נוגעת בחפץ כלל: היא אוסרת את הגברא. והרמב״ם ניסחה כך בהלכות נדרים שלו: הנשבע אוסר עצמו על הדבר, והנודר אוסר הדבר על עצמו. ומחילוק זה נובע כלל מרכזי בסימן: מתפיסים בנדר, ואין מתפיסים בשבועה. אלו הלכות ללימוד; וכל נדר שנאמר באמת — מביאים לפני רב.
בסעיף ב מרחיב השולחן ערוך: לא בקרבן בלבד, אלא בכל דבר הקדוש בקדושת הפה — כאימרא (שה של קרבן), כדירים, כמזבח, כהיכל, כירושלים, או אחד ממשמשי המזבח. ואין המידה חוזק הקדושה אלא מקורה: שיקדשנה פיו של אדם. ולפיכך הבכור, שקדוש ממעי אמו, אינו נקודת התפסה — והרמב״ם כתבו במפורש. ואותו קו עצמו יוציא בסימן ר״ה את החזיר והנבלה: אסורים הם, אך לא בדיבור.
הרמ״א מחלק: «כשלחן שבמקדש» אוסר, «כשלחן סתם» אינו אוסר — ומכל מקום עם הארץ צריך התרה. והש״ך (ס״ק ח) משיב שאין זה חילוק המקור: הגהות מרדכי העמידו את ההתפסה («ככר זה עלי כשלחן» — אוסרת) כנגד הנודר בשלחן (לשון שבועה — ואינה אוסרת, שאין אזכרות בשלחן). והוא מנסה ליישב את הרמ״א, מוצא את היישוב דחוק, וחותם בצ״ע. והט״ז (ס״ק ה) מרחיק: אין חילוק כלל בין שני השלחנות, ו«כשלחן סתם» אוסר מטעם סתם נדרים להחמיר. והבאר היטב (ס״ק ה) מביא את שניהם יחד. ומכל מקום שלוש הקריאות נפגשות למעשה: צריך התרה, והיא לפני רב.
כן, וזה סעיף ד: «אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם» (שו״ע יו״ד ר״ד:ד). והגמרא במסכת כתובות נותנת את הטעם: אין הקונם תופס כלום, אלא אוסר בלבד — ולאיסור די שאני בעולם. אלא שהש״ך (ס״ק ט) מעמיד מיד שני גבולות: בהקדש גמור אינו יכול, ועל חבירו אף הוא אינו יכול. והפתחי תשובה ייחד לגבול האחרון את הערתו היחידה בסימן, סביב מעשה שהיה — שוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל — ונחלקו בו האחרונים. והתחייבות של צדקה או מעשר על הכנסות עתידות שייכת לדיון זה: שאלת רב היא, ולא שאלת קריאה.