סימן התנאי הקודם לנדר. אדם מכריז תחילה שמה שהוא עומד לידור לא יהא נדר — ונודר. מה דין נדרו? משיב השולחן ערוך בארבעה סעיפים, ומסימן זה שואבת הגהת הרמ״א את מה שהיא אומרת על כל נדרי. ושים לב: מה שהסימן קובע מדויק הוא, ומה שהאחרונים מוציאים ממנו אף הוא מדויק. דברים אלו למעשה הם: כל מקרה ממשי נשאל לרב.
הנושא: המתנה מראש שנדריו לא יהיו נדרים
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״א (ד׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימנים שלפני זה אמרו מה עושה נדר ומה מונעו בשעת עשייתו. וזה נסוג עוד: הוא מדבר במה שנאמר קודם. אדם מכריז שנדריו העתידים בטלים — ואחר כך נודר. שני מצבים, והסימן מפריד ביניהם בזהירות.
הראשון (סעיף א): ההכרזה והנדר באותה נשימה. והשני (סעיף ב): ההכרזה נעשתה זמן רב קודם, והנדר בא אחר כך. והתוצאה מתהפכת לפי המקרה, והטעם הוא שהזוכר את תנאו ונודר בכל זאת עקר את תנאו. סעיף ג דן במצב האמצעי — זוכר שיש תנאי ושכח על מה — וסעיף ד מעמיד את גבולו של כל הבניין.
להלן ארבעת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כלשון המקור, ובכלל זה הגהת הרמ״א — ואחר כך מפורק.
הסעיף מעמיד את המקרה, ואחריו את תנאי הצורה, ואחריו את הדעה שכנגד — והרמ״א מוסיף עליו את ההגהה הידועה שבסימן.
המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים:
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳):
« המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
כאן התנאי והנדר מופרדים בזמן, והתוצאה מתהפכת: הזכירה היא המכריעה.
מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם:
« מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
המקרה האמצעי, והוא מקרה הגמרא: יודע שהתנה ואינו יודע על מה.
התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
שתי שורות, והן גבולו של כל הסימן.
אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום:
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
ביטול — לא התרת נדר שכבר נעשה, אלא ההכרזה המונעת את חלותו. וזה כל עניינו של הסימן, ומשום כך מדקדק סעיף א בשפתיים.
עקריה לתנאיה — לשון הגמרא, וצירו של סעיף ב: הנודר בזכרו את תנאו מסלקו באותו נדר עצמו.
על דעת ראשונה אני נודר — לשון סעיף ג, המונעת מלקרוא את הנדר כעקירת התנאי.
בלחש — לשון היש אומרים שבסעיף א, והנקודה שהט״ז והש״ך נפרדים בה: האם הכוונה שאינו נשמע לאזניו שלו, או שאין שם ציבור?
כל נדרי — הכרזת ליל יום הכיפורים. והגהת הרמ״א אומרת בה שני דברים: שהיא כתנאי מפורש, ושאין סומכים עליה להתיר בלא חכם.
דברים שבלב — הכלל הנועל את הדלת בפני ביטול שבלב בלבד, והמקשר לסימן הקודם.
כל חומר הסימן נתון בשני עמודים בנדרים. משנת רבי אליעזר בן יעקב נותנת את הלשון; הגמרא מקשה, מגיהה את המשנה, ואחר כך מציע רבא קריאה אחרת שממנה יצא סעיף ג.
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, יֹאמַר לוֹ: ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל״, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְכֵיוָן דְּאָמַר ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל״, לָא שָׁמַע לֵיהּ וְלָא אָתֵי בַּהֲדֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא » (נדרים כ״ג ע״ב)
« לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״ב)
« תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (נדרים כ״ג ע״ב)
שלוש הלכות ברמב״ם מכסות את סעיפים ב, ג וד: התנאי המוקדם והזכירה, השכחה החלקית והלשון המצילה, והשאלה אם כל זה נוהג אף בשבועות.
« מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
« וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
הטור נותן את שלושת העניינים הראשונים, ומעמיד את בלחש לא כיש אומרים אלא בגוף הדין. והבית יוסף נותן את מקורו של כל חלק: רבנו אליעזר ממיץ לביטול בלחש, הר״ן להבדל שבין סעיף א לסעיף ב, הראב״ד למחלוקת בשיעור, והר״ן בשם התוספות לסעיף ד.
