This is the siman of the condition laid down before the vow. A man first declares that what he is about to vow shall not be a vow — and then vows. What is his vow worth? The Shulchan Arukh answers in four seifim, and it is from this siman that the Rama’s gloss draws what it says about כל נדרי. Note well: what the siman establishes is precise, and so is what the Acharonim draw from it. These are rulings למעשה: every real case goes to your own Rav.
Subject: One who stipulates in advance that his vows shall not be vows
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״א (four seifim)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The preceding simanim said what makes a vow and what prevents it at the moment it is made. This one steps back further: it speaks of what was said beforehand. A man declares that his future vows shall be void — and then vows. Two situations, and the siman keeps them carefully apart.
The first (seif 1): the declaration and the vow are in the same breath. The second (seif 2): the declaration was made long before, and the vow comes later. The result reverses according to the case, and the reason is that a man who remembers his condition and vows anyway has undone his condition. Seif 3 deals with the case in between — he remembers there is a condition but has forgotten what it covered — and seif 4 sets the limit of the whole structure.
Here are the four seifim, each first in full — as the source gives it, the Rama’s gloss included — and then broken down.
The seif sets out the case, then its formal condition, then the contrary view — and the Rama adds to it the best-known gloss in the siman.
המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים:
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳):
« המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
Here the condition and the vow are separated in time, and the result reverses: it is remembering that decides.
מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם:
« מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
The case in between, and it is the gemara’s: he knows he made a condition, he no longer knows about what.
התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
Two lines, and they bound the whole siman.
אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום:
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
ביטול — annulment. Not the release of a vow already made, but the declaration that prevents it from arising. That is the whole object of the siman, and it is why seif 1 insists on the lips.
עקריה לתנאיה — “he uprooted his condition”. The gemara’s word, and the hinge of seif 2: a man who vows while remembering his condition abolishes it by that very vow.
על דעת ראשונה אני נודר — “it is by my first intention that I vow”. The formula of seif 3, which prevents the vow from being read as a withdrawal of the condition.
בלחש — in a whisper. The word of the יש אומרים in seif 1, and the point on which the Taz and the Shach part: is it inaudibility to oneself, or the absence of an audience?
כל נדרי — the declaration of the night of Yom Kippur. The Rama’s gloss says two things about it: that it counts as an express stipulation, and that we do not rest on it to permit without a sage.
דברים שבלב — things of the heart. The principle that shuts the door on a purely inward annulment, and the link with the preceding siman.
All the matter of the siman lies in two columns of Nedarim. The mishnah of Rabbi Eliezer ben Yaakov gives the formula; the gemara objects, emends the mishnah’s text, and then Rava offers another reading from which seif 3 comes.
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, יֹאמַר לוֹ: ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל״, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְכֵיוָן דְּאָמַר ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל״, לָא שָׁמַע לֵיהּ וְלָא אָתֵי בַּהֲדֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא » (נדרים כ״ג ע״ב)
« לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״ב)
« תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (נדרים כ״ג ע״ב)
Three halakhot of Rambam cover seifim 2, 3 and 4: the prior condition and remembrance, partial forgetting and the formula that saves, and the question whether all this applies to oaths as well.
« מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
« וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
The Tur gives the first three matters, and places בלחש not as a יש אומרים but in the body of the rule itself. The Beit Yosef gives the source of each piece: Rabbenu Eliezer of Metz for the whispered disavowal, the Ran for the difference between seifim 1 and 2, the Raavad for the disagreement about the interval, and the Ran in the name of the Tosafot for seif 4.
