A first approach to Siman 208, five seifim at the heart of the laws of נדרים. The previous siman asked whether a deformed word binds; this one asks what becomes of an imprecise one. Someone says: “these fruits are upon me like salted meat” — but which salted meat? That of the altar, which is a vowed thing and makes the vow effective; or that of an idolatrous cult, which is merely a forbidden thing and does not? The Shulchan Arukh answers: סתם נדרים להחמיר, it is taken stringently. Then it moves to the man who backtracks afterwards — “I only vowed by the net of the sea” —, to what is required of him, and to the penalty of one who has transgressed his vow. These are rules למעשה: every real case is put to a Rav.
Subject: The unspecified vow, and the vow by חרם
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ח (ה׳ סעיפים)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
A vow is made by attaching one thing to another: I say of these fruits that they are to me like such a thing, and their status becomes that of the thing named. This is called מתפיס — “attaching”. But the device takes effect only if the thing attached to is itself vowed (דבר הנדור): an offering, a consecration. Attaching to something merely forbidden (דבר האסור) — pork, an idol — does nothing at all.
Hence the difficulty of the siman. Some expressions are ambiguous: “salted meat” denotes the meat of the altar (vowed) as well as that of an idolatrous cult (forbidden); “libation wine” likewise. The first seif decides: with no specification, it is taken stringently. The four that follow shift to another problem — the man who, after speaking, claims to have meant something else, and the man who has transgressed his vow and comes to have it released.
Here are the five seifim, each first in full — as the source gives it, including the parenthetical glosses and the Rama’s gloss —, then broken down.
The seif lays down its title rule, gives the textbook case, and then its two limits: the man who explains himself is believed; but the usage of the place may contradict him.
סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן:
« סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
The longest seif of the siman, and it holds two matters. First, four men who, after speaking plainly, claim to have meant something else. Then, from “and if he transgressed the vow”, an entirely different subject: what is required of one who has transgressed before he can be released.
נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה):
« נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב)
A single clause, and it caps the penalty of the preceding seif.
במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום:
« במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג)
A second cap, by an argument from degree.
מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן:
« מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד)
The siman closes on a concrete case, drawn from the responsa, and turning on the exact wording of the oath.
נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) . (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא):
« נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא): » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
This siman uses technical vocabulary it does not define. Here are the words one cannot do without.
The five seifim condense two mishnayot of the second chapter of Nedarim, the Gemara that accompanies them, four halakhot of the Rambam, and the Beit Yosef’s discussion. Here they are, in order.
Seif 1 is a mishnah, word for word or nearly:
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
« כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
And here is how the Gemara gives it — with, in passing, a difference of nusḥa that must be seen:
« סְתַם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. » (נדרים י״ח ע״ב)
« כֵּיצַד? אָמַר ״הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ״ ״כְּיֵין נֶסֶךְ״, אִם בְּשֶׁל שְׁלָמִים נָדַר — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
« אִם בְּשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר — מוּתָּר. וְאִם סְתָם — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
Rabbi Yehudah’s mishnah, immediately following, grounds the last clause of seif 1: it is the usage of the place that decides, not an absolute meaning.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתַם תְּרוּמָה, בִּיהוּדָה — אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל — מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. » (נדרים י״ח ע״ב)
Seif 2 opens on the next mishnah, that of the four men who backtrack:
« נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
And the mishnah then gives the divergence from which the whole régime of the seif springs — Rabbi Meir against the Sages:
« עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ — עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. » (נדרים כ׳ ע״א)
« וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. » (נדרים כ׳ ע״א)
The Rambam states the rule of seif 1 with a nuance of wording over which much ink will be spilled: ופרושן יש בו להקל ולהחמיר — “and its explication can go either way”.