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר ודאי אינו נדר » (טור יו״ד רי״א)
« אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (טור יו״ד רי״א)
« וכתב הרמב״ם י״א שאין התנאי קיים לבטל הנדר אא״כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד רי״א)
« ופי׳ הרא״מ שאם ביטל בחשאי אין ביטולו ביטול דכיון דנדר בסתם אע״פ שחשב בלבו שנדר על דעת תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכחי ולא הוו דברים » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל אם ביטל בפרהסיא הוו דברים שבלב דמוכחי ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ב״י יו״ד רי״א)
« תירץ הר״ן דהתם היינו טעמא לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שע״ד תנאו הוא נודר אי אפשר לומר דעקריה לתנאיה » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל כאן שהתנאי והנדר אינם באים כאחד שייך למימר עקריה » (ב״י יו״ד רי״א)
« וכתב עליו הראב״ד יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ב״י יו״ד רי״א)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)
« שע״ד חבירו הוא נשבע ונודר כמי שמבטל תנאו לגמרי דמי » (ב״י יו״ד רי״א)
שמונה עשרה כניסות: חמש לש״ך, ארבע לט״ז, ארבע לבאר היטב, שתיים לפתחי תשובה, ושלוש לנקודות הכסף. כולן מובאות כאן כסדרן.
« אינו נדר. משמע אף על פי שזוכר התנאי בשעת הנדר דבכהאי נוונא הנדר קיים לקמן סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכמ״ש הב״ח ופסק כן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאיה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכתוב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא העיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה״ז בטל דהרי התנה בפירוש על זה הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« משא״כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש. הרא״ש בשם רא״מ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכ׳ הב״ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אבל במשמיע לאזניו שפיר חשיב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק״ש ותפלה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« ולא משמע כן בהרא״ש דא״כ הדרא קושיית הרא״ש לדוכתא דלישני בהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« גם מלשון שכתב הרא״ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ד ח״ג וז״ל מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לדור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשו׳ מהר״מ גלאנטי סי׳ י״ח דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אא״כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו׳ [כצ״ל » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)
« בטור כתב בזה ודאי אינו נדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכוונתו דבמשנה איתא הרוצה לידור חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטיל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ופריך בגמרא כיון דשמע חבירו ודאי לא שמע ליה ולא אזיל לאכול » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« משמע מדברי המקשן שפשוט הוא שאין הנדר חל כיון שבתחילה אמר לבטלו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« תירץ הר״ן הביאו בית יוסף דשאני הכא שהתנה בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל תנאו הוא נודר על כן הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל כאן שאין התנאי והנדר באים כאחד שייך למימר עקריה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונראה דלאו דוקא שיאמר בפירוש בשעת הנדר שעל תנאו הוא נודר דהא הטור לא זכר זה הדבר אלא כיון שסומך הנדר לתנאי הוה כאומר בפירוש » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונ״ל דמיירי שרוצה לנדור נדר גמור בפני חבירו להטעותו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וזה רוצה לבטל אותו הנדר צריך שיבטלו בפירוש דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ולא ידעתי מקום לדברים אלו דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ כמ״ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא דהכא מיירי כמ״ש הר״ן לעיל דמתנה בשעת הנדר וכ״כ בד״מ דהכא מיירי בשעת הנדר דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אמר כן בלחש כו׳. פי׳ שאין נשמע לאזנו וכ״כ מו״ח ז״ל והביא ראייה מק״ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ב)
« הטור כתב כן בשם הרמב״ם ואסיק עליה שהרא״ש לא חילק כן » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ובאמת יש כאן מקום עיון דהא בסעיף ג׳ כתב ונזכר על מה התנה והתם מהני אף אם נזכר לאחר זמן הרבה כמ״ש הר״ן ונזכר אח״כ ולמה צריך כאן ההזכרה תוך כדי דבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם לא זוכר התנאי אלא אחר שנדר אע״פ שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואע״פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתב הראב״ד וז״ל יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על תנאי אני סומך » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« מבואר כוונת הראב״ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה צריך שתוך כדי דיבור לאותו זכירה ישים על לבו לקיים התנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם כן לא היה לש״ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא תוך כדי דיבור של זכירה וצריך עיון » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אם אומר בשעת הנדר כו׳. