מפגש ראשון עם סימן ר״ח, חמישה סעיפים בלב הלכות נדרים. הסימן הקודם שאל אם לשון משובשת מחייבת; וזה שואל מה דינה של לשון שאינה מדויקת. אדם אומר: ״פירות אלו עלי כבשר מליח״ — ואיזה בשר מליח? זה שעל המזבח, שהוא דבר נדור ומקיים את הנדר; או של עבודה זרה, שאינו אלא דבר אסור ואינו מקיימו? משיב השולחן ערוך: סתם נדרים להחמיר. ואחר כך הוא עובר אל החוזר בו אחר מעשה — ״לא נדרתי אלא בחרמו של ים״ — ואל מה שמבקשים ממנו, ואל קנסו של מי שעבר על נדרו. הלכות למעשה הן: כל מקרה ממשי נשאל לרב.
נושא: סתם נדרים והנודר בחרם
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ח (ה׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הנדר נעשה בהתפסה: אני אומר על פירות אלו שהם עלי כדבר פלוני, ומעמדם נעשה כמעמד הדבר שנקבתי בו. וזה הנקרא מתפיס. אלא שאין התחבולה מועילה אלא אם כן הדבר שמתפיסים בו הוא עצמו נדור (דבר הנדור): קרבן, הקדש. אבל התפסה בדבר שהוא אסור בלבד (דבר האסור) — בשר חזיר, עבודה זרה — אינה עושה כלום.
ומכאן קושיו של הסימן. יש לשונות דו-משמעיות: ״בשר מליח״ מורה על בשר המזבח (נדור) וגם על בשר עבודה זרה (אסור); וכן ״יין נסך״. הסעיף הראשון מכריע: בלא פירוש שומעים אותו לחומרה. וארבעת הסעיפים שאחריו נעים אל בעיה אחרת — מי שאחר שדיבר טוען שנתכוון לדבר אחר, ומי שעבר על נדרו ובא להתירו.
הרי חמשת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, ובכללו ההגהות שבסוגריים והגהת הרמ״א — ואחר כך מפורק.
הסעיף קובע את הדין שבשמו, ונותן את מקרה האב, ואחריו שני גבוליו: המפרש נאמן; אבל לשון המקום יכולה להכחישו.
סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן:
« סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
הסעיף הארוך שבסימן, ושתי מטבעות בו. בתחילה ארבעה שדיברו לשון ברורה וטוענים אחר כך שנתכוונו לאחר. ואחר כך, מ״ואם עבר על הנדר״, עניין אחר לגמרי: מה מבקשים ממי שעבר קודם שמתירין לו.
נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה):
« נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב)
חצי משפט אחד, והוא נותן תקרה לקנס שבסעיף הקודם.
במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום:
« במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג)
תקרה שנייה, בקל וחומר של מדרגות.
מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן:
« מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד)
הסימן נחתם במקרה ממשי, לקוח מן התשובות, ותלוי בנוסח השבועה המדויק.
נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) . (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא):
« נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא): » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
הסימן נוקט מונחים שאינו מגדירם. אלו המילים שאין לוותר עליהן.
חמשת הסעיפים מקצרים שתי משניות בפרק שני דנדרים, את הגמרא שעליהן, ארבע הלכות ברמב״ם, ודיונו של הבית יוסף. והרי הם כסדרם.
סעיף א משנה הוא, מילה במילה או כמעט:
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
« כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
וכך מביאה אותה הגמרא — ובתוך כך שינוי נוסח שיש לראותו:
« סְתַם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. » (נדרים י״ח ע״ב)
« כֵּיצַד? אָמַר ״הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ״ ״כְּיֵין נֶסֶךְ״, אִם בְּשֶׁל שְׁלָמִים נָדַר — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
« אִם בְּשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר — מוּתָּר. וְאִם סְתָם — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
ומשנת רבי יהודה, בהמשך המיידי, מייסדת את הפסקה האחרונה שבסעיף א: מנהג המקום הוא המכריע, ולא משמעות מוחלטת.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתַם תְּרוּמָה, בִּיהוּדָה — אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל — מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. » (נדרים י״ח ע״ב)
סעיף ב נפתח במשנה שאחריה, משנת ארבעת החוזרים בהם:
« נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
ואחר כך נותנת המשנה את המחלוקת שממנה יוצא כל משטר הסעיף — רבי מאיר נגד חכמים:
« עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ — עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. » (נדרים כ׳ ע״א)
« וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. » (נדרים כ׳ ע״א)
הרמב״ם כותב את דין סעיף א בניסוח שיישפך עליו דיו רב: ופרושן יש בו להקל ולהחמיר.