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
He then gives the criterion of place, which grounds the last clause of seif 1:
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
And he treats the case of seif 2 — but his conclusion about the עם הארץ is not exactly that of the Shulchan Arukh, and from there springs the Bach’s question:
« הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ג)
The Tur gives seif 1 almost word for word, and adds a clause the Shulchan Arukh did not take over:
« סתם נדרים להחמיר כיצד אומר הרי פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או י״נ לשמים שהוא נדר שהרי מתפיש בדבר הנדור ויש עוד במשמעו בשר מליח וי״נ לע״ז שאינו נדר שהרי מתפיש בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (טור יו״ד ר״ח)
« וא״צ שאלה אפי׳ בעם הארץ » (טור יו״ד ר״ח)
« ומי שמורה לו שאינו צריך שאלה משמתינן ליה » (טור יו״ד ר״ח)
« ודוקא בנדרים אלו שאינן אלא דרבנן » (טור יו״ד ר״ח)
The Beit Yosef goes back to the mishnah, gives the reason for the ambiguity, and then reports the two readings of the Rosh — this is the heart of the Lamdan level:
« משנה פרק ב׳ דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד הרי הוא עלי כבשר מליח וכי״נ אם של שמים נדר אסור אם משל ע״ז נדר מותר אם סתם אסור » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ופירשו הרא״ש והר״ן דבשר מליח משמע קרבנות דכתיב בהו על כל קרבנך תקריב מלח ומשמע נמי של ע״ז » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הרא״ש י״מ אף ע״פ שפירושם להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וי״מ אע״פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע״ז אזלינן בתר פירושו להקל עכ״ל » (ב״י יו״ד ר״ח)
And he concludes, on this point, with a sentence the Shach will contest:
« ודברי רבינו נראה שהם כדברי פירוש אחרון שתפס הרא״ש עיקר » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל דברי הרמב״ם בפ״ב כדברי הפירוש הראשון: » (ב״י יו״ד ר״ח)
On the clause of the רוב, the Beit Yosef himself raises the difficulty that will occupy the Taz and the Shach:
« ומשמע לרבינו דבתר רוב בני המקום אזלינן ולא חיישינן למיעוטא כדקי״ל בכל דוכתא אזלינן בתר רוב » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ויש להקשות עליו מ״ש בסי׳ רי״ז גבי הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ואיפשר דהתם כולם מסתפקים משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הילכך כיון שכולם מסתפקים משניהם אסור בשניהם: » (ב״י יו״ד ר״ח)
Finally, on the penalty of days and on seif 5, it is he who supplies the conclusion and the source:
« ולענין הלכה נקיטינן ככל הנך רבוותא דשרו בל׳ יום. » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הר״ש בר צמח על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הו״ל כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרו ואח״כ ישאנה ומתירין לו עכ״ל: » (ב״י יו״ד ר״ח)
The apparatus of this siman is dense: thirty-seven entries — sixteen ס״ק of the Shach (seventeen paragraphs: the first holds two), four of the Taz, ten of the Baer Hetev, five of the Pitchei Teshuva, one of the Nekudot HaKesef. We quote them all, in order, without summarising any.
This is the siman’s principal commentary, by far. Three of his notes are genuine essays: ס״ק ג on the רוב, ס״ק י״ג on the thirty days, ס״ק י״ד on נידוי.
