נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ז (סעיף אחד) ש״ך (ב׳ ס״ק) · ט״ז (ס״ק אחד) · באר היטב (ב׳ ס״ק) · טור · בית יוסף · רמב״ם הלכות נדרים
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הדין העולה — קו הפסיקה של הסימן
שלוש המילים — קונם, קונח, קונס, ומה שהן קובעות
לשון המקום — הדין הפותח את הרשימה
לשון שאינה מוכרת — מילה שאין אדם מכירה
כינויי כינויים — הדבר היחיד שהסימן שולל
נדר בכל לשון — היקפו הממשי של הסימן
נוסח כל נדרי — מה שהט״ז מוציא ממנו
מקרים בני זמננו
1. הדין העולה — קו הפסיקה של הסימן
« כנויי נדרים כנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« הולכים אחר הלשון שרגילין בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
קו הפסיקה. אין הסימן קובע אלא דין אחד ויוצא מן הכלל אחד, ושניהם תלויים באותו ציר: מנהג הדיבור הממשי הוא הקובע אם מילה מחייבת. ומכאן ארבע הכרעות. (א) לשון משובשת — קונם, קונח, קונס — קושרת ממש כלשון הגמורה. (ב) אין הרשימה סגורה: בכל מקום הולכין אחר הלשון שרגילין בה. (ג) במקום שאין הלשון מוכרת לאיש אין נדר, ואפילו במילות המשנה. (ד) כינוי הכינוי, שרחוק הרבה מן הלשון, אינו קושר.
אין סימן זה נחתך מאליו, וטעם מיוחד לו: כל משתניו עובדות הן — מה אומרת המילה במקום הזה, מה אמר האומר ומה נתכוון, ומה הבינו שומעיו. אין אחד משלושת הדברים נקרא בספר. להנהגה למעשה — שאל את רבך.
2. שלוש המילים — קונם, קונח, קונס
« כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« הטעם כתב הרמב״ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק א)
מה שנקבע. האומר קונם ככר זה עלי — או קונח, או קונס — נדר נדר גמור, והככר אסור עליו. אין הדין תלוי לא בדיוק המילה ולא בהיות האומר תלמיד חכם: הוא תלוי במה שהמילה אומרת במקום שנאמרה. והרמב״ם, שהבאר היטב מביאו בשתי שורות, נותן את הטעם: יש מקומות שמפסידין בהם את הלשון, והולכין שם אחר הלשון המשובשת.
דיוק שיש בו נפקא מינה למעשה: אין הסימן אומר ששלוש מילים אלו פועלות תמיד, אלא שפעלו במקום שהיו נאמרות בו. ומה שווה מילה בקהילה פלונית — שאלת עובדה היא, ונשאלת אצל רב.
3. לשון המקום — הדין הפותח את הרשימה
« וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
מה שנקבע. אין הדין הפועל של הסימן רשימת שלוש המילים אלא הפסקה שאחריה: בכל מקום הולכין אחר הלשון שרגילין בה. הרמב״ם מנסחה בשלושת משתניה — העם, המקום, הזמן — והש״ך מעתיקה ככתבה. קהילה שקבעה לעצמה לשון לנדר עשאתה פועלת, בלא שיצטרך שום כתוב לצפותה.
למעשה משמעו שלשון הרווחת בקהילה אחת יכול שיהא לה משקל שאין לה במקום אחר. וטעם נוסף הוא שלא להכריע מן הזיכרון: אין משפט אחד שוקל שווה בשני מקומות.
4. לשון שאינה מוכרת — מילה שאין אדם מכירה
« (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא » (ב״י יו״ד ר״ז)
מה שנקבע. הצד השני כתוב בסעיף עצמו, בהגהה: במקום שאין הלשון מוכרת — לאו כלום הוא, ואפילו היא מלשון המשנה. והבית יוסף, מקור ההגהה, אומרה על המקום: אם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין.
ודע: הסעיף כותב אינו מכיר בלשון יחיד, בלא לפרש במי מדובר, ואילו מקורו מדבר בציבור. אנו מציינים את הפער ואין אנו מכריעים בו. ולמעשה, מצב כזה — אדם שנקט מילה שאינו יודע פירושה — הוא בדיוק מה שמובא לפני רב.
5. כינויי כינויים — הדבר היחיד שהסימן שולל
« אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר: » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
מה שנקבע. הסעיף שולל דבר אחד בלבד: כינוי של כינוי, שרחוק הרבה מהלשון. והש״ך נותן בשורה אחת את המילים שהגמרא מתכוונת להן — מקנמנא מקנחנא מקנסנא. והרמב״ם מרחיב את הפטור לשני מיני הנדר, האיסר וההקדש.
