Les simanim 204 et 205 ont demandé à quoi une parole peut se rattacher. Celui-ci demande autre chose, et de plus redoutable : combien faut-il en dire ? Un homme commence à faire vœu, s'arrête en chemin — et le Choul'han Aroukh enseigne que cela peut suffire. Le mot qui donne son titre au siman, ידות, veut dire manches : on tient un vœu comme on tient un ustensile par son anse. Ce sont des règles למעשה, et le dernier seif en tire lui-même la conséquence : il faut une התרה — laquelle se fait devant un Rav.
Sujet : Siman 206 — דיני ידות הנדרים : la parole commencée qui lie
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ו
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les deux simanim précédents ont demandé à quoi une parole peut se rattacher. Celui-ci demande autre chose : combien de mots faut-il prononcer ? Un homme commence à faire vœu et s'arrête en chemin — « je me suis interdit de toi… » et rien de plus. A-t-il lié quelque chose ? Le Choul'han Aroukh répond en cinq seifim, et sa réponse est l'une des plus fines du traité.
Mais aussitôt le Choul'han Aroukh pose la condition : והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר — à condition qu'elles indiquent un peu le vœu. Tout le siman se joue sur ce « un peu » : quelle quantité de parole suffit à faire deviner ce qu'on voulait dire ?
Le siman 206 est la mise en forme halakhique des toutes premières lignes du traité Nedarim. La michna y range les mêmes formules, dans le même ordre :
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״מוּדְּרַנִי מִמָּךְ״, ״מוּפְרְשַׁנִי מִמָּךְ״, ״מְרוּחֲקַנִי מִמָּךְ״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — אָסוּר » (נדרים ב׳ ע״א)
« מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ״, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר » (נדרים ב׳ ע״א)
La guemara explique aussitôt que la michna doit se lire comme si elle disait deux choses — les כינויים (les substituts de mots) et les ידות :
« כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וִידוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים » (נדרים ב׳ ע״ב)
Et c'est dans ces mêmes lignes que se trouve la phrase qui commandera le seif ה de notre siman — la différence entre le נדר et la שבועה :
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
Enfin, le seif ג repose sur un passage du folio ז׳, où Rav Papa départage précisément les trois mots que le Choul'han Aroukh y range :
« אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי » (נדרים ז׳ ע״א)
דיני ידות הנדרים. ובו ה׳ סעיפים:
ידות (פי׳ ידות שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור ואעפ״כ הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו) נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו (וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך באלו לשונות אסור לאכול עמו) (הר״ן בשם יש גורסין ועס״ק ב׳) אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד׳ אמותיו:
אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו:
אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד׳ אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו: הגה וכבר נתבאר דיש חולקין וס״ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא:
אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם (פי׳ קונם אחד מכנויי הקרבן) אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר:
הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:
Dix entrées, dont une — le ס״ק ב — est l'une des plus longues de tout Yoré Déa : le Chakh y recopie Rabbénou Yerou'ham en entier, « à cause des nombreuses distinctions de dinim qu'il y explique », dit-il lui-même. Nous en donnons cinq extraits.
« בלא י׳ באלו לשונות אסור דה״ק מודרני ממך כשאוכל לך » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק א)
Le Chakh explique la glose du Rama : même sans le yod — c'est-à-dire שאני et non שאיני — la formule interdit, car il faut la lire comme si elle disait « מודרני ממך quand je mangerai de ce qui est à toi ».
« אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וכן כתב הרא״ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וגם להורות שמ״ש הרב וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו׳ אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
L'entrée la plus longue du siman. Le Chakh y range, d'après Rabbénou Yerou'ham, toutes les combinaisons : la formule seule, la formule avec « אם אוכל » sans « לך », la formule avec « שאיני אוכל » — et il pose au passage la règle qui commande le siman : tant qu'un homme s'interdit lui-même à l'égard de l'objet, il n'y a pas de יד pour les vœux, car le vœu interdit l'objet. Il s'appuie sur le Roch et sur les Tossefot du début de Nedarim, et conclut que la formulation du Rama n'est pas exacte du tout — car ce cas-là est plus interdit, et de l'avis de tous.
