שני סעיפים, עשרים ושתיים הערות: סימן ר״ה הוא המקום שבו מנגנון הנדר ניתן להגדרה מדויקת ביותר, לפי שרואים בו את כישלונותיו. ואנו נוטלים בו שמונה שאלות, כל אחת והמקור לנגד העיניים — ושתיים מהן הניחו מקורותינו פתוחות, ואנו מניחים אותן פתוחות עמם.
הנושא : סימן ר״ה — למדן: מידת ההתפסה ושאלת עם הארץ
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן ר״ד נתן קו אחד: נקודת התפסה היא מה שנאסר בפיו של אדם, ולא מה שאסור מלידה. וסימן ר״ה נותן קו אחר, ויש לראות שאינו אותו קו בדיוק. הרמב״ם — שהש״ך מעתיקו כולו בס״ק א — כותב:
« זֶה הַכְּלָל כָּל הַמֵּשִׂים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים כַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים אִם אוֹתוֹ דָּבָר הָאָסוּר יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בְּנֵדֶר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט)
אין הרמב״ם מסתפק בכלל: הוא בוחנו בשישה מקרים, ערוכים כמדרגות, ואז נראה שהיכולת היא המכרעת.
« הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר אָדָם קָרְבָּן וְיַעֲשֶׂה בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה חֹל קָרְבָּן וְתֵאָסֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ז)
« הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין כָּאן נֵדֶר. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּשַׂר חֲזִיר כִּבְשַׂר חֲזִיר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ח)
« לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַטָּאת אוֹ כְּאָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי הֵן חַטָּאת אוֹ הֲרֵי הֵן אָשָׁם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י)
מקרה זה מכריע. החטאת והאשם אינם באים בנדר ונדבה — ומכל מקום מתפיסים בהם, לפי שאדם יכול לבוא להביאם מחמת נדרו (הנזיר). נמצא שאין המידה «האם זה נידר?» אלא «האם נדר יכול להוליך לשם?».
« אֲבָל הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּחַלַּת אַהֲרֹן אוֹ כִּתְרוּמָתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ לְהָבִיא אֵלּוּ בְּנֵדֶר וּנְדָבָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״א)
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּנוֹתָר כְּפִגּוּל כְּבָשָׂר טָמֵא שֶׁל קָדָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאָן כִּבְשַׂר קָרְבָּן מִכָּל מָקוֹם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ב)
וזה המקרה המלמד ביותר לסימננו: נותר ופיגול דברים אסורים מן התורה הם, ככחזיר ממש — ומכל מקום אוסרים. ומפני מה? לפי שבשר קרבן הם, ובשר קרבן אפשר לעשותו בדיבור. אין האיסור הוא הנמנה: אלא זהות הדבר.
« הֲרֵי הֵן עָלַי כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
« הֲרֵי הֵן עָלַי כִּבְכוֹר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ בִּידֵי אָדָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ג)
המחבר כותב שעם הארץ צריך שאלה. ואין זו דעת הכל, והטור אומרה במפורש — הוא מעמיד את הרמב״ם כנגד הרא״ש, ונוטה לשני:
« המתפיס בדבר האסור כגון דאמר ככר זה יהא כע״ז או כנבלה וטריפה או כיין נסך אינו נדר ואין צריך שאלה אפי׳ בעם הארץ » (טור יו״ד ר״ה)
« והרמב״ם כתב שאף התולה דבר בדבר האסור שצריך שאלה בע״ה וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״ה)
וזו המחלוקת החיה, המכריעה למעשה בזמן הזה. הרמ״א העמיד שני י״א זה אחר זה: הראשון אומר שבזמן הזה הכל עמי הארץ; והשני, שאין עם הארץ צריך שאלה אלא באשתו. והב״ח ממאן לצרפם לכיוון זה ומרחיב את הצורך לכל הנדרים. והש״ך מכריע:
« והב״ח חולק דהשתא כ״ע כע״ה הן אפי׳ בשאר נדרים ודברי הרב נראין עיקר לפי שסוגית הש״ס מוכחת כן » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ד)
החומרה מכוונת למקרה אחד. ושלושה טעמים ניתנו בה, ואינם מוציאים תוצאות שוות.