קולא היא, ויש לנהוג בה כקולא: אין מרחיבין אותה מדעת עצמנו. הסעיף נותן מדד של מרחק, לא מידה. היכן כלה המילה הניכרת והיכן מתחילה שאינה ניכרת אינו כתוב, וזו בדיוק שומה המסורה לרב.
6. נדר בכל לשון — היקפו הממשי של הסימן
« (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
מה שנקבע. ההגהה האחרונה שבסעיף קובעת את ההיקף הכללי: הנדר הוא בכל לשון. והש״ך אומרה בלשון כל שכן: אם לשון קודש משובשת קושרת, שאר לשונות לא כל שכן. אין הסימן, אפוא, פרק בנוסחאות עבריות: פרק בדיבור הוא.
תולדה מעשית וחמורה: דיבור בלשון היום-יום יכול לחייב. ולפיכך נהגו הכול לומר בלי נדר אחר כל התחייבות. ואם משפט פלוני נדר הוא, ומה לעשות אם כן הוא — נשאל אצל רב.
7. נוסח כל נדרי — מה שהט״ז מוציא ממנו
« ומה שזכר בנוסח כל נדרי וקונמי וקנסי וכינויי רצונו לומר קונמי הוא הכינוי היותר פשוע שכן הוזכר במשנה תחילה לכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« על כן אמר אחר כך וכינויי רצונו לומר וכל שאר הכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
ס״ק היחיד של הט״ז. הט״ז משתמש בהערתו היחידה לקרוא את נוסח כל נדרי, המונה וקונמי וקנסי וכינויי. וביאורו: קונמי הוא הכינוי הרווח, והמשנה נוקבת בו תחילה; ואחריו קונס, והיינו וקנסי; והמילה הכללית ״וכינויי״ עולה על כל השאר.
אין זה כלל הנהגה אלא קריאת נוסח — אבל יש בו נפקא מינה: הוא מראה שאף בעל הנוסח החזיק את הרשימה לפתוחה, והיא היא שיטת הסעיף. ולעניין הנהגת כל נדרי בקהילתך — לך אחר המנהג ושאל את רבך.
8. מקרים בני זמננו
ארבעה מצבים של ימינו, כסדר פסקאות הסעיף. אין אחד מהם נחתך כאן: כל אחד מוחזר לפסקה השולטת בו, ונמסר לרב.
דיבור שנאמר בצרפתית, באנגלית או בערבית-יהודית
ההגהה האחרונה שבסעיף והכל שכן של הש״ך משיבים על נקודת הדין: הנדר בכל לשון. ומה שנשאר להתברר דבר אחר לגמרי הוא — האם מה שנאמר נדר היה, או גמירות דעת בעלמא? אין הסימן נותן מדד להבחין ביניהם, לפי שאין זה עניינו. שאלה זו נשאלת אצל רב, והיא קודמת לכול.
לשון נדר שנאמרה מתוך הרגל או דרך שחוק
לשונות כגון ״נשבע אני ש…״ או ״קונם עלי״ מתגלגלות בפי הבריות בלא שיעמוד אומרן על משקלן. הסימן נוגע במקרה משני צדדיו: לשון המקום עושה את הנדר, ומילה שאין אדם מכירה אינה עושה. ובאמצע עומד מי שנקט מילה המוכרת לסובביו ואינה מוכרת לו. אין הסעיף משיב על כך במפורש. שאלת רב היא, ולא חסרון שיש למלאו בסברה.
התחייבות שנתקבלה ברבים, בנוסח מקובל
הבטחת תרומה, קבלת לימוד, החלטה שנתקבלה בפני עדים: השאלה אם הנוסח הנהוג באותה קהילה אומר נדר. הסימן נותן את המדד — לשון המקום והזמן — אבל המדד חל על עובדה, והעובדה טעונה בירור. שאל את רבך; ולהבא, מנהג אמירת בלי נדר הוא הזהירות הרגילה.
מה שהנקודות הכסף והפתחי תשובה אומרים בזה
כלום, וראוי לאומרו בפה מלא: על סימן זה אין לא לזה ולא לזה כניסה. לפיכך לא נייחס להם שום עמדה. בסימן בן סעיף אחד מתמעטים נושאי הכלים לש״ך, לט״ז ולבאר היטב — חמש כניסות, וכולן מובאות ברמה א׳. תשובות האחרונים בהלכות נדרים נמצאות במקומות אחרים במסכת; כאן אינן, ואין רמה זו בודה אותן.
רמה זו מציגה את ההלכה כפי שהיא עולה מן המקורות המובאים; אין היא באה במקום הוראה. הנדרים עניין הם שדיבור רגיל עושה בו מעשה, ואין אדם מורה לעצמו בו. להנהגה למעשה — שאל את רבך.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן ר״ז · רמה ד׳ — הלכה למעשה · דין כנויי נדרים daattorah.com