« סתם נדרים להחמיר כו׳. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי׳ לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ע״ל סי׳ רל״ו ס״ק א׳ הרא״ש וכן דעת הרמב״ם פ״ב מה״נ דין ז » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכן ר׳ ירוחם ני״ד ח״ג אחר שהביא דברי הרא״ש כתב וכן כ׳ הרמב״ם כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותימה על מ״ש בית יוסף שדעת הרמב״ם פרק ב׳ מה״נ אינו כן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רנ״ו דף קי״ח ע״ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואפי׳ הוא ע״ה. » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כ׳ הב״ח ויש לתמוה דז״א אלא לדעת הרא״ש וטור אבל לדעת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« דפסק המחבר לעיל ר״ס ר״ה כוותיה דצריך שאלה בע״ה במתפיס בדבר האסור ה״ה הכא וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« מיהו יש להחמיר כהרמב״ם וכאן נמי צריך שאלה בע״ה עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ול״נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב״ם מודה דע״כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי״נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ולא בא לכאן אלא לאשמועי׳ דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו״ק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואם רוב כו׳. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והקשה ב״י דלקמן סי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ועוד דלקמן סי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתבו הרמב״ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אלא נראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לבשר מליח שלקדשים כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי׳ בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עבודת כוכבי׳ יי״נ סתם הולכין להקל וכן ברמב״ם פ״ב: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ולכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ אם כן אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא ל׳ נדר ודוק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« בחרמו של ים. פי׳ ברשתות של ים: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« ואם הוא ע״ה כו׳. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« ומיהו בחרטה סגי. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי׳ ר״ה סעיף א » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אין קונסין כו׳. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י)
« חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב סעיף ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״א)
« ועבר עליה כו׳. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו ס״ק כ״ז: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ב)
« בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מיהו היינו למ״ש בב״י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« אבל לא שת לבו לעיין בתוס׳ ספ״ב דנדרים ובהרא״ש שם ורבינו ירוחם ני״ד ח״ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב״ד והריב״ש וכמבואר בב״י אין להקל: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מי שעבר על נידוי כו׳. תימה דלקמן סי׳ של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והב״ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא״א לו להיו׳ בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב׳ בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו׳ שאינו יכול ליזהר כו׳ וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« דאם לא כן אפי׳ בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אלא נ״ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב״ש שבבית יוסף » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי׳ שעה אחת דקי״ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה״נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ור״ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואם כן בסימן של״ד סכ״ח מיירי כהך סיפא דהריב״ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« נשבע שלא ישא כו׳ והשבועה חלה בכה״ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי׳ רל״ט סעיף ח׳ בהג״ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« וע״ש שכתבתי בשם א״ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« דנשאל ומתירין כו׳. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי׳ רל״ח ס״ך: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ז)
The Taz writes only four notes, but the first is the longest page in the whole siman: in it he takes up the Beit Yosef’s difficulty about the רוב and offers a comprehensive solution, resting on a passage of Kiddushin.
« ואם רוב אנשי כו׳. הקשה בית יוסף ממה שכתוב סי׳ רי״ז הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקם מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותירץ דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הלכך כיון שכולם מסתפקין משניהם אסור בשניהם עכ״ל » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי׳ ר״ך סעיף י״ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובסי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ומו״ח ז״ל כתב בסי׳ ר״ך לתרץ ההיא דסי׳ ר״ח גבי מליח דקדשים דהולכין אחר הרוב היינו משום דהרוב קורין לו מליח סתם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אבל גבי שמן בסימן רי״ז דאין הולכין אחר הרוב מיירי שקורין לשניהם שמן סתם אלא שהרוב הם מסתפקין מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« והדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ונראה לע״ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי׳ בתר לישנא דרובא דעלמא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« מ״ה בההיא דסי׳ רי״ז גבי שמן וגם גבי כבוש שהוא גוף הנאסר אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוטא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« משא״כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי׳ ר״ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס״ד) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו׳ ר׳ יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי׳ לספיקא פרש״י שיהא צריך לשאול איזה היא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וה״נ הך דהכא ממש כן נראה לע״ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי׳ רכ״ח: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג כו׳. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב״י בשם ריב״ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ״כ בש״ע כאן סעיף ד » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותימה על הש״ע בסי׳ של״ד סעיף כ״ח שפסק אפי׳ בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ומו״ח ז״ל בסי׳ של״ד הרגיש בזה ג״כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא״א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע״כ. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי׳ בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ״ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו׳ ועמ״ש מזה בסעיף ב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ד)
The Baer Hetev follows the seif step by step and abridges the Shach; indeed he names him almost every time. He is the best thread for a reader in a hurry.