« דכיון שיצא לבטל מפריה ורביה החמירו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
« מפני שדרכו לאסור אשתו מתוך הקפדה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ה)
« שלא יהא רגיל לומר עליה לשון איסור שמא יאסרנה ג״כ בדבר הנדור דההקפדה עם אשה מצוי » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ב)
אין הסעיף מסתפק בשאלה: הוא תובע דרך מיוחדת. והש״ך מבאר מה נדחה ומה נתבע:
« אלא כאן מחמירין עליו דאפי׳ מתחרט מעיקרו לא סגי בחרטה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
« וכתב הר״ן רפ״ב דנדרים דצריך שיהא ממקום אחר ואין פותחין לו בכבוד אמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ג)
יוצא מן הכלל אחד, והוא מאשש את הקריאה: הרשב״ץ, שהביאו הבית יוסף, דוחה את הצורך כשהאדם נאנס. אילו היתה הדרך ביטול ספק, לא היה האונס משנה בספק כלום; ואם הערת אזהרה היא, האונס מסלק את טעמה.
« על מי שנאנס לאסור אשה אחת והתפיסה בדבר האסור י״ל דבמקו׳ אונס לא אחמרו רבנן להצריכו שאלה » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ב)
סעיף ב חותם ביש אוסרים ויש מתירים שהשולחן ערוך משאירו פתוח. ואין המחלוקת בעובדות אלא בהגדרת הלשון.
« דאף על פי שאין ההרחקות אלו מדין מכל מקום יכול הוא לקבל על עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ח)
« ויש מתירין. כיון שלא התפיסו בדבר הנדור » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ט)
הש״ך מביא את הקושיה בשם הב״ח, ואחר כך נותן את תשובתו שלו — והיא נאה, לפי שהיא יוצאת מן הסימן ומחפשת את הכתוב:
« ולי נראה דאף על גב דאם אמר ככר זה אסור עלי הוי נמי נדר היינו משום דכתיב לאסור איסר על נפשו אבל לאסור על כל ישראל אינו יכול לאסור אם לא בקונם » (ש״ך יו״ד ר״ה ס״ק ז)
הט״ז מקשה אותה קושיה בס״ק ד, ומציע חילוק קרוב, ומסיק אחרת לגמרי: אין תשובה זו של הרא״ש בת סמך, ולפיכך לא הביאה הטור. ובמקום זה בדיוק מעמידה ספריא את סימן הנקודות הכסף — והערתן היחידה בסימן בשלוש מילים:
« וכמדומה דהך תשובה לאו דסמכא היא ע״כ לא הביאה הטור » (ט״ז יו״ד ר״ה ס״ק ד)
« כבר קדמו הב״ח » (נקודות הכסף יו״ד ר״ה)
| השאלה | השיטה | מי | התוצאה |
|---|---|---|---|
| מהי מידת נקודת ההתפסה? | שיהא השם שנדר יכול לעשותו | רמב״ם הלכות נדרים א׳:ט, והעתיקו הש״ך ס״ק א | נותר ופיגול אוסרים אף שאסורים מן התורה; והבכור אינו אוסר אף שקדוש |
| עם הארץ — צריך שאלה במאכלות? | כן | רמב״ם, ואחריו המחבר | צריך שאלה, ובפתח |
| עם הארץ — צריך שאלה במאכלות? | לא — אלא באשתו בלבד | רא״ש, טור, י״א של הרמ״א, ש״ך ס״ק ד | אין שאלה במאכלות |
| בזמן הזה — הצורך בכל הנדרים? | כן | ב״ח | שאלה בכל ענין |
| בזמן הזה — הצורך בכל הנדרים? | לא — דברי הרב עיקר | ש״ך ס״ק ד, והביאו הבאר היטב ס״ק ג | באוסר אשתו בלבד |
| באונס — צריך שאלה? | לא | רשב״ץ, דרך הבית יוסף, בש״ך ס״ק ב | האונס מסלק את הצורך |
| הלשון שנאמרה בדרך קנס | אוסר — קבלה היא ולא התפסה | ריב״ש, בש״ך ס״ק ח | היין נאסר |
| הלשון שנאמרה בדרך קנס | מתיר — אין כאן דבר הנדור | רא״ש, בש״ך ס״ק ט ובט״ז ס״ק ג | לא חל כלום |
| «יאסר ייני על כל ישראל» | אינו חל — אין לשון איסור אלא על עצמו | ש״ך ס״ק ז, מן לאסור אסר על נפשו | היה צריך קונם |
| «יאסר ייני על כל ישראל» | אין תשובת הרא״ש בת סמך | ט״ז ס״ק ד | והטור לא הביאה |
| ועל האחרונה | כבר קדמו הב״ח בקושיה | נקודות הכסף | ועיין מה שכתב בזה הש״ך |