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר ודאי אינו נדר » (טור יו״ד רי״א)
« אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (טור יו״ד רי״א)
« וכתב הרמב״ם י״א שאין התנאי קיים לבטל הנדר אא״כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד רי״א)
« ופי׳ הרא״מ שאם ביטל בחשאי אין ביטולו ביטול דכיון דנדר בסתם אע״פ שחשב בלבו שנדר על דעת תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכחי ולא הוו דברים » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל אם ביטל בפרהסיא הוו דברים שבלב דמוכחי ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ב״י יו״ד רי״א)
« תירץ הר״ן דהתם היינו טעמא לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שע״ד תנאו הוא נודר אי אפשר לומר דעקריה לתנאיה » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל כאן שהתנאי והנדר אינם באים כאחד שייך למימר עקריה » (ב״י יו״ד רי״א)
« וכתב עליו הראב״ד יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ב״י יו״ד רי״א)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)
« שע״ד חבירו הוא נשבע ונודר כמי שמבטל תנאו לגמרי דמי » (ב״י יו״ד רי״א)
Eighteen entries: five from the Shach, four from the Taz, four from the Ba’er Hetev, two from the Pitchei Teshuva, three from the Nekudot HaKesef. All are quoted here, in order.
« אינו נדר. משמע אף על פי שזוכר התנאי בשעת הנדר דבכהאי נוונא הנדר קיים לקמן סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכמ״ש הב״ח ופסק כן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאיה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכתוב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא העיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה״ז בטל דהרי התנה בפירוש על זה הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« משא״כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש. הרא״ש בשם רא״מ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכ׳ הב״ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אבל במשמיע לאזניו שפיר חשיב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק״ש ותפלה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« ולא משמע כן בהרא״ש דא״כ הדרא קושיית הרא״ש לדוכתא דלישני בהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« גם מלשון שכתב הרא״ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ד ח״ג וז״ל מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לדור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשו׳ מהר״מ גלאנטי סי׳ י״ח דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אא״כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו׳ [כצ״ל » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)
« בטור כתב בזה ודאי אינו נדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכוונתו דבמשנה איתא הרוצה לידור חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטיל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ופריך בגמרא כיון דשמע חבירו ודאי לא שמע ליה ולא אזיל לאכול » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« משמע מדברי המקשן שפשוט הוא שאין הנדר חל כיון שבתחילה אמר לבטלו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« תירץ הר״ן הביאו בית יוסף דשאני הכא שהתנה בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל תנאו הוא נודר על כן הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל כאן שאין התנאי והנדר באים כאחד שייך למימר עקריה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונראה דלאו דוקא שיאמר בפירוש בשעת הנדר שעל תנאו הוא נודר דהא הטור לא זכר זה הדבר אלא כיון שסומך הנדר לתנאי הוה כאומר בפירוש » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונ״ל דמיירי שרוצה לנדור נדר גמור בפני חבירו להטעותו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וזה רוצה לבטל אותו הנדר צריך שיבטלו בפירוש דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ולא ידעתי מקום לדברים אלו דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ כמ״ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא דהכא מיירי כמ״ש הר״ן לעיל דמתנה בשעת הנדר וכ״כ בד״מ דהכא מיירי בשעת הנדר דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אמר כן בלחש כו׳. פי׳ שאין נשמע לאזנו וכ״כ מו״ח ז״ל והביא ראייה מק״ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ב)
« הטור כתב כן בשם הרמב״ם ואסיק עליה שהרא״ש לא חילק כן » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ובאמת יש כאן מקום עיון דהא בסעיף ג׳ כתב ונזכר על מה התנה והתם מהני אף אם נזכר לאחר זמן הרבה כמ״ש הר״ן ונזכר אח״כ ולמה צריך כאן ההזכרה תוך כדי דבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם לא זוכר התנאי אלא אחר שנדר אע״פ שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואע״פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתב הראב״ד וז״ל יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על תנאי אני סומך » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« מבואר כוונת הראב״ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה צריך שתוך כדי דיבור לאותו זכירה ישים על לבו לקיים התנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם כן לא היה לש״ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא תוך כדי דיבור של זכירה וצריך עיון » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אם אומר בשעת הנדר כו׳. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב״ם ובר״ן בהדיא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« ומ״ה צריך שיאמר על דעת ראשונה אני נודר דאל״כ לא היה לו לידור סתם כיון שזכר שיש תנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אבל אם לא זכר בשעת הנדר כלל מתנאי פשיטא שדינו כמו בסעיף ב׳ דאחר כך כשיזכור התנאי בטל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אינו. כתב הש״ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה״ג הנדר קיים לקמן ס״ב הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« והט״ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« ובנה״כ מסכים לדעת הפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« בלחש. כ׳ הב״ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק״ש ותפלה » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והש״ך כתב דלא משמע כן בהרא״ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול״ד לק״ש ותפלה וכ״מ ברבי׳ ירוחם דלא הוי ביטול אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« לנדר. והט״ז חולק ע״ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ״ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ״ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכאן שייך הג״ה דבס״א המתחלת והא דאמרי׳ כל נדרי וכו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשובת מהר״מ גלאנטי דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי״ו סי״ב » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ד)
« כן בלחש. [עבה״ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר״ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב״ח דלא כש״ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק א)
« והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה׳ וסימן ו׳ אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק ב)
« מקומן ניכר דלאו דוקא מתנה בשעת הנדר אלא ה״ה אם מתנ׳ בפירוש על נדר זה שאדור למחר או לאחר זמן כיון שפורט הנדר הוי כמתנה בשעת הנדר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ולא קאמר הר״ן מתנה בשעת הנדר אלא באומר בסתם נדר שאני עתיד לידור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« פירוש שאין נשמע כו׳. ז״א כמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« לא קשה מידי דהתם אומר בשעת הנדר ע״ד ראשונה אני נודר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ועוד דהתם מה שאינו זוכר התנאי מיד לאו משום דעקריה לתנאיה אלא משום דאינו זוכר על מה התנה מה שאין כן הכא » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« גם מה שדחק בפירוש ד׳ הרמב״ם ודאי ליתא דפשט דבריו משמע כמו שהבין הטור וש״ע » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ומ״ש השלחן ערוך ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי היינו משום דמשמע ליה דגם להרמב״ם צריך שיאמר בלבו שהוא סומך על התנאי דאל״כ מה מועיל זכירתו וכל זה ברור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it decides |
|---|---|---|
| א | « האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | A disavowal said in the same breath carries off the vow |
| א | « בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Provided it left the lips |
| א | « אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Merely thought, it undoes nothing |
| א | « וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Contrary view: said in a whisper, it is still a thing of the heart |
| א | « הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | Gloss: כל נדרי counts as an express stipulation |
| א | « ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | Gloss: but one does not release without a sage, save for a great need |
| ב | « מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | A condition laid down for a period, and a vow made within it |
| ב | « אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | If he remembers while vowing, the vow stands: he uprooted his condition |
| ב | « ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | If he does not remember, the condition stands and the vow falls |
| ב | « ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | Contrary view: he must recall it at once and rely on it in his heart |
| ג | « התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | He remembers having stipulated, without knowing about what |
| ג | « אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | The formula “by my first intention” saves the condition |
| ג | « ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | Without that formula, the condition falls and the vow stands |
| ד | « אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | All this applies only to a vow or oath he imposed on himself |
| ד | « אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | A vow imposed by another is untouched by this annulment |
This is the case of seif 1, and it is simple provided the declaration left the lips. But one must still know whether “in a whisper” suffices: the Ba’h, the Taz and the Levushei Serad accept it once he made himself audible; the Shach requires an audience.
It works only if the man did not have it in mind when he vowed. If he did and vowed anyway, the seif says he undid his condition.
This is seif 3. The formula על דעת ראשונה אני נודר preserves the benefit of the condition; its absence loses it.
The Rama’s gloss says two things, and they must be held together: the declaration counts as an express stipulation, and we do not rest on it to permit without going before a sage, save for a great need. The Shach adds that the gloss belongs to seif 2, and that it applies to nezirut as well.
Seif 4 is plain: prior annulment does nothing there. The Shach adds a particular case — an oath taken while holding an object — of which he writes that it is not established to us that כל נדרי avails.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman רי״א · ♥ Support