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב״ם ובר״ן בהדיא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« ומ״ה צריך שיאמר על דעת ראשונה אני נודר דאל״כ לא היה לו לידור סתם כיון שזכר שיש תנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אבל אם לא זכר בשעת הנדר כלל מתנאי פשיטא שדינו כמו בסעיף ב׳ דאחר כך כשיזכור התנאי בטל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אינו. כתב הש״ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה״ג הנדר קיים לקמן ס״ב הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« והט״ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« ובנה״כ מסכים לדעת הפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« בלחש. כ׳ הב״ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק״ש ותפלה » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והש״ך כתב דלא משמע כן בהרא״ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול״ד לק״ש ותפלה וכ״מ ברבי׳ ירוחם דלא הוי ביטול אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« לנדר. והט״ז חולק ע״ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ״ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ״ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכאן שייך הג״ה דבס״א המתחלת והא דאמרי׳ כל נדרי וכו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשובת מהר״מ גלאנטי דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי״ו סי״ב » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ד)
« כן בלחש. [עבה״ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר״ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב״ח דלא כש״ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק א)
« והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה׳ וסימן ו׳ אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק ב)
« מקומן ניכר דלאו דוקא מתנה בשעת הנדר אלא ה״ה אם מתנ׳ בפירוש על נדר זה שאדור למחר או לאחר זמן כיון שפורט הנדר הוי כמתנה בשעת הנדר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ולא קאמר הר״ן מתנה בשעת הנדר אלא באומר בסתם נדר שאני עתיד לידור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« פירוש שאין נשמע כו׳. ז״א כמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« לא קשה מידי דהתם אומר בשעת הנדר ע״ד ראשונה אני נודר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ועוד דהתם מה שאינו זוכר התנאי מיד לאו משום דעקריה לתנאיה אלא משום דאינו זוכר על מה התנה מה שאין כן הכא » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« גם מה שדחק בפירוש ד׳ הרמב״ם ודאי ליתא דפשט דבריו משמע כמו שהבין הטור וש״ע » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ומ״ש השלחן ערוך ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי היינו משום דמשמע ליה דגם להרמב״ם צריך שיאמר בלבו שהוא סומך על התנאי דאל״כ מה מועיל זכירתו וכל זה ברור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה היא מכריעה |
|---|---|---|
| א | « האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | הביטול הנאמר באותה נשימה מבטל את הנדר |
| א | « בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | ובלבד שיצא בשפתיו |
| א | « אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | חשבו בלבו — אינו מבטל כלום |
| א | « וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | דעה שכנגד: אמרו בלחש — עדיין דברים שבלב |
| א | « הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | הגה: כל נדרי כתנאי מפורש |
| א | « ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | הגה: אבל אין מתירים בלא חכם, כי אם לצורך גדול |
| ב | « מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | תנאי שהותנה לזמן, ונדר שנדר בתוכו |
| ב | « אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | זכר בשעת הנדר — נדרו קיים, שעקר את תנאו |
| ב | « ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | לא זכר — התנאי קיים והנדר בטל |
| ב | « ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | דעה שכנגד: צריך שיזכרנה מיד ויסמוך עליה בלבו |
| ג | « התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | זוכר שהתנה ואינו יודע על מה |
| ג | « אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | לשון ״על דעת ראשונה״ מצילה את התנאי |
| ג | « ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | בלא לשון זו — התנאי בטל והנדר קיים |
| ד | « אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | אין כל זה אלא בנדר או שבועה שנדר ונשבע לעצמו |
| ד | « אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | נדר שהדירו חבירו — אין ביטול זה נוגע בו |
זה מקרה סעיף א, והוא פשוט ובלבד שיצאה ההכרזה מן השפתיים. ועדיין יש לדעת אם ״בלחש״ די בו: הב״ח, הט״ז והלבושי שרד מודים בו משהשמיע לאזניו; והש״ך מצריך פרהסיא.
אינו מועיל אלא אם כן לא היה לפניו בשעת הנדר. ואם היה לפניו ונדר בכל זאת, אומר הסעיף שעקר את תנאו.
זה סעיף ג. לשון על דעת ראשונה אני נודר משמרת את זכות התנאי; והעדרה מאבדתה.
הגהת הרמ״א אומרת שני דברים, וצריך להחזיקם יחד: ההכרזה כתנאי מפורש, וגם אין מסתפקים בה להתיר בלא חכם, אלא לצורך גדול. והש״ך מוסיף שההגהה שייכת לסעיף ב, ושהיא נוהגת אף בנזירות.
סעיף ד ברור: אין הביטול המוקדם עושה בו כלום. והש״ך מוסיף מקרה מיוחד — שבועה בנקיטת חפץ — שכותב עליו שלא נתברר לנו שכל נדרי מועיל בו.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״א · ♥ תמיכה