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
ואחר כך הוא נותן את מדד המקום, המייסד את הפסקה האחרונה שבסעיף א:
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
והוא דן במקרה שבסעיף ב — אלא שמסקנתו בעם הארץ אינה בדיוק מסקנת השולחן ערוך, ומכאן יוצאת קושיית הב״ח:
« הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ג)
הטור נותן את סעיף א כמעט מילה במילה, ומוסיף פסקה שהשולחן ערוך לא העתיקה:
« סתם נדרים להחמיר כיצד אומר הרי פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או י״נ לשמים שהוא נדר שהרי מתפיש בדבר הנדור ויש עוד במשמעו בשר מליח וי״נ לע״ז שאינו נדר שהרי מתפיש בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (טור יו״ד ר״ח)
« וא״צ שאלה אפי׳ בעם הארץ » (טור יו״ד ר״ח)
« ומי שמורה לו שאינו צריך שאלה משמתינן ליה » (טור יו״ד ר״ח)
« ודוקא בנדרים אלו שאינן אלא דרבנן » (טור יו״ד ר״ח)
הבית יוסף עולה למשנה, נותן את טעם הדו-משמעות, ואחר כך מביא את שתי הקריאות של הרא״ש — והוא לבה של רמת הלמדן:
« משנה פרק ב׳ דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד הרי הוא עלי כבשר מליח וכי״נ אם של שמים נדר אסור אם משל ע״ז נדר מותר אם סתם אסור » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ופירשו הרא״ש והר״ן דבשר מליח משמע קרבנות דכתיב בהו על כל קרבנך תקריב מלח ומשמע נמי של ע״ז » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הרא״ש י״מ אף ע״פ שפירושם להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וי״מ אע״פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע״ז אזלינן בתר פירושו להקל עכ״ל » (ב״י יו״ד ר״ח)
והוא חותם, בעניין זה, במשפט שהש״ך יחלוק עליו:
« ודברי רבינו נראה שהם כדברי פירוש אחרון שתפס הרא״ש עיקר » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל דברי הרמב״ם בפ״ב כדברי הפירוש הראשון: » (ב״י יו״ד ר״ח)
ובפסקת הרוב מעמיד הבית יוסף בעצמו את הקושי שיעסיק את הט״ז ואת הש״ך:
« ומשמע לרבינו דבתר רוב בני המקום אזלינן ולא חיישינן למיעוטא כדקי״ל בכל דוכתא אזלינן בתר רוב » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ויש להקשות עליו מ״ש בסי׳ רי״ז גבי הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ואיפשר דהתם כולם מסתפקים משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הילכך כיון שכולם מסתפקים משניהם אסור בשניהם: » (ב״י יו״ד ר״ח)
ולבסוף, בקנס הימים ובסעיף ה, הוא הנותן את המסקנה ואת המקור:
« ולענין הלכה נקיטינן ככל הנך רבוותא דשרו בל׳ יום. » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הר״ש בר צמח על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הו״ל כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרו ואח״כ ישאנה ומתירין לו עכ״ל: » (ב״י יו״ד ר״ח)
נושאי הכלים של סימן זה צפופים: שלושים ושבע כניסות — שישה עשר ס״ק לש״ך (שבעה עשר פסקאות: הראשון שניים בו), ארבע לט״ז, עשר לבאר היטב, חמש לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן.
הוא המפרש העיקרי של הסימן, ובהרבה. שלוש מהערותיו מסות ממש הן: ס״ק ג ברוב, ס״ק י״ג בשלושים היום, ס״ק י״ד בנידוי.