« להחמיר. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ״כ הרא״ש וכ״ד הרמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכתב בתשובת מבי״ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« עם הארץ. והב״ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר״ס ר״ה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל הש״ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע״כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו ב׳ דברים הלכך כשפירש א״צ שאלה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן ס״ב » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ סתם א״כ אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא נדר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עובד כוכבים יי״נ סתם הולכין להקל. » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והב״י הקשה דהא בסי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ונראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי״נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ ס״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזה״ז כ״ע דיינינן להו כע״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« בחרטה. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר״ה ס״א: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« קונסין. כ״כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע״ל סי׳ רכ״ח סט״ו עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« במרובים. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כהתוס׳ ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« שנידוי. כתב הש״ך תימה דלקמן סימן של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« ונ״ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« וא״כ בסי׳ של״ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« שיגרשנה. כתב הש״ך ולפי מ״ש בסימן רל״ט ס״ח בשם א״ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא״צ לגרשה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
« גם מ״ש רמ״א דסגי בל׳ יום כבר כתבתי בס״ק ח׳ דאין כן דעת הש״ך ע״ש: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
The Pitchei Teshuva brings what the others do not: the responsa of the Acharonim. Here, the Radbaz, the Chavot Yair, the Noda BiYehuda, the Avodat HaGershuni and the Zikhron Yosef — and one of these cases became famous.
« עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל מ״ש בשם מהריב״ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ועיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קכ״ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן סעיף ב׳ וש״ך חולק עליו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש״ך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שכתב דבפירוש הרא״ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע״ה אינו נאמן » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בתשובת נו״ב חלק אבן העזר סוף סי׳ ע״ז שהוכיח ג״כ מדברי הר״ן שהחרם הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סימן קמ״ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב״ן ע״ש וכ״כ עוד בחלק אה״ע סימן ח׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« הוי לו כנשבע. עיין בשו״ת עבודת הגרשוני סימן ב׳ שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« וע״ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ועיין בשו״ת זכרון יוסף חלק ח״מ סימן ב׳ שהוכיח ג״כ מזה אודות הש״ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש״ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא״כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ״ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש״ס בכמה דוכתי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
The Nekudot HaKesef are the Shach’s reply to the Taz. Here they run to one line, and that line sends the reader back to the Shach himself.
« (סי׳ ר״ח ט״ז ס״ק ג׳) ותימה כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״ד ישוב לזה: » (נקודות הכסף יו״ד ר״ח)
The whole siman in one grid: the seif, the decisive clause, and what it settles.
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it settles |
|---|---|---|
| א | « סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | The textbook case is chosen for its ambiguity: each of the two expressions denotes two very different things. |
| א | « ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | The stringency holds only in the absence of a statement. |
| א | « ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | The last clause turns everything round: if local usage has fixed the sense, the expression is no longer ambiguous, and the man’s statement can do nothing against it. |
| ב | « אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | The scholar is presumed to know what he says, and is not suspected of seeking a way out. |
| ב | « ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | The reason given is not suspicion but instruction: שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. |
| ב | « ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | Since the requirement is only pedagogical, the lightest form of dissolution suffices. |
| ב | « ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | No penalty of days for the vows of this chapter, which are only rabbinic. |
| ב | « אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | The penalty holds for a genuine vow knowingly transgressed. |
| ב | « ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | The exception: when the vow cannot be kept, keeping it manufactures sins. |
| ב | « הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב) | The Rama narrows the leniency: it is for one who cannot hold, not for one who will not. |
| ג | « במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג) | The penalty is proportional but capped. |
| ד | « מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד) | The reasoning is simple: the penalty of days is owed only for what is of the Torah. |
| ה | « אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | If the oath bore on an act, the act is past: there is nothing left to prevent, and the oath is dissolved like any oath already transgressed. |
| ה | « אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | If the oath bore on a state, the state still stands, and the transgression continues each day. |
Five situations, taken in the order of the siman. Each closes on the same referral: the actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ח · ♥ Support