« צ״ע על הרב שלא הביא דעת הרא״ש וטור והר״ן דס״ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« והב״ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Le Chakh s'étonne : le Rama n'a pas rapporté l'avis du Roch, du Tour et du Ran, pour qui tant qu'il n'a pas achevé ses paroles, ce n'est pas un vœu du tout — puisque la formule peut signifier ceci ou cela, et qu'alors ce ne sont pas des ידים מוכיחות. Il ajoute qu'une glose du Rav manque probablement ici — la même hypothèse que fera le Taz au ס״ק א. Et il rapporte le Ba'h, qui va à l'opposé.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ״ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב״ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ד)
Le Tour ajoutait que s'il n'a mentionné ni la nourriture ni le profit, ce n'est pas un vœu du tout — mais c'est la cohérence de sa propre position. Pour le Rambam et pour le Mehaber, c'est un vœu : il ne lui est pas permis de lui parler (comme au seif א). Le Chakh remarque que le Mehaber a délibérément omis cette fin du Tour.
« דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
« ואי ס״ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א״כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
Un צ״ע sur le Mehaber lui-même. Le Chakh trouve la position du seif ג incohérente — il donne gain de cause aux deux parties : si מנודה n'est pas une formule de vœu, alors même inachevée elle devrait tout permettre ; et si c'en est une, alors même achevée elle devrait interdire de manger. Il examine l'avis du Rambam, celui du Raavad, celui de Rabbénou Yerou'ham, et conclut sur un וצ״ע.
« הא הכא גרע טפי וכמ״ש התוס׳ בשם ר״י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
« ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
Le Chakh répond au Ba'h, qui n'avait pas compris à quoi renvoyait le « וכבר נתבאר » du Rama ; et il ajoute une objection de fond : ici c'est pire, car pour les Tossefot au nom du Ri, même sans achever la phrase, מנודה et נדינא interdisent le profit. Il conclut : quant à la halakha, il n'y a pas lieu d'être indulgent.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ז)
Pourquoi « כנדרי רשעים » lie : parce que c'est comme dire « ce pain m'est comme un קרבן » — un רשע ordinaire, en effet, est tenu à un קרבן. Le rattachement porte donc sur quelque chose de réel.
« דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ח)
Un mécanisme surprenant : le fait d'avoir suspendu aux כשרים annule le קונם qui suit — car les כשרים ne vouent pas du tout, ils donnent. Les premiers mots désamorcent donc le mot le plus fort de la langue des vœux.
« דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
« כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
Le Chakh donne ici, au nom du Roch, la définition la plus nette de tout le bloc 204-206 : la formule de נדר est celle qui interdit la chose à l'homme ; la formule de שבועה est celle qui interdit l'homme à l'égard de la chose. Et « je fais vœu que je ne mangerai pas avec toi » est du second registre — donc ni נדר, ni שבועה (puisqu'il n'a pas juré).
« דנזירות לכ״ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק י)
Le dernier mot du siman. Le Chakh signale que ce point ne figure pas dans le Beit Yossef, et qu'il l'a trouvé dans une responsa du Mabit au nom du Radbaz : la נזירות, si on l'énonce dans une formule de serment, lie de l'avis de tous — car son fondement est une formule de serment, puisqu'elle lie la personne, comme la שבועה. Le Chakh y adhère et le prouve du début de Nedarim.