« סתם נדרים להחמיר כו׳. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי׳ לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ע״ל סי׳ רל״ו ס״ק א׳ הרא״ש וכן דעת הרמב״ם פ״ב מה״נ דין ז » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכן ר׳ ירוחם ני״ד ח״ג אחר שהביא דברי הרא״ש כתב וכן כ׳ הרמב״ם כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותימה על מ״ש בית יוסף שדעת הרמב״ם פרק ב׳ מה״נ אינו כן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רנ״ו דף קי״ח ע״ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואפי׳ הוא ע״ה. » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כ׳ הב״ח ויש לתמוה דז״א אלא לדעת הרא״ש וטור אבל לדעת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« דפסק המחבר לעיל ר״ס ר״ה כוותיה דצריך שאלה בע״ה במתפיס בדבר האסור ה״ה הכא וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« מיהו יש להחמיר כהרמב״ם וכאן נמי צריך שאלה בע״ה עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ול״נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב״ם מודה דע״כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי״נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ולא בא לכאן אלא לאשמועי׳ דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו״ק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואם רוב כו׳. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והקשה ב״י דלקמן סי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ועוד דלקמן סי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתבו הרמב״ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אלא נראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לבשר מליח שלקדשים כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי׳ בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עבודת כוכבי׳ יי״נ סתם הולכין להקל וכן ברמב״ם פ״ב: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ולכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ אם כן אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא ל׳ נדר ודוק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« בחרמו של ים. פי׳ ברשתות של ים: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« ואם הוא ע״ה כו׳. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« ומיהו בחרטה סגי. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי׳ ר״ה סעיף א » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אין קונסין כו׳. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י)
« חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב סעיף ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״א)
« ועבר עליה כו׳. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו ס״ק כ״ז: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ב)
« בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מיהו היינו למ״ש בב״י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« אבל לא שת לבו לעיין בתוס׳ ספ״ב דנדרים ובהרא״ש שם ורבינו ירוחם ני״ד ח״ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב״ד והריב״ש וכמבואר בב״י אין להקל: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מי שעבר על נידוי כו׳. תימה דלקמן סי׳ של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והב״ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא״א לו להיו׳ בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב׳ בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו׳ שאינו יכול ליזהר כו׳ וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« דאם לא כן אפי׳ בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אלא נ״ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב״ש שבבית יוסף » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי׳ שעה אחת דקי״ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה״נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ור״ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואם כן בסימן של״ד סכ״ח מיירי כהך סיפא דהריב״ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« נשבע שלא ישא כו׳ והשבועה חלה בכה״ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי׳ רל״ט סעיף ח׳ בהג״ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« וע״ש שכתבתי בשם א״ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« דנשאל ומתירין כו׳. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי׳ רל״ח ס״ך: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ז)
הט״ז אינו כותב אלא ארבע הערות, אבל הראשונה היא העמוד הארוך ביותר בכל הסימן: הוא נוטל בה את קושיית הבית יוסף ברוב ומציע יישוב כולל, בסמך סוגיה בקידושין.
« ואם רוב אנשי כו׳. הקשה בית יוסף ממה שכתוב סי׳ רי״ז הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקם מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותירץ דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הלכך כיון שכולם מסתפקין משניהם אסור בשניהם עכ״ל » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי׳ ר״ך סעיף י״ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובסי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ומו״ח ז״ל כתב בסי׳ ר״ך לתרץ ההיא דסי׳ ר״ח גבי מליח דקדשים דהולכין אחר הרוב היינו משום דהרוב קורין לו מליח סתם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אבל גבי שמן בסימן רי״ז דאין הולכין אחר הרוב מיירי שקורין לשניהם שמן סתם אלא שהרוב הם מסתפקין מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« והדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ונראה לע״ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי׳ בתר לישנא דרובא דעלמא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« מ״ה בההיא דסי׳ רי״ז גבי שמן וגם גבי כבוש שהוא גוף הנאסר אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוטא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« משא״כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי׳ ר״ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס״ד) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו׳ ר׳ יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי׳ לספיקא פרש״י שיהא צריך לשאול איזה היא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וה״נ הך דהכא ממש כן נראה לע״ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי׳ רכ״ח: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג כו׳. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב״י בשם ריב״ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ״כ בש״ע כאן סעיף ד » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותימה על הש״ע בסי׳ של״ד סעיף כ״ח שפסק אפי׳ בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ומו״ח ז״ל בסי׳ של״ד הרגיש בזה ג״כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא״א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע״כ. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי׳ בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ״ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו׳ ועמ״ש מזה בסעיף ב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ד)
הבאר היטב הולך עם הסעיף צעד צעד ומקצר את הש״ך; והוא אף נוקב בשמו כמעט בכל פעם. והוא החוט המנחה הטוב ביותר למי שרוצה לקרוא במהירות.
« להחמיר. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ״כ הרא״ש וכ״ד הרמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכתב בתשובת מבי״ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« עם הארץ. והב״ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר״ס ר״ה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל הש״ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע״כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו ב׳ דברים הלכך כשפירש א״צ שאלה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן ס״ב » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ סתם א״כ אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא נדר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עובד כוכבים יי״נ סתם הולכין להקל. » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והב״י הקשה דהא בסי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ונראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי״נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ ס״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזה״ז כ״ע דיינינן להו כע״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« בחרטה. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר״ה ס״א: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« קונסין. כ״כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע״ל סי׳ רכ״ח סט״ו עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« במרובים. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כהתוס׳ ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« שנידוי. כתב הש״ך תימה דלקמן סימן של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« ונ״ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« וא״כ בסי׳ של״ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« שיגרשנה. כתב הש״ך ולפי מ״ש בסימן רל״ט ס״ח בשם א״ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא״צ לגרשה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
« גם מ״ש רמ״א דסגי בל׳ יום כבר כתבתי בס״ק ח׳ דאין כן דעת הש״ך ע״ש: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
הפתחי תשובה מביא מה שאין לאחרים: תשובות האחרונים. וכאן — הרדב״ז, החוות יאיר, הנודע ביהודה, העבודת הגרשוני והזכרון יוסף — ואחד מן המקרים הללו נעשה מפורסם.
« עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל מ״ש בשם מהריב״ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ועיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קכ״ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן סעיף ב׳ וש״ך חולק עליו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש״ך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שכתב דבפירוש הרא״ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע״ה אינו נאמן » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בתשובת נו״ב חלק אבן העזר סוף סי׳ ע״ז שהוכיח ג״כ מדברי הר״ן שהחרם הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סימן קמ״ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב״ן ע״ש וכ״כ עוד בחלק אה״ע סימן ח׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« הוי לו כנשבע. עיין בשו״ת עבודת הגרשוני סימן ב׳ שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« וע״ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ועיין בשו״ת זכרון יוסף חלק ח״מ סימן ב׳ שהוכיח ג״כ מזה אודות הש״ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש״ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא״כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ״ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש״ס בכמה דוכתי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
הנקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. ואין להן כאן אלא שורה אחת, והיא מחזירה את הקורא אל הש״ך עצמו.
« (סי׳ ר״ח ט״ז ס״ק ג׳) ותימה כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״ד ישוב לזה: » (נקודות הכסף יו״ד ר״ח)
כל הסימן בטבלה אחת: הסעיף, הפסקה המכרעת, ומה שהיא קובעת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה היא קובעת |
|---|---|---|
| א | « סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | מקרה האב נבחר מפני דו-משמעותו: שתי הלשונות מורות כל אחת על שני דברים רחוקים זה מזה. |
| א | « ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | אין החומרה אלא בהיעדר פירוש. |
| א | « ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | הפסקה האחרונה הופכת את הכול: אם קבע המנהג את המשמע, שוב אין הלשון דו-משמעית, ואין דיבורו של האדם יכול כנגדה. |
| ב | « אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | התלמיד חכם בחזקת יודע מה בפיו, ואין חושדין בו שמבקש פתח מילוט. |
| ב | « ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | הטעם שניתן אינו חשד אלא חינוך: שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. |
| ב | « ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | כיוון שאין הדרישה אלא חינוכית, די בצורה הקלה שבהתרות. |
| ב | « ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | אין קנס הימים בנדרים שבפרק זה, שאינם אלא מדרבנן. |
| ב | « אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | הקנס נוהג בנדר אמיתי שעבר עליו ביודעין. |
| ב | « ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | היוצא מן הכלל: נדר שאי אפשר לעמוד בו, קיומו עושה עבירות. |
| ב | « הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב) | הרמ״א מצמצם את הקולא: היא למי שאינו יכול לעמוד, לא למי שאינו רוצה. |
| ג | « במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג) | הקנס יחסי, אבל יש לו תקרה. |
| ד | « מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד) | הסברה פשוטה: אין קנס הימים אלא במה שהוא מן התורה. |
| ה | « אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | אם השבועה הייתה על מעשה, המעשה עבר: שוב אין מה למנוע, והשבועה ניתרת ככל שבועה שנעברה. |
| ה | « אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | אם השבועה הייתה על מצב, המצב עומד, והעבירה נמשכת בכל יום. |
חמישה מצבים, כסדר הסימן. כולם נחתמים באותה הפניה: ההנהגה למעשה לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ח · ♥ תמיכה