« נראה שיש כאן חסרון וכן צ״ל הג״ה וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא״ש בטור » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
« וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
Le Taz ouvre le siman par une émendation : il tient qu'il manque un morceau dans la glose du Rama, et il écrit ce qu'elle devrait porter — et certains disent que tant qu'il n'a pas achevé par שאיני אוכל ou שאני אוכל, cela n'est rien, ce qui est l'avis du Roch dans le Tour. Et il donne la raison : « מודרני ממך » sans suite est ambigu — parle-t-il de l'interdit de parler, ou de l'interdit de profit ? — et l'ambiguïté ôte le caractère de יד. Il ajoute que son émendation éclaire enfin le « וכבר נתבאר » que le Rama écrit au seif ג.
« משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ב)
Une ligne, au nom du Ran, et elle explique tout le seif ב : « לך » veut dire : mes biens te sont interdits, et cela s'entend aussi de ce qui est à toi ; ce qui n'est pas le cas de « ממך ». D'où la réciprocité dans le premier cas et son absence dans le second.
« דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Trois mots qui séparent le seif ג en deux : מנודה n'est pas du tout une formule de vœu ; נדירנא, si.
« שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
« והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
Le Taz donne d'abord l'observation : les רשעים ont coutume de vouer, les כשרים de donner. Puis il en donne la raison profonde, et elle est belle : le נדר se dit « הרי עלי » — la chose reste à la charge de celui qui voue, d'où une responsabilité et un risque : si l'objet mis à part se perd, il n'en donnera pas un autre. La נדבה se dit « הרי זו » : aucune responsabilité ne pèse sur lui.
« לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ה)
Le même mécanisme que le Chakh (ס״ק ח), dit autrement : ce qu'il a dit d'abord — כנדרי כשרים — annule ce qu'il a dit ensuite, la formule קונם. L'ordre des mots décide.
« דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ו)
La phrase-pivot, sous la plume du Taz : la formule de נדר interdit la chose à l'homme ; la formule de שבועה interdit l'homme à l'égard de la chose. Elle est identique à celle du Chakh au ס״ק ט, et c'est elle qui explique pourquoi « que je ne mangerai pas » n'est même pas une יד.
« ונראה דהרמב״ם כתב זה דרך פירוש על הפסוק לאסור איסר על נפשו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ז)
La dernière entrée, et elle est exégétique. Le Taz s'arrête sur le Rambam cité par le Tour : pourquoi ajouter « et de même s'il dit : ceci m'est איסור » ? C'est apparemment superflu. Réponse : le Rambam commente le verset לאסור איסר על נפשו, qu'on aurait pu lire comme parlant d'un rattachement à une chose interdite — et il enseigne qu'il faut le lire autrement.
Le Baer Hetev suit ici le Chakh pas à pas : sur neuf entrées, sept portent expressément la mention ש״ך ou עכ״ל הש״ך. C'est, pour ce siman, un abrégé du Chakh plus qu'un commentaire propre.
« דה״ק מודרני עמך כשאוכל לך » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק א)
Reprise du Chakh ס״ק א.
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א׳ דס״ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ב)
L'abrégé du ס״ק ג du Chakh, avec la mention du Taz et du Ba'h, puis un long résumé du ס״ק ב.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Le ס״ק ד du Chakh, condensé — y compris la remarque sur le Levouch.
« כתב הש״ך דדברי המחבר צ״ע דאי ס״ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ד)
Le צ״ע du Chakh sur le Mehaber, ramené à sa forme la plus brève.
« אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ה)
Le ס״ק ו du Chakh, jusqu'à sa conclusion : il n'y a pas lieu d'être indulgent.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ו)
Le ס״ק ז du Chakh, mot pour mot.
« דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ז)
Le ס״ק ח du Chakh, mot pour mot.
« דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ח)
La phrase-pivot, transmise une troisième fois — après le Chakh (ס״ק ט) et le Taz (ס״ק ו). L'édition porte ici שבוע sans le hé final ; nous recopions sans corriger.
« האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ט)
Une addition propre au Baer Hetev, qu'on ne trouve ni chez le Chakh ni chez le Taz : au nom du Ralbach, celui qui dit « voici que je voue un quart de mon corps » est comme s'il avait dit « voici que je voue de donner [la valeur d']un quart de mon corps » — et il est tenu à la צדקה.
« עבה" ט בשם רלנ״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק א)
Une entrée d'une ligne : le Pit'hei Techouva renvoie au Baer Hetev, qui cite le Ralbach — c'est l'entrée ס״ק ט que nous venons de lire, sur le vœu d'un quart de son corps — et il ajoute un renvoi à un autre endroit où il rapporte encore le même auteur. Le point rattaché est l'exception que le seif ה réserve : à moins qu'il n'ait voué d'accomplir une mitsva.
« שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« שומעין להקל כדעת הרא״ש ואפי׳ להרמב״ן עכ״פ במקום קצת מצוה מתירין אפי׳ ע״ד רבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
L'entrée substantielle du Pit'hei Techouva, au nom du Noda BiYehouda. Elle restreint la divergence rapportée par le seif ה : celle-ci ne vaut que si la chose visée a de la consistance (ממש) — comme « je ne mangerai pas », où la nourriture en a. Mais si la chose n'en a pas, alors, même dans un vœu complet, il n'y aurait pas d'interdit de la Torah — et l'on écoute l'avis indulgent, celui du Roch. Il ajoute que même selon le Ramban, là où il y a quelque mitsva en jeu, on délie, même un vœu pris על דעת רבים.
| Seif | La parole prononcée | Effet | L'appareil |
|---|---|---|---|
| א | מודרני ממך שאיני אוכל לך (achevé) | Interdit de manger avec lui | Chakh ס״ק א-ב · Baer Hetev ס״ק א |
| א | שאיני אוכל לך seul, sans מודרני | Pas une יד | Chakh ס״ק ב |
| א | מודרני ממך, non achevé | Interdit de lui parler | Chakh ס״ק ג · Taz ס״ק א · Baer Hetev ס״ק ב |
| א | מופרשני ממך, non achevé | Interdit de faire affaire | id. |
| א | מרוחקני ממך, non achevé | Interdit dans ses quatre coudées | id. |
| ב | מודר אני לך מאכילה או מהנאה | Les deux sont interdits | Taz ס״ק ב |
| ב | מודר אני ממך מאכילה או מהנאה | Lui seul est interdit | Chakh ס״ק ד · Baer Hetev ס״ק ג |
| ג | מנודה אני לך / משמתינא ממך, achevé par שאני אוכל לך | Tout permis | Chakh ס״ק ה · Taz ס״ק ג · Baer Hetev ס״ק ד |
| ג | les mêmes, non achevés | Interdit dans ses quatre coudées | id. |
| ג | נדינא ממך, achevé par שאיני אוכל לך | Interdit de manger avec lui | Taz ס״ק ג |
| ג | נדינא ממך, non achevé | Interdit de tirer profit | Chakh ס״ק ו · Baer Hetev ס״ק ה |
| ד | כנדרי רשעים ככר זה עלי | Interdit | Chakh ס״ק ז · Taz ס״ק ד · Baer Hetev ס״ק ו |
| ד | כנדרי כשרים (même suivi de קונם) | N'est rien | Chakh ס״ק ח · Taz ס״ק ה · Baer Hetev ס״ק ז |
| ד | כנדבת כשרים | C'est un vœu | Taz ס״ק ד |
| ה | הנודר שלא אוכל / שאוכל עמך | Pas même une יד — mais une התרה est requise | Chakh ס״ק ט · Taz ס״ק ו · Baer Hetev ס״ק ח |
| ה | le même, s'il a voué d'accomplir une mitsva | Lie | Pit'hei Techouva ס״ק א · Baer Hetev ס״ק ט |
| ה | נזירות énoncée dans une formule de שבועה | Lie, de l'avis de tous | Chakh ס״ק י |
Ces cas éclairent le mécanisme, ils ne concluent pas. Et ce siman-ci a une leçon propre : ce que l'on n'a pas fini de dire compte aussi. Raison de plus pour ne pas juger soi-même de ce qu'on a dit.